במה ומסך

אודיסאה של קונפליקטים / יעל קשלס

רשימת ביקורת על ההצגה "מסעות אודיסאוס"

יוני 25, 2014  

"האודיסאה" היא סיפור מסעו ותלאותיו של אודיסאוס המלך בדרכו לביתו באיתקה לאחר ניצחונו במלחמת טרויה. הסיפור, שסופר על ידי הומרוס לפני כמעט 3000 שנים, נכתב בסגנון שירי כמה מאות שנים מאוחר יותר והפך לאחד מעמודי התווך של התרבות המערבית, בין השאר בזכות תרומתו של מוטיב המסע ומוטיב השיבה המאוחרת. ביצירות רבות מהדהדים מוטיבים מרכזיים אלו המזוהים עם "האודיסאה" ("הקומדיה האנושית", "הקוסם מארץ עוץ", "הסיפור שאינו נגמר" ו"ההוביט", למשל). סיפורו של אודיסאוס הוא סיפור קשה, רווי תלאות, פיתויים מסוגים שונים ומפגשים עם יצורים מיתולוגיים אכזריים. זהו סיפור של קונפליקטים, אהבות ואכזבות. מדובר בחומר גלם עשיר, מגוון ומלא השראה למחזה "מסעות אודיסאוס", שעלה לאחרונה בתאטרון גשר. אך ל"האודיסאה" גם צדדים אפלים יותר שעלולים להיות קשים לעיכול עבור ילד בן חמש (על פי הפרסומים ההצגה מיועדת לגיל חמש ומעלה). אין ספק שעומדים לא מעט אתגרים בהמחזת הסיפור לקהל היעד הצעיר, כמו כיצד להפיח חיים בדמויות בנות 3000 שנה? מה לעשות עם החלקים האכזריים והמיניים בסיפור? ועוד.

בספרות הילדים ניתן, אמנם, למצוא עיבודים שונים ל"האודיסאה" ובהם פרקים נבחרים של סיפור המסע. המפגש עם הקיקלופ הוא אחד המפורסמים שבהם: הוא מוזכר ב״מפלצות מיתולוגיות״ המשובח של שהם סמיט, ב״מסעות אודיסאוס״ של רקפת זהר וב״מסעות אודיסאוס״ של יו לפטון ודניאל מורדן. בספרים אלו אין התייחסות למשמעויות של המסע והשיבה המאוחרת, מסעו של טלמאכוס (בנו של אודיסאוס) אינו מוזכר על פי רוב וכמובן – אין שימוש בשפה המושרת שבה "האודיסאה" נכתבה. יחד עם זאת אין בהם ניסיון ליפות את המציאות; הטקסט והאיורים לא מתאמצים לייצר חוויה ידידותית לילדים, כמו שניתן להסיק מהמשפט הבא: "ומבלי שיחכה לתשובה הרים שני לוחמים ופיצח את ראשם זה בזה, לאחר מכן, תוך שהוא מפזם לעצמו שיר רועים, צלה אותם על מדורה קטנה, ולבסוף זלל אותם מול חבריהם ההמומים" (הקיקלופ מתוך "מפלצות מיתולוגיות", שהם סמיט ושרה פאנלי, הוצאת אנונימה, 2007).

בהצגה "מסעות אודיסאוס" הנחת היסוד של המחזאי רועי חן היא שלקהל הצעיר אין היכרות מוקדמת עם הנפשות הפועלות וסיפור העלילה, ולכן יצרו "תיווך" בין עולם הילדים לעולמו של אודיסאוס בדמותו של טל (טלמאכוס, בנו של אודיסאוס), שסיפור האישי-משפחתי נשזר בסיפור עלילתו של אודיסאוס. אביו של טל (אודי) טס לחו״ל לענייני עבודה ומעניק לבנו את הספר "האודיסאה", ומבטיח שישוב עד שטל יגמור לקרוא את הספר. בעודו קורא בספר העלילה מתעוררת לחיים לנגד עיניו כשאביו מופיע בדמות אודיסאוס המלך, ודמויות אחרות מחייו של טל מגלמות לצדו את הגיבורים האחרים. המשמעותית בהן היא דמות האם "שיר", היא פנלופה (גם היא סורגת ופורמת סוודר לאורך המסע, גם לה יש מחזר – שכן מטריד) המגלמת גם את דמויותיהן של קירקה והסירנה. החיבור המתוחכם הזה של סיפור בתוך סיפור אכן יוצר עניין וחיבור לעולמם של הילדים שיכולים להזדהות עם טל שאביו יוצא לנסיעת עבודה, ומוסיף רובד נוסף ומרען לסיפור של "האודיסאה". אך האם יש צורך בתיווך כזה של "האודיסאה" לילדים? האם הסיפור כשלעצמו לא מעניין מספיק? האם הוא זקוק לרבדים נוספים ולפרשנות עכשווית – או שמא קיים חשש שהילדים לא יזדהו עם דמויות בנות אלפי שנים? התשובות לכך הן לא חד-משמעיות.

