איור

איור מנצח / יותם שווימר

על חמשת הזוכים בפרס בן יצחק לאיור וציונים לשבח לשנת 2016

יוני 29, 2016  

פרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על שם בן יצחק מוענק משנת 1978 על ידי מוזיאון ישראל, אחת לשנתיים. בפרס, שניתן מטעם אגף הנוער והחינוך לאמנות במוזיאון, זוכים מאייר או מאיירת על עבודת איור בספר שפורסם בשנתיים שקדמו למועד חלוקת הפרס, ולו מתווספים יוצרים שלהם מוענקים ציונים לשבח. המאיירת הראשונה שזכתה בפרס היא אורה איתן, על הספר "חגיגה של שירים" (מאז זכתה פעמיים נוספות), וציונים לשבח ניתנו באותה שנה לאלונה פרנקל, יוסי אבולעפיה, אורה איל ודני קרמן (על "והילד הזה הוא אני"). ברבות השנים זכו בפרס הראשון מאיירים בולטים כמו אבנר כץ, רותו מודן, דוד פולונסקי – כל אחד מהם זכה פעמיים, עפרה עמית, רות צרפתי, ואחרים.

לאחרונה הוכרזו הזוכים לשנת 2016, והענקת הפרסים תתקיים ב-1.7, באגף הנוער של מוזיאון ישראל.

image002

בפרס הראשון זכה המאייר איתן אלוא, על איוריו למעשיות האחים גרים על פי פרישמן; פרויקט שראה אור בהוצאה עצמית – לראשונה בתולדות הפרס.

צילום: עומר מסינגר

צילום: עומר מסינגר

איתן אלוא, בוגר צעיר מ"בצלאל", זכה במדליית כסף (בקטגוריית פורמטים מיוחדים) מטעם אגודת המאיירים של ניו-יורק עבור הפרויקט הזה, שהחל כפרויקט גמר, ועתה, מהדורה מוגבלת שלו ניתנת לרכישה. במדור "בוגרים לגילם", שבו התארח אלוא כבוגר טרי, הוא סיפר שהפרויקט "הוא פיתוח לסדרה של עבודה שעשיתי במהלך חילופי סטודנטים בהמבורג בשנה ג', בקורס Picture Book for Tomorrow. הבריף שקיבלנו בקורס היה לתת פרשנות אישית לנראות ספרי ילדים בעתיד (בתוכן הסיפור או בפורמט). המחשבות הראשונות שלי הלכו לכיוון יותר דיגיטלי, אבל החלטתי לנסות לחדש דווקא בפרינט. רציתי משהו שאפשר לחוש אותו. לקחתי שני פורמטים מוכרים: ספר ופוסטר, וחשבתי איך לחבר ביניהם. בסופו של דבר יצרתי פוסטר מקופל, שהפתיחה שלו היא למעשה הדפדוף בו. העין מובלת באמצעות האיורים והעלילה המצוירת, עד שהפורמט כולו נפרש ונגלה בפוסטר בגודל גיליון".

מתוך "החייט שבשמיים". צילום: עומר מסינגר

מתוך "החייט בשמים". צילום: עומר מסינגר

הספר כולל סיפורים פחות מוכרים מאסופת האחים גרים: "חתונת אשת השועל", "החייט בשמים" ו"עדה המכשפה", שתרגם דוד פרישמן.

מתוך "חתונת אשת השועל". צילום: עומר מסינגר

מתוך "חתונת אשת השועל". צילום: עומר מסינגר

אלוא הוסיף לגבי תהליך העבודה: "הדבר הראשון שעשיתי הוא לקפל ניירות. המון ניירות A4. רציתי להגיע לקיפול שנותן לי מספר גדול של כפולות, וכן רצף מעניין והדרגתי בחשיפת הפוסטר. השלב השני היה לחלק את הטקסט בסיפור לפי מספר הכפולות שהתקבלו. בכל הסיפורים התחלתי מסקיצה לַפוסטר (הכפולה האחרונה כביכול), והיא זו שנתנה את הטון לאופי בשאר הכפולות. מכיוון שהפוסטר מתחיל להיחשף כבר בפתיחה השנייה, הייתי צריך להתאים כפולה חדשה לזו שכבר קיימת בחלק מהפוסטר שנגלה, וכמובן שתוך כדי חזרתי ושיניתי אלמנטים בפוסטר כך שיתאים לכפולה שמתחברת אליו, ולהפך.

IMG_0889

מתוך "חתונת אשת השועל". צילום: עומר מסינגר

מבחינה טכנית, השלב הראשון הוא רישום כללי בעיפרון על נייר A4 קטן (שהוא בבחינת הדמיה של הסיפור), סריקה למחשב ורישום "נקי" בפוטושופ. לאחר מכן אני מצייר בנפרד כל דמות/סיטואציה, סורק ומצייר אותה באילוסטרייטור. השימוש בתוכנה וקטורית קריטי כדי לתכנן קומפוזיציה עם מספר אלמנטים גדול, להקטין/להגדיל עד שאני מרוצה, וזה לוקח זמן לפעמים. כמו כן, הייתי חייב לדייק עד כמה שאפשר בחיבורים בין הכפולות וזה יותר נוח בתוכנה כמו אילוסטרייטור. השלב הבא הוא בדיקה צבעונית מהירה בפוטושופ, ולאחר מכן צביעה יסודית".

מתוך "עדה המכשפה". צילום: עומר מסינגר

מתוך "עדה המכשפה". צילום: עומר מסינגר

הבחירה להעניק את הפרס הראשון לספר שלא ראה אור בהוצאה ממוסדת, היא משמעותית, ובמידה רבה פותחת צוהר להרחבת היצירות שעשויות לזכות בפרס. יתרה מכך, בנוסף לעבודתו המקצועית והמוצלחת של אלוא בפרויקט זה, אין ספק שהיתרון המשמעותי שלו על פני ספרים אחרים הוא השימוש המעניין והמיוחד בפורמט המודפס, ובהצבת אתגר אמנותי-תפיסתי לגבי אופן מסירת סיפור וחוויות הקריאה וההקראה המסורתיות של ספרות ילדים.

ציונים לשבח:

"אמיליה" שכתבה ואיירה נעמה בנזימן (הוצאת עם עובד)

32-21676b

המקור לספרה המצליח ועטור השבחים של נעמה בנזימן, הגיע, כמו הרבה ספרים טובים, מבתה. "יום אחד, כשהבת שלי היתה בת חמש, היא נתנה לי שלוש פתקיות קטנות, מחוברות ביניהן בסיכות, ואמרה לי: 'זה הספרון של הילדות שלי"", סיפרה בנזימן במדור "פרופיל אמנית". "הספרון הזה הוא בעצם התמצית של 'אמיליה': בהתחלה יש ילדה קטנה, שאמא שלה מחזיקה אותה בזרועותיה; אחר כך הילדה הולכת לצדה של אמא, ובסוף הילדה הולכת לבד. 'אמיליה' מספר על ילדה קטנה שהולכת בבוקר לגן. זה כאילו הכי מוכר, אבל מה באמת עובר עליה מהרגע שבו היא נפרדת מאמא ועד שהיא נכנסת לגן? עניין אותי השלב לפני, אי-הכניסה לגן. זה מעבר שאולי במציאות לוקח כמה שניות, אבל במציאות הפנימית של אמיליה זו תחילתה של דרך מסתורית ומפחידה, והיא ילדה נועזת שיוצאת לבד למסע הרפתקאות.

11111

אחד הדברים המעניינים מבחינה וויזואלית בספר הוא שהעולם הרגשי-נפשי של אמיליה מעוצב כעולם סוראליסטי, מרובה פרטים ססגוניים מאוד. כששאלנו את בנזימן על כך, היא השיבה: "מראש החלטתי שאין בספר הפרדה בין מציאות לדמיון. גם השפה האיורית היא אותה שפה. בחוויה הפנימית (שלי לפחות) התוכן רגשי מעורב תמיד במציאות החיצונית. וגם כשילדים משחקים, החוויה שלהם מלאה ושלמה. אז אם המטאטא הוא אריה, הוא באמת מפחיד, ובאמת אפשר לרכב עליו. עיצוב ואיור העולם שאמיליה רוכבת לתוכו היו חלק מענג ומשחרר כי לא הייתי מחויבת לשום דבר, יכולתי להמציא כל מה שעלה בדעתי. נזכרתי בדמויות ובחוויות שהפחידו אותי כילדה, שיחקתי וחיברתי בין אנשים, צעצועים וחיות והתבוננתי בנופים שמקסימים אותי".

