כללי

איה איה זה לא עניין של גיל / עומר מזרחי

ביקורת על הספר "בלי איה, גאיה, חיה, שמעיה או פפיה" של עוז בן-יצחק ואביאל בסיל

ינואר 6, 2020  

"בלי איה, גאיה, חיה, שמעיה או פפיה" של הסופר עוז בן-יצחק הוא ספר מקסים ומצחיק. כבר השם שלו מעיד על שני הדברים הבולטים ביותר בכתיבתו: הוא מלא בהומור, וכתוב כולו בחרוזים. הסיפור מציג לנו את יהלי, ילדה קטנה, שובבה ומפונקת, שבאופן ילדי קלאסי צועקת, בוכה ומוחה על כל דבר שלא בא לה לעשות, עוד לפני שהיא עושה אותו. בסופו של דבר – תמיד מתברר שזה לא כל כך נורא.

יהלי מתפנקת ובוכה: היא לא רוצה לגזור ציפורניים, לא רוצה לסרק את השיער, היא אפילו לא רוצה לשתות שוקו (איזו ילדה לא רוצה לשתות שוקו?) – הכול בתוספת צעקות "איה, איה", ותירוצים משעשעים שגרמו לאמא שלה להמציא את מוטו התשובה: "בלי איה, גאיה, חיה, שמעיה או פפיה". יהלי מתבכיינת על הכול חוץ מאשר על כדורגל – פתאום היא רצה, קופצת ושולטת במשחק. אפילו כשהיא נופלת ומקבלת מכה באצבע – מה שלגמרי מצדיק צעקות "איה, איה" – אמא לא מספיקה לסיים את המוטו, ויהלי – הפלא ופלא – מתגברת וחוזרת לשחק כמו גדולה.

כריכת הספר (יח"צ)

ספר ילדים שמציג את גיבורת הסיפור כמי שמרגישה במגרש הטבעי שלה, תרתי משמע, כאשר היא משחקת כדורגל – כבר מקבל ממני הערכה וכבוד. במיוחד על האומץ בשבירת הסטריאוטיפ שכדורגל הוא משחק של בנים, בחירה מרעננת ועדיין לא מובנית מאליה, שלא רק תואמת את המציאות, אלא גם חשובה בימינו. בחירה המנצלת את ספרות הילדים כדי להעביר את המסר שכל ילדה יכולה לעשות מה שתרצה, בלי קשר לגבולות מגדריים שהחברה מציבה.

את האיורים לספר אייר אביאל בסיל, אשף באיור ספרי ילדים. כשלמדתי ב"שנקר", תיארו אותו כאגדה מודרנית בעולם איור הילדים, ולא בכדי. אגב סיכום העשור, מ-2011 כאשר סיים את לימודיו ב"שנקר" הוא הספיק לאייר יותר משלושים ספרי ילדים ישראליים, להופיע בתערוכות ולבסס סגנון בולט. אי אפשר לדבר על סצנת איור הילדים הישראלית של ימינו בלי לדבר על אביאל בסיל.

הדבר הבולט ביותר באיוריו בספר הזה הוא שהם יוצרים קצב ויזואלי שמעשיר את הטקסט. איך יוצרים קצב ויזואלי? הנוסחה של בסיל היא Less is more. הוא מפחית בכלים איוריים, אבל כל כלי מופיע באופן מדויק, ועם הרבה כוונה. ככל שהדימוי פשוט יותר – העין והמוח פנויים לפענח את הרמזים והמסרים שעולים מהאיור באופן לא מודע, ואת המהות או הרגש שכל אירוע מבקש להביע.

הוא עושה זאת בשתי דרכים בולטות: ראשית – מעט צבעים, יותר משמעות למופעים של כל צבע: הוא משתמש באיורים בספר רק באדום, כחול, צהוב, לבן ושחור. הצבעוניות נוצרת מבהירויות שונות של אותם הצבעים. ככה העין מתרגלת מהר מאוד לפלטת הצבעים, ופנויה לקלוט טוב יותר את הטקסטורות והמינונים של כל צבע. טקסטורות מלאות קווים וזוויות קיצוניות נותנות לאיור אנרגטיות (כמו משחק הכדורגל) או רגש סוער (כשיהלי צועקת עד השמיים), בעוד משטחי צבע מלאים נותנים תחושה של שלווה או פאוזה רגשית (למשל כשיהלי מדברת עם אמה על כיתה א').

שנית – הרבה איורים בדף, פחות מורכבות בכל איור. בסיל שובר את הפורמט המוכר והבנאלי שבו בכל כפולה מאויר רגע נבחר אחד מהכתוב. במקום זה הוא מתאר את כל האירועים הכתובים (ואפילו מוסיף כמה משל עצמו) בתור הרבה דימויים קטנים מרחפים ברחבי הדף. האיורים פשוטים לפענוח – ריצה, בכי, צחוק, התחבאות, חיבוק – ואפילו סביבת ההתרחשות לא מאויירת. כך הקורא יכול לראות איור ברגע, להבין אותו ברגע, ולדלג מיד לאיור הבא באותו הדף. הדילוג המהיר של העין יוצר את קצב הקריאה הוויזואלי, והוא נותן אנרגטיות ותחושת זמן מהירה לכל ההתרחשויות, בדיוק כמו האנרגטיות של יהלי ושל ההתרחשויות.

