5 ספרות

איור ילדי – יש דבר כזה? / יותם שווימר

רשימת ביקורת על ספרם של דרו דיוולט ואוליבר ג'פרס, "הצבעים בשביתה"

ספטמבר 1, 2014  

"הצבעים בשביתה" הוא ספרו החדש של אוליבר ג'פרס. סליחה, של ג'פרס – שאייר, ודרו דיוולט שכתב את הטקסט. ג'פרס נחשב לאחד המאיירים המובילים והמצליחים בעולם, וגם בישראל כבר קנה לו מקום של כבוד בזכות הספרים שאייר וכתב, בהם "הבקבוק והלב", "הילד שאהב לאכול ספרים", "תקוע" ו"לאבד ולמצוא". בחו"ל שווק הספר כיצירה החדשה של ג'פרס, וניתן להניח שהתרגום המהיר של הספר לעברית (על ידי נטע גורביץ) נבע בעיקר מהעובדה שג'פרס חתום עליו. זוהי פריבילגיה ששמורה לנבחרת מצומצמת יחסית של מאיירים ומאיירות, ואכן, במידה רבה חינו הרב של הספר נובע מהאיורים של ג'פרס והבחירות הסגנוניות-אמנותיות שהוא מבצע.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

הסיפור פשוט למדי: הילד דנקן אוהב מאוד לצייר, ויום אחד הוא מגלה ערמת מכתבים הממוענים לו אשר נכתבו על ידי הצבעים שבהם הוא צייר. הצבעים מעלים טרוניות שונות: הצבע האדום טוען שמעבידים אותו יותר מדי; הסגול מתלונן שדנקן לא צובע בתוך הקווים; הוורוד מתרעם על כך שדנקן לא משתמש בו כיוון שהוא צבע "של בנות"; האפור מיואש מכך שצובעים בו שטחים גדולים כאשר דנקן מצייר קרנפים, היפופוטמים ולווייתנים; הצבע הצהוב והכתום רבים על הזכות להיות הצבע של השמש, וכן הלאה. כדי לרצות את כל הצבעים ולהמשיך לצייר, מחליט דנקן לצייר ציור עצום ומרהיב שבו נענו דרישות הצבעים.

על אף שמו של הספר (ובאנגלית: "The Day the Crayons Quit"), הצבעים לא באמת שובתים ומסרבים להמשיך, אלא מעלים טענות שניתן להמשילן לרצונות הקשורים למימוש עצמי, להתבוננות מקורית ושונה במאפייניהם ויכולותיהם, ולהתנסויות חדשות. בשונה מהמצופה, לא מדובר בצבעים המנסים לשכנע ילד שאינו מצייר להשתמש בהם, ודווקא משום שדנקן הוא ילד יצירתי כל כך, המרבה לצייר, הטרוניות של הצבעים נתפסות לעתים כנודניקיות או כהערות קנטרניות. הטקסט עצמו חביב, והבחירה להותיר את דנקן רק בסיפור המסגרת שזוכה לנפח מצומצם בספר, ולשים דגש על קולות הצבעים היא מעניינת ומפתיעה, ומבנה מערך סיפורי שונה מהמקובל. לצד קטעים הומוריסטיים, נמצא בפניות הצבעים נקודות מעוררות מחשבה לגבי דמיון ויצירה, וגם לגבי סטראוטיפים ותבניות מחשבתיות, חברתיות ואמנותיות המוטמעות בנו בגיל צעיר מאוד.

טקסט: דרו דיוולט, איור: אוליבר ג'פרס

טקסט: דרו דיוולט, איור: אוליבר ג'פרס

למחבר, דיוולט, היה רעיון נחמד וגם הביצוע נחמד למדי. מה שהופך את הספר למעניין באמת (ולא ל"סתם" חגיגה צבעונית) היא עבודת האיור של ג'פרס, אשר על פני השטח נדמית פשוטה וחביבה, אך למעשה היא מורכבת ומרתקת מבחינה אמנותית.

ברשימתה "בין משאלה לציור –  על ילדים מציירים בספרי ילדים מאויירים ועל המשאלה וההגשמה של הציור" שפורסמה ב"הפנקס", טוענת תמר הוכשטטר כי "כל יצירה היא קודם כל משאלה של היוצר." כשהיא דנה בבחירתו של גלעד סופר לצייר את החברה הסודית של רחלי בספר בשם זה מאת דויד גרוסמן, כציור ילדי "טיפוסי", היא מסבירה ש"בניגוד לספרים הקודמים שהציבו את הציור מחוץ […] למגבלות יכולותיו של ילד, גרוסמן וסופר בוחרים לקרקע את היצירה של רחלי. […] רחלי מציירת כמו שילדים מציירים. את הציור שלה העתיק המאייר מתוך ציור אותנטי של ילד. […] העובדה שהחברה הדמיונית של רחלי מוצגת כהעתק של הציור שלה אמנם מקלה על ההבנה שהיא פרי דמיונה, אך לטעמי היא חוטאת לרחלי שמשאלתה בעיני רוחה ודאי עולה על יכולותיה בציור." אמירה מעניינת זו מעלה לדיון את מערך הכוחות הנמצא בכל יצירה לילדים – האופן שבו מבוגרים מגיבים (בטקסט ובאיור) על התפיסה החברתית והתרבותית של מה זה ילד, כפי שניסחה נורית זרחי בכנס "הפנקס" הראשון. ולראייה, כאשר נדרש גלעד סופר לאייר ציור "אותנטי" של ילדה, הוא שינה את סגנונו, אולי אפילו הנמיך את היצירה, ושרטט איור שיידמה ליצירה שנעשתה על ידי ילדים. גם ג'פרס מבצע מהלכים מסוג זה ב"הצבעים בשביתה", והם הנדבכים המרתקים ביותר בספר.