2222

 

 

"יקינתון – סיפור על חברות ושיר" שאיירה רוני פחימה לטקסט של שהם סמיט (הוצאת כנרת)

15-0962f

איור הספר הזה הוא אתגר רציני. סמיט כתבה סיפור דו-עלילתי, המגולל במקביל את סיפור חייהן וחברותן של לאה גולדברג ורבקה גווילי, שאמנם לא גדלו באותן מקומות, אבל כתבו יחד את "פזמון ליקינתון" האהוב.

עבודתה המעולה של פחימה באה לידי ביטוי בכמה אופנים, כפי שציינה עדנה אברמסון ברשימתה על הספר: "בחלק מהעמודים מוקדש כל צד של הכפולה לאחת הדמויות, וכך גם האיור שמעליה, ובכל זאת יוצרים יחד האיורים עולם אחיד שכמו מרמז על המפגש הצפוי, זה שנועד לקרות. בכפולות אחרות מוצגות ההתרחשויות כמעין שני צירי זמן מקבילים, זה מעל זה".

133-e1432035716244

והיא מוסיפה: "פחימה מקבלת החלטות אמנותיות מנומקות ומדויקות שמשרתות נאמנה את הסיפור. כך, יש באיורים איפוק מסוים הנשמר גם כשהמאיירת משתמשת בצבעים נועזים או פורצת את מתאר האיור ומפליגה אל מחוזות הדמיון. הדמויות קטנות, פרטי האיור זעירים עוד יותר, הפנים נקיים כמעט מקווי הבעה ובחלק מהכפולות ישנה הסתפקות בשני גוונים בלבד, כגון אפור וצהוב. ועם זאת, אין שום דבר דל באיפוק הזה. ההפך הוא הנכון. האיורים המעניינים של פחימה מזמינים העמקה, בחינה מקרוב ממש והתפעלות מהעושר שיצרה בכל מקטע, כמו קפסולות איוריות המצליחות לתפוס דמויות שיצירתן ענקית וכך גם השפעתן על התרבות העברית".

Yakinton_03b

"לשבור את החזיר" שאייר דוד פולונסקי לטקסט של אתגר קרת (הוצאת כנרת)

יש צורך לבחון לעומק את הביטוי האמנותי הרווח של השנים האחרונות – איור מחודש לטקסטים מוכרים. אבל הצמדתו של פולונסקי לטקסט הזה של קרת, מעניינת במיוחד כיוון שלא מדובר רק באיור לסיפור ידוע, אלא שמעצם החיבור בין איור לטקסט והצבתם יחד בפורמט מקובל לספר מאויר, ביקשה ההוצאה לאור להציגו לראשונה כספר ילדים ולא כסיפור קצר המיועד לבני נוער וקוראים מבוגרים.

-את-החזיר-e1440950693120 (1)

ברשימה שפרסמתי על הספר ועוררה דיון מעניין בכל הנוגע למידת התאמתו של הסיפור לילדים (אני סבור שהוא בהחלט ספר ילדים מוצלח), טענתי ש"פולונסקי משתמש בכישרונו לעצב סצנות באמצעות קומפוזיציות דרמטיות, ומעביר את הרגש בזכות הבעות הפנים של הדמויות שירגשו גם את אלו שהיפר-ראליזם אינו הסגנון החביב עליהם. בעבודת עיפרון ושימוש בצבע נוסף אחד בלבד – ורוד, הוא מצליח להעביר את החרדה, המצוקה וגם את העדינות שקרת כתב טוב כל כך".

lishbor-22-23-e1440951020172 (1)

אחד ההישגים המשמעותיים של פולונסקי במהדורה הזאת, הוא הכפולה האחרונה – כפולה ללא מלים המגיעה לאחר שהסיפור נגמר (והוא נגמר באקורד צורם ובקושי גדול, על אף ההתפתחות הרגשית המעניינת שעובר הילד הגיבור). בזכות הכפולה המאוירת הזו "אנו עדים להמשכיות החמלה והאכפתיות של הילד, שעד כה הוצג דרך המאבק הכוחני בינו לבין אביו, כשברקע האיום הנורא על סיום הקשר שנרקם בינו לבין החזיר. אבל זה לא הדבר שבאמת לוחץ לנו על הלב – אלא הרגע המפתיע שבו אנו מגלים את חולשתו של האב ואת פגיעותו. מדוע הוא ישן על הספה בסלון? אולי הוא בעצם בודד מאוד? אולי הוא לא רואה את בנו כי הוא בעצמו נמצא במצוקה? פולונסקי מניח בפנינו רגע לפני הסוף אפשרויות נוספות לפענוח דמותו של האב, ומוסיף למורכבות הרגשית שהטקסט של קרת מעלה".

lishbor-28-29-e1440950577857 (1)

"אלף-בית" שאיירה איה גורדון-נוי לטקסט של נעמי שמר (הוצאת כתר)

ואם כבר באיור מחודש עסקינן, גורדון-נוי איירה את השיר הידוע של נעמי שמר, "אלף-בית", כחלק ממגמה רווחת להוציא לאור שיר אהוב כספר מאויר. פעמים רבות דומה שאין צידוק למהלך הזה, פרט לפן המסחרי, שכן סביר להניח שהורים וגננות ישמחו בממתק החדש-ישן הזה.

אלף_בית(2)

המקרה של שמר וגורדון-נוי מעניין, משום שאף על פי שהשיר אינו זקוק כלל לפרשנות וויזואלית ייעודית כספר מאויר, ולאמתו של דבר אין לנו צורך של ממש בספר הזה, עבודת האיור של גורדון-נוי מוצלחת כל כך, מהנה ומלאת הומור וכיף, עד שקשה במידת מה לנתק עתה את השיר מהאיורים.

בפרופיל האמנית שנערך לה ב"הפנקס", סיפרה גורדון-נוי: "כילדה, מאוד הסתקרנתי מספר אומנות שהיה בבית הורי על הסוראליזם. ציורים בהם שינויי קני-מידה ושינוי חומריות ושינוי מושגי החפצים, הציתו את דמיוני. אני זוכרת את עצמי מביטה וחושבת: וואו, מה יקרה אם אני אלך ברחוב ופתאום אפגוש מחדד ענק? אם הייתי חיה בגובה שטיח, מה הייתי רואה? איש קטן יכול להיכנס לגוף שלי דרך הנחיר??? ואולי האף שלי זה חדר המתנה לרופא שיניים??"

99

אולי זה מה שגרם לה לפתח את הסגנון שעמו היא מזוהה, ושבו היא משחקת בכל הספרים שאיירה. "אחרי ניסיונות ולבטים אני חוזרת בדרך כלל, אם כי כל פעם מכיוון שונה, למגרש הביתי שלי, האסמבלאג’", סיפרה באותו ראיון. "בטכניקה זו אני מצרפת חומרים ודימויים שונים לבניית דימוי חדש. כך אני משתמשת במטען האסוציאציות שכל חפץ, טקסטורה או חומר נושא אתו".

9

טכניקה זו מופיעה בצורה מצוינת בספר "אלף-בית". כצפוי, גורדון-נוי נתנה ביטוי וויזואלי למלה שבחרה נעמי שמר (א' אוהל, ה' הדס, וכן הלאה), אך המאיירת הוסיפה פריטים ודמויות נוספות שמתחילות באותה אות, ואלו מופיעות על גבי הדף בערבוביה המשמחת של הקולאז' והאיור הידני, שלהם מתווסף כתב היד של גורדון-נוי, המעניק ליצירה עוד נופח יצירתי-אישי שהופך את הספר לחגיגה של יצירה, דמיון, משחק והפתעה.

 

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.