בדיוק כך הרגעים בהם נשבר קצב הפעולות והאיורים ופתאום מופיע קלוזאפ של הדמויות על שני עמודים מבהיר לנו ויזואלית שהטון הרגשי של ההתרחשות משתנה ברגעים אלו, גם אם הכתוב ממשיך בגישה קלילה ובחרוזים. כך האיורים והקצב מחמיאים לכתוב ונותנים להם נפח רגשי נוסף.

התחכום האמיתי באיורים של בסיל הוא היכולת שלו לפנות לשני הקהלים העיקריים של ספרי הילדים – ההורים והילדים, בגובה העיניים, בעזרת אפיון הדמויות, ובחירת התנוחות והסצינות. בהרבה מאיוריו הילדים, שהם גם גיבורי הסיפור, חמודים להפליא אבל עם הבעות פנים ומחוות גופניות של מבוגרים. מעבר לזה שהדמויות מעוררות חיבה והומור (כמו הרבה ילדים שמנסים לחקות את הוריהם), זה הופך את הילדים לדמויות שקל להזדהות אתן. הילדים יאהבו את התחכום של גיבוריהם הצעירים (שלפעמים אף גובר על הוריהם), וההורים יזהו מחוות בוגרות לרגש ויצחקו מהדיסוננס.

גם המבוגרים לוקחים חלק חשוב באיורים של בסיל. הם כמעט תמיד נוכחים ברקע, אך זה לא מוריד מערכם. להפך, דרך בחירה מדויקת של תנוחות ומבטים ישנה רמיזה של סאבטקסט כלשהו לגבי ההתרחשות העיקרית (כמו תגובות ההורים המיואשות-צוחקות מהתירוצים של יהלי, או מבטי גאווה בילדה הקטנה שלהם). אלו רמזים עדינים, שקרוב לוודאי שבעיקר ההורים יקלטו, ומעצימים את הרגעים השונים בסיפור.

כשהאיורים פונים גם למבוגרים וגם לילדים הקוראים יחד את הספר – מצטמצם הפער ביניהם, ולכל אחד יש חלק חשוב בחווית הקריאה המשותפת. כל אחד שם לב לדברים שהאחר לא ישים לב אליהם. אלא שכאן מגיע גם החלק שמבחינתי עובד פחות טוב בספר, והוא כתיבתו מנקודת מבט מעט הורית ומחנכת מידי. הסיפור מסופר בגוף שלישי, מנקודת מבטו של מבוגר יודע כול, ולעתים קורץ מידי למבוגרים.

בעוד שהאיורים של בסיל מעניקים תחכום לדמויות, המספר קורא לגיבורה "קטנטונת" ו"מפונקת", ואת קריאות ה"איה" הוא מתאר כצווחות. אפילו ברגעים החיוביים, כשיהלי משחקת כדורגל, אומר הסופר: "הקטנטונת שולטת במשחק כמו גדולה… כולם מבינים שהיא לא ילדה רגילה" – יש משהו בוגר מדי בהסתכלות על הגיבורה באופן הזה.

בבחירות המילים הללו הסופר אומר לנו – אתם יודעים שזו התנהגות ילדותית. בכיתה א' "לא תוכלי להתפנק ולהגיד איה, גאיה, חיה, שמעיה או פפיה… את כבר בוגרת, ויכולה להתגבר", אומרת אמא ליהלי. זה לא תיאור שרואה את ההתנהגות של הגיבורה כשובבות ילדותית ומלאת חינניות, כמו שילדים עושים. זה סאבטקסט שאומר שהגיבורה שלנו היא ילדה מפונקת ומתבכיינת. זה יוצר ריחוק מסוים מהגיבורה הראשית שעלול להקשות על הקורא להזדהות אתה.

עניין זה בולט במיוחד בסיום הסיפור – כשהמגירה נסגרת על האצבעות של אמא והיא זועקת "איה איה", ויהלי משיבה: "את רואה, לצעוק 'איה, איה' זה לא עניין של גיל". הסיום המפתיע מעורר חיוך ומכפר על נקודת המבט החינוכית שכן הוא נותן טון סיום הומוריסטי ומתחכם לכל הספר, שגורם לתהות למה ננקטה נקודת מבט מחנכת שכזו קודם לכן.

יחד עם זאת, אין בכך כדי להגיד שהסיפור לא מסופר היטב. בין החרוזים, ההומור, שבירת מוסכמות המגדר, האיורים המתוחכמים והמסר המשעשע – אין ספק שמדובר בספר ביכורים מוצלח של עוז בן-יצחק, ועוד ספר ילדים מוצלח בפנתיאון איורי הילדים של אביאל בסיל.

"בלי איה, גאיה, חיה, שמעיה או פפיה" מאת עוז בן-יצחק, איורים: אביאל בסיל. הוצאת "עם עובד", 2019

עומר מזרחי – מאייר, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית ב"שנקר".

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה