7 פרויקטים מיוחדים

אזרחות כפולה – על "חייל הבדיל האמיץ" / מרית בן ישראל

על ההסוואה של אנדרסן את הטבע-הדומם של חייל הבדיל האמיץ

אוגוסט 10, 2011  

"היֹה היו עשרים וחמישה חיילי בדיל…" נער קטן קיבל אותם ליום הולדתו. כל החיילים היו זהים, חוץ מהאחרון; לא היה די בדיל להשלימו, ולכן יצקו לו רק רגל אחת.

בין הצעצועים האחרים בחדר יש טירה נפלאה. על מפתנה ניצבת בלרינת נייר קטנה, שרגלה מונפת כה גבוה באוויר, שחייל הבדיל חושב שגם לה, כמו לו, יש רק רגל אחת. "זאת האישה בשבילי," הוא אומר בלבו. אך דברים כה רבים מפרידים ביניהם! היא אצילה ובעלת ארמון, והוא רק דייר בקופסה עם עוד עשרים וארבעה שותפים. בלילה מתחילים כל הצעצועים להשתולל. רק שניים אינם זעים ממקומם: הרקדנית והחייל שמביט בה. למחרת מניחים את החייל על אדן החלון. אם באשמת רוח פרצים, או שמא באשמת יריבו, שדון צעצוע המתגורר בקופסת טבק מדומה, נופל החייל מן הקומה השלישית. שני פרחחים משיטים אותו במורד תעלת הביוב בסירה מנייר עיתון. כשהסירה נסחפת אל מתחת לאדמה, צץ לפניו עכברוש אימתני ותובע את דרכונו, ובינתיים נגרפת הסירה הלאה והלאה אל תעלה רחבה. הנייר מתמוסס ונקרע, והחייל האמיץ יורד למצולות מבלי להניד עפעף. דג גדול בולע אותו, נלכד ברשת ונמכר. המבשלת מגלה את הצעצוע במעיו ונושאת אותו לחדר הילדים. וראו זה פלא, חייל הבדיל מוצא את עצמו בדיוק בחדר שממנו נפל. אחד הילדים – אולי שוב בהשראתו של שדון הטבק – משליך אותו לאש. החייל האומלל נמס בלהבה בעודו מביט באהובתו. דלת נטרקת, ורוח פרצים סוחפת גם אותה אל התנור. למחרת, כשהעוזרת גורפת את האפר, היא מוצאת בתוכו לב בדיל זעיר ושושנת סדקית מפויחת.

עד כאן (על רגל אחת) סיפורו הידוע של אנדרסן, "חייל הבדיל האמיץ". מסלולו של הסיפור אגדתי לכאורה: התאהבות בנסיכה, יריבות עם שד שחור, מסע לארץ לא נודעת, התמודדות עם ענקים ומפלצות ושִׁיבה פלאית. אמנם איזה עצב שפוך על האגדה, כי בסופו של דבר, אחרי שעמד בכל התלאות, אין הגיבור הקיטע זוכה בנסיכה (הסיום הוא למעשה מחווה צעצועית לסיום של בלדה אנגלית. למשל: "לוֹרְד וִילְיַם נִטְמַן הוּא בִּשְׂדֵה מרְיָם, / לֵידִי מַרְגְּרֶט –בְּחֹרֶשׁ מרְיָם תִּישַׁן עַד. / עָלְתָה מִלִּבָּהּ שׁוֹשַׁנָּה אֲדֻמָּה, / עָלָה מִלִּבּוֹ הַסִּרְפָּד"[I].

אלא שפה ושם מתעוררים ספקות. מבליחה איזו אירוניה. מעט-מעט מבצבצת מבעד למעטה הפריך של האגדה מציאות פרוזאית למדי: צעצוע בדיל – האחרון שנעשה מכף ישנה – נמסר, נופל, מחליף ידיים ומיטלטל, עד שהוא שב וניתך לערֵמת בדיל קטנה. בגִרסה זו אין שדים ומפלצות. רק רוחות פרצים ודלתות נטרקות, ביוב פתוח ומשחקי ילדים. שיא של פרוזאיות מושג בתיאור המפורט של המבשלת המרימה את הצעצוע ו"אוחזת אותו במותניו בין אצבע לאגודל". כמה מעליב, וגם מזכיר, כבדרך אגב, את מוצאו הפלבאי, כצאצא של כף בדיל ישנה!

מבט שלישי מגלה במפתיע שאין סתירה בין הגרסאות. חייל הבדיל עובר את דרך הייסורים של הגיבור מבלי שיחדל ולו לרגע להיות צעצוע. גם כשחגיגת ההאנשה בשיאה, אין מנשלים את המציאות מן הקטן בנכסיה; כלומר,אנדרסן אינו "משקר", לפחות לפי מבחן החושים. גם כשהוא קרוב להיענות לפיתוי, הוא מסתפק בדמעות בדיל, שכמעט נזלו מעיני החייל. אלא שכמו בסרט "מזימות" של היצ'קוק (1976, הסרט נקרא במקור Family Plot), שבו "מוסתרים" היהלומים בנברשת בדולח, בין קריסטלים מנצנצים, כשהם בעת ובעונה אחת גלויים וחבויים – גם כאן מוסוות תכונות הטבע-הדוֹמם של החייל על ידי הסביבה המטָפורית, המאנישה. למשל: "הוא לא גרע עין מהרקדנית" (כאילו יכול היה, אחרי שהציבו אותו מולה), או "הוא עשה את עצמו כלא שומע" (הבעת פניו אכן אינה משתנה). "הוא היה גאה מכדי לקרוא לעזרה כשהוא לובש מדים" (מי זוכר שאין לו קול ושהוא לא יכול ללבוש בגד אחר כי המדים צבועים על גופו). אפילו בתוך האש הוא "הוסיף לעמוד זקוף כשנשקו מכותף" (ככה זה כשהגוף והנשק הם מִקשה יצוקה אחת). ואפשר עוד להכביר דוגמאות.

על עטיפת "חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי" מאת מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן, מצויירת הצגה של חייל הבדיל שבה המפעיל והבובה הם שני צדדים של אותה דמות. המפעילים הם הצד העצור והמופנם של הדמות והבובות מבטאות את צד הפנטזיה ואהבה. זוהי פרשנות אחרת של הסיפור מזו שמופיעה במאמר. איירה: בתיה קולטון.

דרך סיפור כזאת מוליכה שולל במיוחד בהיותה תואמת כביכול את התעוררותם של הצעצועים לחיים, שמתרחשת באין-ספור אגדות. כוחה המרדים הוא כזה, שגם כשהעובדה והמטפורה מתחרות על אותו ביטוי – למשל, החייל שמביט באהובתו מתוך האח "מרגיש שהוא נמס" – גובר חומהּ המטפורי של האהבה על חום האש, שמתיך אותו לבסוף לערמת בדיל קטנה (אמנם בצוּרת לב; עדיין בתחומי המקריות המציאותית, ובכל זאת דומה שזהו ניצחונה הקטן של המטפורה, שזכתה לפחות לרפליקת סיום דו-משמעית).

מגבלות החומר של הצעצוע הופכות כאן למטפורה חיה של יכולת הבלגה וגאווה חיילית. שום קסם אינו מפשיר את הבדיל, אבל הפרשנות המייחסת את נוקשותו לערכים כמו "כושר עמידה" ו"אופי מוצק", עושה את המלאכה בראשו של הקורא. ממש כפי שרגל הבדיל החסרה מבדילה אותו מחבריו לפלוגה ומזכה אותו בהרואיות של חייל קיטע.

אף-על-פי שאפשר רק לנחש את עולמה הפנימי של בלרינת הנייר, גם החומריות וחוסר התנועה שלה משקפים את אישיותה. הוא גברי וקשוח מכדי להשתפך, ואילו היא גברת רגישה, מתקמטת בקלות, שלמטה מכבודה להתערב באספסוף הצעצועי. סנוֹבית עם רגל (כלומר אף) בעננים. הוא מותיר אחריו לב קטן, שריד חם של אומץ ואהבה, והיא מותירה רק פרח סִדקית מפוחם, שריד של פאר חיצוני.

"את בוודאי פרימה בלרינה, איך שאת מבצעת את תנועת המספריים!" זו שורת הפתיחה של צווארון הכותנת המחזר אחרי מספריים בסיפור אחר של אנדרסן. איירה: בתיה קולטון, מתוך הפרק העוסק בתיאטרון חפצים של "חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי" מאת מרית בן ישראל ורוני מוסנזון נלקן.

אנדרסן מסווה את הטבע-הדומם של גיבוריו גם בדרכים נוספות: האזרחות הכפולה בעולם החומרי והמטפורי חלה רק על החייל ועל אהובתו. שאר הצעצועים והיצורים אכן נוהגים כבני אדם זעירים. וסביבה שבה חיילי בדיל מקרקשים בקופסתם כדי לצאת ועכברי ביבים תובעים דרכונים, שומרת על מסגרת מַשלה של סיפור דמיוני, ומטשטשת את העובדה הפשוטה, שהנסיכה והגיבור כפופים לכל מגבלות המציאות (אם כי גם התנהגותם החריגה של האחרים מוגבלת לשעות הקטנות של הלילה, או למסע מסתורי שתוכנו חתום מעיני אדם; שתי סביבות המועדות מעצם טיבן לשיטוטים בעולם הדמיון).

זאת ועוד: אנדרסן מערבב את שתי נקודות המבט ויוצר מרקם חלק לכאורה הנוטה באופן טבעי לצד האגדה הדומיננטית. זה מתחיל כבר בשם הסיפור: "חייל הבדיל" (חומריוּת, מציאוּת) "האמיץ" (אגדה, האנשה). או – כל חיילי הבדיל היו "אחים" (אגדה, האנשה) כי "נעשו מאותה כף בדיל ישנה" (חומריוּת, מציאוּת) או – ברבורים "עשויים שעווה" לעומת ההמשך – "שחו בתוך האגם". וכן הלאה והלאה. הסביבה המטפורית משתלטת על החומר הדומם, הנתפס לכל היותר כמין רקע, הנמל שממנו הפליג הסיפור אל תוך האגדה.

למעשה ניתן להפעיל את השיטה על כל חפץ, ואנדרסן עצמו מרבה להשתמש בה בסיפוריו לשרטוט מהיר של טיפוסים: קוּפת חסכונות בצורת חזיר עם מנטליות של חזיר קפיטליסטי, מִספרי-תפירה בדמות בלרינה חמת מזג המפליאה לעשות קפיצות מספריים אך גם משסעת את פניו של המחזר החצוף, או כַּרכוב מגולף של ארון המצטייר ככחול-זקן בעיניה של רועת החרסינה הקטנה שאחריה הוא מחזר: "אני לא אכנס לארון החשוך ההוא," היא אומרת, "שמעתי שכבר יש לו שם אחת-עשרה רעיות חרסינה."

אבל הבחירה בגיבור-צעצוע, שמצבו בעולם החיצוני תואם את הפרספקטיבה הכפולה של הסיפור, מוסיפה לדברים עומק וכוח. הצעצועים (המואנשים) חיים תמיד בכפילות הטרגית של מי שהוא כמעט יצור אנושי וכאילו יכול לפעול, אבל לא. חיילי בדיל יכולים לנהל קרבות עטורי תהילה תחת עינם הפקוחה של ילדים, אבל כשמגיעה שעת כיבוי האורות, הם מושלכים בחופזה לקופסה, במקום לשוב אל המאהל או לצאת לבילוי הלילי, או אז מחזירה אותם המציאות אל הכף הישנה של מוצאם. 

וכדאי אולי להוסיף שבסיפור כמו מחוצה לו, נוצרת ההאנשה מתוך עיניו של ילד, להבדיל מעיני מבוגר בעל דמיון. תודעת החייל נולדת מתוך תודעה של ילד, כפי שאפשר לראות בדגש המוזר על בעיית החושך – בתעלה, בקופסה, בבטן הדג… בזמן ההפלגה המפחידה, החייל חושב לעצמו שלוּ רק היתה הרקדנית לצדו, לא היה אִכפת לו מהחשֵׁכה; הרהור מאוד לא אבירי מצד מחַזֵר בוגר, אך מובן ונוגע ללב מצד ילד המערבב את מושגיו על אומץ חיילי בכמיהה האנוכית לדמות אהובה שתקל עליו את הבדידות ואת הפחד.

הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג "עיר האושר" ונכללת גם ב"סיפורים יכולים להציל", ספר על אגדות שייצא בחודשים הקרובים בהוצאת סל תרבות.

מרית בן ישראל – סופרת ואמנית בינתחומית. ממייסדי בית הספר לתיאטרון חזותי. כתבה את הרומנים "אסור לשבת על צמות" (הספרייה לעם, עם עובד 1996), "טבע דומם" (2005 הקיבוץ המאוחד), "בנות הדרקון" (2007 הקיבוץ המאוחד) ו"כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י" (2010, הקיבוץ המאוחד). כמו כן ערכה את "קולה של המילה" (בבל 2004) מבחר מאמרים על שירה-פרפורמנס, וכתבה עם רוני מוסנזון נלקן את "חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי" (כרמל 2009). בשנה הקרובה יראה אור הספר "סיפורים יכולים להציל" (סל תרבות). באתר שלה היא כותבת על אמנות בינתחומית ועל אגדות.

  1. בלדות ישנות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד, תרגם מאנגלית נתן אלתרמן, הקיבוץ המאוחד, 1959. []
כתיבת תגובה

7 תגובות:

  1. מאת הדר:

    הספוילר לגבי הסרט של היצ'קוק היה ממש הכרחי?

  2. מאת יותם גדרון:

    פשוט מעולה.

  3. מעניין ומעורר מחשבה.

  4. הדר, זה עוד כלום לעומת הספוילרים על חייל הבדיל.

    יותם, אפרת, אסתי, תודה לכם.

  5. מאת יוני:

    מעניין נורא. גם בשיר "גבר רומנטי" של טיפקס יש תיאור של גבר רומנטי ש"רוצה בלב להביא פרחים" ו"כמעט נוטפת לו דמעה" ו"הוא מסתיר את זה שהוא מתרגש". כמו חייל הבדיל, כלום לא קורא ועל זה נבנים תילי תילים של רגשות. http://www.youtube.com/watch?v=PaToWPI28xA

  6. […] וכותבים מוכרות ומוכרים כמו אלי אשד, ד"ר יעל דר, מרית בן ישראל, אורנה גרנות ושהם סמיט, "הפנקס" נתן במה לקולות […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.