26 ספרות

אהבה זה כל הסיפור / יותם שווימר

רשימת ביקורת על ספרם של וולפדיטריך שנורה וניב תשבי, "הנסיכה תבוא בארבע"

יולי 28, 2016  

החיבור בין "צורה טבעית" ל"טבע" החייתי (והרי צורתה הטבעית של הצבועה היא חיה ולא אדם), מבנה מערך רגשי ואינטלקטואלי מעניין באשר לתפיסה שלנו מה טבעי ומה לא, ועל היחסים בין טבע ותרבות, שחרור וריסון.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

26 תגובות:

  1. מאת לי:

    אוי, כמה מרגש, מבעד לפריזמה שלך, יותם. אכן יופי של מוסר השכל. אבל הלוואי שהיו נשארים האיורים המקוריים (לפי הדוגמה האחת שהופיעה כאן…) ואיזה יופי ש"מילתא" מוציאים ספרים! (או ספר…)

  2. מאת הדס:

    מסכימה עם לי, ניתוח רגיש ומרגש. וגם לי חבל על האיורים מלאי החן של ברנר, שחדוות העפרון שלהם, הצבעוניות, הסגנון מלא ההומור של הדמויות ושפע הפרטים שיוצרים תפאורה עשירה ומלבבת, חוצים כל פילטר ווקטורי, והולמים יפה את הסיפור שמתעלה מעבר לכל נוסחה.

  3. מאת מאירה פירון:

    מרתק! ניתוח רגיש ויפה.

  4. מאת דפנה חיימוביץ':

    נשמע סיפור אנושי, יפה וחשוב המנפץ סטיגמות ודעות קדומות. כשמוסר ההשכל נמסר בדרך סיפורית-אמנותית עדינה, עולה ערכו של הסיפור. אגב, הספר יצא לאור גם בהוצאת 'כתר' בשנת 2001 עם איורים של רוטראוט סוזנה ברנר, גם היא מגרמניה כמו הסופר. נחשבת למאיירת ולכותבת מחוננת, כלת פרס אנדרסן 2016. אהבתי את האיורים של ניב תשבי כשהשתמש באותם צבעים לדמות המספר ולדמותה של הצבועה.

  5. מאת גילי בר-הלל:

    פרט שראוי לציין ושאבד אי שם בהיסטוריה של הסיפור הזה: את הסיפור המקורי פרסם שנורה כסיפור קצר לא מאויר בקובץ משלים למבוגרים, כמדומני בשנות השלושים. אחר כך הוא הסתבך עם המשטר הנאצי וגם ישב במעצר. מי שדלתה את הסיפור מתהום הנשייה והפכה אותו לספר ילדים היא המאיירת רוטראוט סוזן ברנר, ללמדנו, אם לא היינו כבר משוכנעים, כמה כוח יש למאיירים. האיורים הם לא סתם קישוט, כי אם חלק בלתי נפרד ממהות היצירה. ובלי לפגוע בעבודה היפה של ניר תשבי, ראוי לציין שהוא הולך בדרך שברנר סללה בשבילו, בהופכה את הטקסט לטקסט של ספר ילדים. (למען הגילוי הנאות, אני הייתי עורכת ספרי הילדים בכתר שבחרה בספר זה בסבב הראשון שלו בארץ).

  6. מאת אלי7:

    מצטרפת להתרשמות מן הסיפור והניתוח הרגיש. וגם לדעתה ש דפנה חיימטביץ ביחס לאיורים. ואני שמחה שהספר יצא לאור וארכוש אותו לנכדי.