צילום: כפיר בולוטין

צילום: כפיר בולוטין

בהצגה המצוינת "כטוב בעיניכם" של תאטרון המדיטק בשיתוף תאטרון בית לסין, בחרו להציג את שייקספיר כפי שהוא. המחזה הוצג בשפה השייקספירית המיליצית, ואני מצאתי את עצמי מתרגמת את רוב ההצגה לילדיי. הילדים אמנם התלוננו שלא הבינו הכול אבל הרי לקחתי אותם לראות שייקספיר ולא את "האריה שאהב תות". כלומר, לא ציפיתי שהם יבינו הכול. רציתי שייחשפו לשפה העשירה הזאת ושיזהו את שייקספיר במלים, במקצב ולא רק בסיפור המסגרת ("על מה ההצגה?!"). כבר נכתב רבות על הדילמה אם לשמר את השפה או לתרגם/לרענן אותה. במקרה זה אני נוטה להאמין שחייב להיות איזון כלשהו. ב"הדרך לשמה" של תאטרון רות קנר, למשל, השפה (הטקסט) גבוהה מאוד, אין כמעט תפאורה או אביזרים והשחקנים מצליחים לרתק ולהעביר את הטקסט במשחק, תנועה ומקצב – האמצעים דלים מאוד והתוכן עשיר מאוד. איך? עבודת בימוי מעולה, משחק משובח והמון המון אומץ.

לצערי, ב"מסעות אודיסאוס" לא הסתפקו בתיווך העלילתי בדמותו של טל, אלא ניסו שוב ושוב להקל על הילדים את ההתמודדות עם התוכן "הקשה" של "האודיסאה": המפלצות האיומות היו חביבות ואף משעשעות, והשאול היה ממש גן שעשועים. הקיקלופ – על פי המקור, מפלצת אימתנית ואכזרית בעלת עין אחת – הופיע על הבמה כדמות נמוכת קומה, תזזיתית וקופצנית, שראשה הוא ראש בובה חביבה בעל הבעה סתומה – סוג של "דודידו" (מ"דפנה ודודידו") בעל עין אחת. המאבק בין הקיקלופ לאודיסאוס והלוחמים היה ממש מופע סלפסטיק משעשע. כשהצליחו לחמוק ממנו (וזה באמת היה מדהים שהצליחו לחמוק מבובה חביבה כל כך) ומתלאות נוספות, הגיעו הלוחמים לשאול – עולם המתים, ממלכתו האפלה של האדס. בשאול הם נתקלו בישיש נחמד (סבא של סבא של סבא) ובצעצועי הילדות שלהם. האיחוד עם צעצועי הילדות והסב הישיש היה אמנם מרגש מעט אבל גם רווי הומור ואווירת משחק ושעשוע. זו בהחלט לא ממלכה אפלה וקודרת (מפתיע שגם משם הם הצליחו לחמוק). מכל ה״תלאות״ שעבר אודיסאוס על הבמה, האמינה ביותר היתה קירקה. התלבושת הססגונית של קירקה,  כמו גם האופן הפשוט והחכם שבו היא הופכת את לוחמיו של אודיסאוס לחזירים (באמצעות שק שהם הופכים על גופם), תרמו לכך שהמערכה כולה הייתה מאוזנת ומדויקת, ללא מאמץ מיותר וללא פשרות.

צילום: כפיר בולוטין

צילום: כפיר בולוטין

בניגוד להנחת היסוד של יוצרי ההצגה (שהקהל הצעיר לא מכיר את "האודיסאה"), במדף ספרי הילדים שלנו דווקא ניתן למצוא בין השאר את סיפור "האודיסאה" בעיבוד לילדים, לצד ספרי מיתולוגיה אחרים שהילדים אוהבים לקרוא שוב ושוב. הילדים בקיאים בפרטי הסיפור עד כדי כך שמצאו לנכון לתהות מדוע נשמטו קטעים בעלילה (האי של קליפסו, למשל) ועמדו על כמה אי-דיוקים שצרמו להם בעיבוד הבימתי – בראש ובראשונה חביבות היתר שמשרות הדמויות וההפקה כולה. לא מדובר חס וחלילה ב"פסטיגל". מדובר בהפקה רצינית ומכובדת שכל הנוגעים בה הם אנשי תאטרון מהשורה הראשונה ולא כוכבים לרגע. ההפקה מקצועית ומושקעת: התוכניה איכותית ויצירתית (העיצוב מוקפד והתוכן פונה אל הילדים באופן ישיר וענייני), התלבושות התקופתיות המוצלחות והאביזרים השונים, התפאורה המרשימה, המוסיקה המצוינת והקולחת של דניאל סלומון. השחקנים, ובראשם הילד נעם פרנק – עושים עבודה מצוינת, במשחק מקצועי, אמין, לא מתיילד ולא מתחנף. ברור לחלוטין שההצגה הזאת שונה מאוד ממה שאנו רגילים לראות בנוף הצגות הילדים והיא ממותגת ״גבוה״, גם מבחינת הנושא וגם מבחינת המחיר (120-200₪ לכרטיס!).

למרות כל מרכיביה המצוינים המכלול משדר משהו מעט מתאמץ. בניסיון להנגיש את "האודיסאה" לילדים אבד מעט מהטעם המקורי של היצירה: מסע פיזי ורוחני ארוך, כואב ואכזרי. הנחת היסוד של היוצרים צריכה להיות שהילדים שלנו הם אינטליגנטים וסקרנים, ושהם מסוגלים להתמודד עם קונפליקט כאוב, ושלא יקרה כלום אם ישאלו כמה שאלות אחרי ההצגה.

"מסעות אודיסאוס" –  מחזה: רועי חן, ע"פ המיתוס היווני של: הומרוס. בימוי: שיר גולדברג, תפאורה: סשה ליסיאנסקי, תלבושות: פולינה אדמוב, מוסיקה: דניאל סלומון, תאורה: מרטין עדין, תנועה: שרון גל, בובות: אמירה פנקס. בין המשתתפים: גלעד קלטר, נטע שפיגלמן, נעם פרנק, אורי יניב, ועוד.

יעל קשלס – כותבת כשנתיים בפורטל "את זה", ומתחזקת את הבלוג "בית למחשבה יצירתית".

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.