במה ומסך

אבוללה אלחמדולילה / יוני שלמון

על סרט הקולנוע הישראלי החדש לילדים - אבוללה

דצמבר 14, 2015  

למלא את החלל

הדמעה הראשונה הציצה בעיני כבר בדקה הראשונה של הסרט. ירושלים, ילד יושב על גג בנין מגורים וצופה בלופ במסך הטלפון הנייד המציג שיחה קצרה ומשעשעת בינו לבין אחיו. זו לא הייתה הדמעה האחרונה. בכל רגע של נפילת מתח בסרט תהיתי אם העובדה שמרבית העלילה מושתתת על תבניות מוכרות תמנע ממני לדמוע שוב. אבל זה קרה – וביתר שאת – עד לכתוביות.

דמעות הן עדות אמת  אך לרוב הן בעיקר מעידות על כך שכוחו של הסרט הוא פחות ב"מה" מסופר, ויותר ב"איך" הסיפור מועבר. במבט שטחי הסרט מספר סיפור שכולנו מכירים: מפגש בין ילד שונה\במשבר עם יצור\חייזר\דרקון אבוד\רדוף שנמלטים יחד ועוברים מסע של גילוי עצמי והתבגרות, עד לפרידה הבלתי נמנעת. אבל דווקא משום שהתבנית מוכרת, העניין המיוחד שלנו בה מתגלה בקונקרטיות שבה היא מתגלמת, בפרטים שהופכים את המיתוס הלעוס לרלוונטי ולאותנטי.

הקונקרטיות באה לידי ביטוי קודם כל במקום שבו מתרחשת העלילה: ירושלים, ישראל. על מנת להביא מפלצות ארצה אי אפשר להסתפק בהעתק+הדבק מ"אי.טי". אלא יש צורך לראות מה מקומה העכשווי והמקומי של מפלצת זו. ובמקרה של אבוללה השאלה כבר הופכת לשאלה על הז'אנר כולו: מה מקומה של פנטזיה בישראל 2015.

פנטזיה ישראלית ומשבר הציונות

שאלת הפנטזיה וקיומן של מפלצות חוזרת לאורך הסרט. חלק מהדמויות מאמינות, חלק מתכחשות, חלק מאמינות ומתכחשות גם יחד וחלק מסרבות להתבגר (ולמרבה הפלא אלו דווקא הרעים). אבל סצנה אחת במיוחד מציפה את הנושא באופן בהיר. הילד אדם (בגילומו של יואב סעידיאן רוזנברג) שומע כי בעבר מפלצות האבוללה חיו בחופשיות, אבל הבנייה דחקה אותם לשוליים, למחשכים, ומשם אל סיפורי האימה לילדים. הדימוי הראשוני העולה מתיאור זה הוא כמובן האוכלוסייה הערבית (עד שהישראלים לא בנו בירושלים הערבים הסתובבו חופשי ועכשיו הם נדחקו לשולי החברה, ומשתמשים בדמותם כדי להפחיד). הקבלה זו היא חלק ממסורת של הצגת הפלסטיני כיליד, בניגוד ליהודי הכובש הזר, והעצמת מיתוס ה"פרא האציל" לעומת הקולוניאליסט הבונה ערים. ההקבלה השנייה היא לעולם הפנטזיה. עולם פנטזיה קשור במהותו לטבע ולאדמה, בעוד הבנייה, שמזוהה עם המפעל הציוני, דוחקת את המיסטי והאגדי אל אזורי החשכה וסיפורי הילדים. לכן המרדף אחר האגדות חייב להיעשות באמצעות ילדים שעדיין לא בגרו ו"התקלקלו". או כמו שאומר מפקד החוליה המשטרתית: "איך אתה תופס מה שאינך רואה? אתה מוצא מישהו שרואה."

חייזרים של מטה

אולי אחד ההבדלים הגדולים בי הסרט "אי.טי". לסרט "אבוללה" הוא הבחירה לספר על יצורי פנטזיה ולא חייזרים. האבוללה הם חייזרים של מטה, באים מהאדמה. הם מגיעים מהאזורים הלא מיושבים, הקרובים ליערות. האבוללה מייצג צימאון למיסטיקה שיש בה קשר ילדי לטבע. מכאן גם נובע הצורך של האבוללה להתגלות במקום שמאפשר זאת. תא משפחתי מתפקד הוא לא מקום לאבוללה, בורגנות ומצוינות לימודית גם הם לא הולכים טוב עם פנטזיה. הפנטזיה יכולה להיכנס איפה שיש מקום, בחלל הפנוי של הלב שלרוב נוצר על ידי חלל אמתי של אדם שנפטר או עזב. התיקון שעושה האבוללה פועל במעגלים מתרחבים: מהילד אל סביבתו, חבריו ללימודים, הוריו ומשם לממסד (שבסרט מיוצג על ידי יחידה משטרתית סודית) ואלינו הצופים, שעומדים מול הפחד ומגיעים להשלמה עם אותם אחרים המופיעים בסרט: הילד השונה, המפלץ החשוך, הערבי, ו"אחרים" נוספים. כמו מרי פופינס שבאה להציל את מר בנקס כך לאבוללה יש שינוי שעליו לחולל בחיי הגיבורים.

זה אולי המקום להתייחס לצד הטכני של ההפקה. ההטמעה של מפלצת בסרט מצולם עם שחקנים נעשתה בצורה חלקה לאורך רוב הסרט, לעתים באנימציה, לעתים כבובה ולעתים בשילוב בין השניים. המפלצת אמינה ונוגעת ללב והאינטראקציה שלה עם הדמויות האחרות זורמת. ההצלחה לייצר השהיית אמון בעולם שבו הסטנדרט הוא הפקות הוליוודיות של מאות מליוני דולרים, משמעה התכנות אמתית לפנטזיה מקומית. וכשמדובר בפנטזיה, ההתכנות הטכנית ליצירת דימוי חשובה אף יותר מהרבדים הקונספטואליים שכבר קיימים בז'אנרים ספרותיים בעברית.

עם זאת האבוללה עצמו אינו הגורם המרכזי ליצירת העצמה הרגשית של הסרט. פרט לסצנה קצרה שבה הוא ממש מפעיל את יכולותיו הפנטסטיות כמפלצת מסתורית (מה שמהווה חריגה מאופיו לאורך שאר הסרט), הוא לרוב מתפקד כגוש שחור, חביב ומעט מגושם (בעיצוב שמזכיר יותר מדי, לטעמי, את "הדרקון הראשון שלי"). כבר פגשנו חברים דמיוניים מגניבים יותר מאבוללה אבל עובדה זו רק מעצימה את ההערכה שלי לכך שמרכז הכובד הוא דווקא בדמויות האנושיות, מערכות היחסים ביניהן ועומקן הרגשי.

ואולי זה הלקח הכי חשוב ללמוד מ"אבוללה": בסופו של דבר אנחנו מדברים על בני-אדם. מפלצות ואפקטים הם אמצעי. בסופו של דבר אנחנו תקועים אחד עם השני ועלינו להתבגר, תוך פרידה כואבת, מהחברים הדמיוניים שלנו. אבוללה גם לאחר הפרידה, תמיד יהיה המפלץ שלנו. מייד אין ג'רוזלם.

 

יוני שלמון – ראש מחלקת אנימציה במנשר, אנימטור, בלוגר ואב לשלושה.

 

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.