  7. מאת עטרה:

    תקראו לי שמרנית חשוכה, או האירו את עיניי: למה ילדים צריכים לקרוא על זוגיות (כי מתחילה פה זוגיות, בעמוד האחרון, לפי החיבוק האוהב והתומך שבאיור) שהתחילה במעשה פתיינות שמבוסס על שקר, רמאות והולכת שולל, שמקבל פה לגיטימציה מוחלטת? גם קשה להאמין שילד יוכל להבין (אני למשל לא הבנתי) מה מצא המספר ביצור הדוחה הזה. אכן, יש מצב שהמספר קלט את השקר שלה כבר בגן החיות, ובכל זאת החליט לפתוח דלת ליצור שהוא גם מגעיל באופן מעורר בחילה (המספר נוקט בכוונה בתיאורים מזוויעים על חיצוניותה ומנהגיה, זה לא ספר לקריאה לפני הארוחה) – ולתת לגיטימציה מחויכת ומכילה למעשה הרמייה הפתייני שלה. למה ילדים צריכים לקרוא דבר כזה? מבחינתי – מדובר בספר ילדים למבוגרים, ובמקרה הזה, לטעמי, למבוגרים בלבד – ואז הספר יכול אולי לעורר עניין או הנאה או אולי גם תענוג אצל הקורא. לבריאות

  8. מאת שהם:

    לשמרנית חשוכה ( חה חה ) : מוזמנת לראות בצבועה פעוטה ( כלואה במיטה מסורגת) המבטיחה להתנהג יפה, "כמו גדולה" ואינה מצליחה לגבור על טבעה ולהתביית.
    יפה בכפולה המסיימת ההקבלה – בקומפוזיציה ובטקסטורה – בין גוף הצבועה לבין השולחן (רגל השולחן נראית כזנבו) . תשבי כמו רומז לנו: גם השולחן , נציג התרבות ונימוסי השולחן, היה פעם עץ ביער.

  9. מאת צבועה:

    לעטרה: מוזמנת לראות בצבועה פעוטה ( כלואה במיטה מסורגת) המבטיחה להתנהג יפה, "כמו גדולה" ואינה מצליחה לגבור על טבעה ולהתביית.
    יפה בכפולה המסיימת ההקבלה – בקומפוזיציה ובטקסטורה – בין גוף הצבועה לבין השולחן (רגל השולחן נראית כזנבו) . תשבי כמו רומז לנו: גם השולחן , נציג התרבות ונימוסי השולחן, היה פעם עץ ביער.

  10. מאת עטרה:

    שהם יקרה, אילו עסק הספר באהבה/ביחסים בין מבוגר לפעוט – ניחא, לפעוט מותר לשקר, ולהורה מותר להכיל זאת, וילד יכול לקרוא ולהבין דבר כזה. אבל כאן מדובר בפירוש על סוג של זוגיות (משונה ובלתי מובנת), שמושגת בדרך של רמאות פתיינית ומקבלת לגיטימציה ואהדה, ועם זה קשה לי

  11. מאת עטרה:

    שהם יקרה, אילו עסק הספר באהבה/ביחסים בין מבוגר לפעוט – ניחא, לפעוט מותר לשקר, ולהורה מותר להכיל זאת, וילד יכול לקרוא ולהבין דבר כזה. אבל כאן מדובר בפירוש על סוג של זוגיות (משונה ובלתי מובנת), שמושגת בדרך של רמאות פתיינית ומקבלת לגיטימציה ואהדה, ועם זה קשה לי.
    כרגע גם קראתי מה שכתבה גילי לעיל – ששנורה כתב את הסיפור למבוגרים, והנה ההוכחה שהטקסט לא מתייחס להורה ולפעוט

  12. מאת ינשופופר:

    עטרה, אבל ההומור, ההומור – צריך להיות מותר לכולם, מבוגרים וילדים כאחד :)

  13. מאת עטרה:

    בטח, בכיף, גם הומור שעובר הרחק מעל לראש של הילדים לגיטימי לטובת ההורים ולקריאה מאוחרת, אבל קהל היעד של "פיקצ'ר בוקס" עדיין לא מתוחכם דיו. אפשר לכתוב בהומור גם על רצח, אבל רבאכ, למה להפוך את זה לספר ילדים (בעיקר שמלכתחילה לא נועד להם). הפעוטה שבתוכי קראה את הספר בחלחלה, והיא זו שאני מקשיבה לה כשמדובר בספרים לגיל הרך

  14. מאת עטרה:

    צ"ל: *במקרה הזה* קהל היעד עדיין לא מפותח דיו (לקלוט את ההומור המבוגר והמתוחכם הזה)

  15. מאת ינשופופר:

    קודם כל, גם אגדות האחים גרים ואגדות בכללן לא נוצרו מלכתחילה עבור ילדים. שנית, אם מפרקים את הסיפור אפשר למצוא בו מוטיבים שמופיעים בלי סוף באגדות: נסיכה מכושפת -או נסיך מכושף – בתחפושת ("נסיכה בעור חמור", "היפה והחיה" וכולי), חיות שמשתמשות בשכלן ובערמומיותן כדי להשיג לעצמן דבר מה (משלי איזופוס ולה-פונטיין וסיפורי עם מכל העולם), חיה המוזמנת הביתה לארוחה (כנ"ל). על האופן שבו ילדים אוכלים לעומת מבוגרים: "סעודה אצל המלכה" הנהדר של רותו מודן, או "נמר בפיג'מה של זהב" של נורית זרחי.
    הצבועה ערמומית, אבל הערמומיות שלה תמימה בשקיפותה. גם הנכונות להודות מיד באמת היא תמימה ומכמירת לב, ילדית במהותה…

  16. מאת עטרה:

    לא זכורה לי באגדות לגיטימציה לזוגיות בריאה בין זכר ונקבה שמושגת בדרכי עורמה וכחש

  17. מאת מרית בן ישראל:

    עטרה, את שוב מרימה לי להנחתה… מקווה שאספיק בסוף השבוע. המשך יבוא.

  18. מאת עטרה:

    מרית, קיוויתי שתבואי. מחכה בסקרנות :)

  19. מאת ינשופופר:

    אני לא חושב שתפקידה של ספרות -גם לא ספרות ילדים – להיות תמרור דרך לזוגיות בריאה. אם כבר, אני מדמיין אותה יותר כפנס שמאיר את המקומות הנסתרים במציאות ובנפשנו (וכמו הדחליל ב"הטירה הנעה" שמקפץ על רגלו האחת, אני מדמיין את הפנס הזה נעקר בכל פעם שהוא הופך לעמוד חשמל שכונתי שאנשים מחפשים תחתיו את מטבעותיהם, ושב לנדוד)

  20. מאת ינשופופר:

    (וסליחה שלא אמרתי את זה עד עכשיו, אבל המאמר נפלא…!)

  21. מאת ינשופופר:

    ועוד דבר… (אולי אחרון, אבל לא מבטיח)
    הילד שבי נוטה אחר אופנובנקים ורוביןהודים (אבל לא אחר מליונרים שבאים להסתפר בבנק ושודדים מאתנו הרבה יותר, שלא לדבר על פוליטיקאים), והוא הולך שבי אחר צבועה שמצליחה להערים על שוביה ולהשתחרר מכלאה.
    בכלל, הילד הזה לא רואה אלגוריות – מרגע שהוא נכנס לסיפור הוא מאמין שאכן יש צבועה שמדברת, וההפתעה שבדבר מוציאה מגרונו פרצי צחוק. ברגע הזה צומחות לנפש כנפיים, וגם היא משתחררת מכלא ה"אי אפשר" ו"זה ממש לא בסדר" וצקצוקי שפתיים של סביבתו (וגם שלו, ברגעים שהוא מבוגר ולא ילד

  22. מאת ינשופופר:

    עוד דבר אחד… (אולי אחרון אבל אני לא מבטיח)
    הילד שבי נוטה אחר אופנובנקים ורובין הודים למיניהם (אבל לא אחר מליונרים שבאים להסתפר בבנק ושודדים מאתנו הרבה יותר, ובודאי שלא אחר פוליטיקאים), והוא הולך שבי אחר צבועה שהצליחה להערים על סוהריה ולהשתחרר מכלאה.
    הילד הזה גם לא רואה אלגוריות. מהרגע שבו נכנס לסיפור הוא מאמין שיש צבועה שמדברת, וההפתעה שבדבר – ובמעשיה -גורמת לו לפרצי צחוק.
    זה הרגע שבו הנפש מצמיחה כנפיים ומשתחררת גם היא מכלא ה"אי אפשר" ו"זה ממש לא בסדר" וצקצוקי השפתיים (שגם הוא עצמו משמיע, כאשר הוא מבוגר ולא ילד)

  23. מאת ינשופופר:

    (דברים משונים קורים במנגנון התגובות בפנקס :-))

  24. מאת דפנה חיימוביץ':

    אהבתי את התגובות של ינשופופר (מי את-ה?) ששווים רשימה בפני עצמה. למשל:
    "ערמומיות תמימה בשקיפותה…", "ספרות ילדים כפנס שמאיר את המקומות הנסתרים במציאות ובנפשנו…", "זה הרגע שבו הנפש מצמיחה כנפיים ומשתחררת גם היא מכלא ה'אי-אפשר' ". ועוד…

  25. מאת ינשופופר:

    דפנה, תודה…! ואם עסקינן בפיתויים מחוצפים ושקריים, הנה קטע מ"הנישואין" של יהודה אלחריזי, שבו מסופר על חבר הקיני וכיצד נפל בפח של שדכנית רמאית, נתן לה את כל הונו ונישא למפלצת בהבטחות השווא הבאות:
    "אִם יִיטַב בְּעֵינֶיךָ מִבְּנוֹת הַנְּדִיבִים. אֶתֵּן לְךָ אַיֶּלֶת אַהָבִים. לֶחְיָהּ מַעֲלָה שְׁחָרִים. וּשְׂעָרָה מַעֲרִיב עֲרָבִים. תְּהִי בָהּ נַפְשְׁךָ מְעֻדֶּנֶת. וּתְהִי לְךָ סוֹכֶנֶת. בְּחֵיקְךָ מְקַנֶּנֶת. וְעַל שֻׁלְחָנְךָ מְרַנֶּנֶת. בְּלֶחְיָהּ מְנוֹרָה וּבְפִיהָ צִנְצֶנֶת. בַּחֹשֶׁך תֵּלֵךְ לְזִיו תָּאֳרָהּ. וְלֹא יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ. וְטוֹב מִסְּחַר כֶּסֶף סַחֲרָהּ. וְרָחוֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ… וְאִלּוּ תִרְאֶה יָפְיָהּ הַנָּאֶה. יֹאבַד לִבְּךָ וְיִשְׁתָּאֶה. וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֶה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. וְאַשְׁרֵי אִישׁ בְּמִרְכַּבְתָּהּ רָכַב. וּבֵין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכַב. אֲבָל כָּל הָרוֹצֶה בָּהּ לְהִתְחַתֵּן. אַלְפַּיִם כֶּסֶף יִתֵּן. וְנָקֵל לָתֵת בָּהּ כָּל הוֹנוֹ וְחֵילוֹ. אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ…"
    ואת ההמשך אפשר למצוא בפרויקט בן-יהודה, כמובן :-)

  26. מאת רוני:

    מאוד מסכימה עם אלומה, שהאיור הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה, ובמיוחד כשהטקסט כל כך מינימליסטי וחידתי. אני קראתי סוף עגום באיור האחרון בספר המקורי, שמופיע (אם אני זוכרת נכון) כדף נפרד אחרי שהטקסט נגמר. לכן כמעט הופתעתי לקרוא סיפור קצת אחר מאת מאייר אחר.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.