איך להתבגר על פי ג’ו מ”נשים קטנות” / מאשה צור-גלוזמן
האם ג'ו היא נפש יצירתית שרוסנה עם התבגרותה? מאשה צור-גלוזמן מערערת על הקריאה הפמיניסטית העכשווית ומציעה מבט ישן-חדש
ינואר 9, 2019
טוּב הלב הוא הפרקטיקה הרוחנית המעשית של בני מארץ’ ונספחיהם, והיכולת להפעיל אותו, ובעיקר בנסיבות מאתגרות, היא הראיה החותכת מכל שאתה אכן מתבגר. ג’ו התבגרה להיות אדם טוב, גם ובעיקר כשזה קשה. וזו המהות האמיתית של ההתבגרות בשני הספרים: להפוך לאדם טוב, אוהב ומועיל, בין אם אשה ובין אם גבר.
יופי של מאמר! מ”גברים קטנים” אני לא זוכרת הרבה, אבל מג’ו באר אני באמת זוכרת בעיקר את טוב ליבו.
מאמר מצויין המעשיר את הקורא במידע חשוב ומוכיח את מה שידוע אך חשוב לחזור ולהזכיר: קריאות דרך פריזמה אחת הן קריאות משטיחות. יפה גם הטון שבחרת – קריאת תגר, אבל בדרך עדינה שהולמת מאוד את האידיאולוגיה והרוח של אלקוט. חוץ מזה, תמיד מענין לחזור אל ספרי הנערות ולגלות שהם אמנם לא השתנו אבל אנחנו כן. פתאום, חיי שותפות עם פרופסור עדין, כל כולו רוך ומסירות לחינוך, שוב לא נראים דלוחים כפי שנצטיירו בנערות (ומה גם שהזקנים שבו לאופנה, ובגדול) . אשר לוויתור על הכתיבה, אפשר, כפי שציינת, לראות בו ביטוי לבגרות ולבחירה בנתינה לזולת על פני הגשמה אישית והתעסקות בתחום שיש בו מידה לא מבוטלת של נרקיסיזם (זה מסר חשוב במיוחד לבני עידן הסלפי). ועדיין, גם לקוראת הבוגרת, לא קל לקבל את הבחירה של אלקוט לאשרר את מוסכמות תקופתה, שתבעו מנשים התמסרות. מדוע בעצם היה עליה להכריז שלא תכתוב? ולמה להציג את הבחירה כדילמה המחייבת בחירה באחת משתי אפשרויות? או, בניסוחה המודרני, כבחירה הנשית הנצחית בין אמהות לקריירה? למה תמיד נשים נתבעות לבחור? ממש כפי שאפשר לקרוא ספרות מבעד לכמה פריזמות בו זמנית, אפשר לחיות חיים של גם וגם.