עלמה, גיבורת הספר "הפחד לדרוס שליח פיצה" מאת רותי ויטל גילעד, שונאת את המילה אובדן. ובכל זאת, עליה להתמודד עם מותו של אביה ממחלה, בעוד מערכת היחסים בינה לבין אמה מאבדת את החמימות והקרבה. פתיחת הסיפור מכניסה אותנו מייד להלך הרוח העגמומי-נוקשה, המרדני אפילו, של עלמה הנערה, המספרת בגוף ראשון את קורותיה ותחושותיה. במפתיע, עובר המיקוד מסבל האובדן לתסכול מחופשת הקיץ המשמימה, שבה – על פי התכנונים – הייתה אמורה למצוא חבר ועבודה, יחד עם חברתה הטובה. אך האחרונה מצאה לה חבר לפניה, זנחה את רעיון העבודה, והותירה את עלמה לבדה. והנה לכם אובדן נוסף.

כשהגיע לידי "משפחתי וחיות אחרות" של ג'רלד דארל, שיצא בסדרה זו בתרגום חדש של יואב אבני, חשבתי שתהיה לי הזדמנות לטפח אהבה שאולי החמצתי בקריאה הראשונה. ו"כשהגיע לידי" במקרה הזה אינו רק צורת דיבור, החזקת הספר ביד ממלאת בציפייה נעימה. העטיפה, שעיצבה עדה ורדי, לא רק יפה ומעניינת (האיור של בתיה קולטון. וגם בפנים הספר יש איורים כיפיים של עינת צרפתי), אלא גם נעימה לאצבעות, הציור מובלט וחלק ומושך למשש אותו, וליטוף זו בהחלט התחלה טובה לאהבה.

הוצאתו לאור של "מולו וצגאי", במציאות הישראלית הנוכחית בה משרד הפנים, ראש הממשלה, והמשטרה מתייחסים למבקשי המקלט כאל אויבים מסוכנים וחלקים משמעותיים בציבור תומכים במדיניותם הזאת, היא אקט ֿחתרני, אקטיביסטי ואמיץ והוצאתו של הספר לאור שלא במסגרת פרטית אלא באמצעות הוצאה לאור גדולה ומוכרת היא נדירה, אמיצה ומבורכת.