טקסט: דרו דיוולט, איור: אוליבר ג'פרס

טקסט: דרו דיוולט, איור: אוליבר ג'פרס

מהו אם כן איור, ובמה הוא שונה מציור של ילדים? האם מדובר בשכלול של יכולות, בהתמקצעות? האם הוא נתון לגיל שבו הוא נעשה, למערך האסוציאציות הטבוע בו, לכוונת התחילה שבו, להופעתו בספר מודפס? (עיון מהנה בסוגיות אלו נמצא באתר הזה, המציג ציורי ילדות של מאיירים ומעצבים בוגרים.) במידה מסוימת, ג'פרס מערער את הדיכוטומיה בין איור מקצועי לציור ילדי בספר זה, ומניח את שניהם על אותו מישור. כפולות העמודים בספר (וכאן המקום לשבח את העיצוב המצוין של המהדורה העברית) מחולקות באופן הבא: בצד ימין המכתב של הצבע, ובצד שמאל: ציורים של דנקן באותו צבע. הצבע עצמו (כאובייקט מואנש) מאויר ב"מקצועיות", והביצוע מובחן על ידי הפער בין הסגנון המלוטש של האיור המקצועי לחוסר המקצועיות (לכאורה) של הציור הילדי. הציורים של דנקן מאופיינים בהיעדר ליטוש, בעיצוב פרוע וחופשי של האלמנטים הדמויות, בצביעה לא מושלמת שלהם, ב"יציאה מהקווים", ובסגנון בלתי אחיד המנוגד לעבודת איור בספרי ילדים.

לעתים בוחר ג'פרס לאייר את הציורים כפי שדנקן נוהג לעשותם (למשל, חיות גדולות בצבע האפור, דמויות הצבועות בסגול שבהן הצביעה היא מחוץ לקווים, ועוד), ולעתים הוא מצייר דווקא את השאיפה של הצבעים, את אותה התגשמות של משאלה אמנותית-יצירתית (המשולה כאמור למימוש עצמי של הצבעים) – כמו במקרה של הצבע הוורוד (דינוזאור וקאובוי וורודים) והצבע השחור (כדור-ים שחור או קשת בענן). הדינמיות הזו מוסיפה עניין רב לסיפור, והיא חושפת את התבניות והסטראוטיפים החברתיים-אמנותיים ומערערת עליהם, בעוד היא מקדשת את הדמיון והחירות המאפיינים ילדים וילדות ושייתכן כי דיוולט, הסופר, משתמש בה כדי להצביע על הבעייתיות בגישה תבניתית ושכלתנית ליצירה.

טקסט: דרו דיוולט, איור: אוליבר ג'פרס

טקסט: דרו דיוולט, איור: אוליבר ג'פרס

משחק אמנותי נחמד שמבצע ג'פרס מתקיים בצבע השחור. דמויות הילדים המשחקים בכדור הים השחור מסוגננות כדמויות הילדים המזוהות עם ג'פרס המאייר המקצועי, כמעין בבואה של ציור ילדי של ג'פרס עצמו.

טקסט: דרו דיוולט, איור: אוליבר ג'פרס

טקסט: דרו דיוולט, איור: אוליבר ג'פרס

דמויות ילדים מספרים אחרים שג'פרס אייר

דמויות ילדים מספרים אחרים שג'פרס אייר

כיוון שהסיפור עצמו עוסק ביצירה של ילד, הבחירה של ג'פרס להעמיד באותו מישור איורים מקצועיים וציורי ילדים מובנית והגיונית. היפה במהלך זה הוא שלמעשה, מעצם הופעתם בספר, הופכים ציורי הילדים הפשוטים והפרועים, נטולי מחשבה אמנותית שכלתנית, לאיורים של ממש; יצירות אמנות המודפסות וכרוכות בספר, כחלק אינטגאלי, שווה ערך ומהותי לסיפור. העובדה שמאייר מנסה לחקות ציור של ילד מעניקה לציורים נופך אמנותי. בדומה למה שקורה למשל בספר "בדיוק כמו שרציתי" שאיירה איה גורדון-נוי, המאייר מנכיח את היצירה הילדית הלא מקצועית כיצירה אמנותית לכל דבר, גם משום שהוא עצמו נדרש לביצוע אמנותי מקצועי שלה על מנת שהחיקוי יהיה ברמה גבוהה, ומשכנע. הקריצה האמנותית בצבע השחור, בנוסף לשאר הדברים שצוינו, מחזקת את תחושתי שיותר מכול, הספר החביב שכתב דיוולט הוא שיעור מרתק באמנות אשר מתגבש לכדי מפגן של כוח ליצירה הילדית, האותנטית, החופשית ומעלה שאלות מרתקות לא פחות לגבי ספרות ילדים הנוצרת על ידי מבוגרים.

 

"הצבעים בשביתה" מאת דרו דיוולט, איורים: אוליבר ג'פרס, תרגום: נטע גורביץ. הוצאת ידיעות ספרים, 2014.

 

 יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

 

 

כתיבת תגובה

5 תגובות:

  1. מאת dafna ha:

    אהבתי את הרשימה ואת הספר על איוריו המיוחדים. אני חושבת שגם בסגנון איוריה של המאיירת ג'ני מייליכוב יש מהאיור הילדי.
    אני מוצאת באיוריה הקסומים חיקוי של ציור ילדי שיש בו נאיביות עם נופך אמנותי.

  2. מאת שהם סמיט:

    ספר מקסים נוסף ממדף "האיור הילדי" הוא "שוטי אמא שוטי" מאת לין ג'ונל עם איורים של פטרה מאדרס (הוצאת "הד ארצי". אזל אך שווה להשיג משומש) . הגיבור הוא ילד המכווץ את אמו שדרשה ממנו לעזוב את הטלוויזיה . הוא שולח אותה להפליג באמבטיה שורצת סכנות (ברווז ים ענקי) , כדי שתבין מה זה להיות קטנה.

  3. מאת גיא גרניט:

    לפני חצי שנה העליתי ל"בלוג איור" ציור של האחיין שלי יואבי, בן 6, שצייר "שתי ספינות פיראטים, סירה קטנה עם מישהו שמחזיק משקפת, שני עפיפונים וכריש קופץ" ( http://www.facebook.com/photo.php?fbid=10153856194315705 ), שמייד גרף 120 לייקים. ילד מוכשר, זה בטוח, ובטח גם מצדיק את המאמר על "הקשר בין ציורי ילדים לאינטליגנציה שלהם כמבוגרים" שאוזכר השבוע ב"אלכסון" (הדוד משוויץ!).
    אבל אני מנסה להגיד משהו אחר – קודם כל, יצירתיות וכישרון יש בשפע כמובן אצל רוב הילדים, אבל יש משהו מעבר לזה, איכויות מסוימות של ציור שנעשה ע"י ילד שכל הניסיונות לחקותם על-ידי מאיירים מבוגרים, וביניהם אלה שאוזכרו כאן, לא מגיעים אליהן. ברור שבספרים האלה האיור הסופי אמור להיות ברור וקוהרנטי יחסית, אבל בכל זאת זה עדיין לא זה.
    אין ספק שהחיבור בין סגנונות האיור אצל ג'פרס כאן אכן ייחודי ומעניין, אבל חוסר האחידות שציינת הוא גם ב"איור הילדי" עצמו, חלק מהדמויות מאופיינות ו"מאויירות"/מסוגננות מדי, פחות משוחררות (הדרקון הסגול הוא אולי המוצלח ביותר בסגנון הילדי-משוחרר), ובאופן כללי העסק קצת נקי, חסר הלכלוך והקשקוש של ציורי ילדים.
    ציורי ילדים אמנם משוחררים אבל יש גם ילדים עם דקדקנות לא קטנה בפרטים שמופיעים בציור שלהם, ובדוגמאות מ"הצבעים בשביתה" אין נקודות השקה ברורות בין האיורים השונים או באלמנטים בתוך אותו איור וחלק מהתיאורים די פשטניים.
    מעבר לכך, נראה שזה יופי של ספר לאותם ילדים שאוהבים ונהנים לצייר, שאולי אף עשוי להביא לבחירות יותר מודעות שיעשו בציוריהם (ואז הם יהיו פחות ילדותיים?).

    אגב, מעניין אולי לציין שיש 2 קלסיקות ישראליות ישראליות (לפחות, אלו שהצלחתי לחשוב עליהן) שמציגות איור ילדי – "מיץ פטל" (בעיקר העטיפה) ו"המפוזר מכפר אזר" עם איוריה של לאה גולדברג.
    [עוד מחשבות שהיו לי לאורך השנים לגבי ציורי ילדים והזיקה בינם לאיור ריכזתי כאן: http://www.facebook.com/photo.php?fbid=10153722857515705 ]

  4. […] יוצא דופן בספרות העברית המאוירת לילדים. ניתן לתארו כסגנון ילדי, לא מקצועי מבחינת הכשרתו של האמן, ולא מלוטש. הדימויים […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.