כללי

אין עוד כלבה כזאת בכל העולם / שמואל דוד

בלעדי - פרסום שלושת הפרקים הפותחים של הספר

מרץ 24, 2019  

שושה היא הכלבה של סבתא, שיודעת לרוץ לצרכנייה של הכפר עם פתק וסל על הצוואר ולחזור עם כל המצרכים הביתה. היא גם יודעת לרקוד על שתי רגליה האחוריות לצלילי מוזיקה יוונית של בוזוקי. תום מצא אותה בפח אשפה בדרך לבית הספר. כל הכפר התאהב בה. אבל יום אחד, שושה לא נמצאה, ומכאן מתרחש סיפור יוצא דופן, מרגש, מפתיע ובלשי שמסתיים בסוף טוב.

הספר "אין עוד כלבה כזאת בכל העולם" נכתב בהשראת אירועים מילדותו של שמואל דוד במושב בוסתן הגליל שבצפון, שבחלקם היו באמת ובחלקם היו בקלות יכולים לקרות. את הספר איירה מיכל רון, והוא ראה אור בהוצאת "רימונים". אנו שמחים להציג בפניכם את שלושת הפרקים הפותחים של הספר.

כריכת הספר (יח"צ)

 

פרק 1:  הדברים שחשוב לדעת

קוראים לי תום ואני גר בבית החמישי אחרי פסי הרכבת. בשנה הבאה אהיה בן שמונה ואלך לכיתה ג', וכולם אומרים לי שאני כבר גדול, אבל אני עוד לא ממש גדול. אני צריך לגדול עוד הרבה כדי להיות כמו איזי. איזי הוא ממש גדול וחזק. כולם קוראים לו איזי, אבל השם שלו הוא ראובן ואספר עליו אחר כך. הוא גר בבתים שלפני פסי הרכבת, וזה אולי לא כל כך רחוק מהבית שלי, אבל בשביל שוּשָה הכלבה, שהיא הגיבורה האמתית של הספור, זהו מרחק גדול מאוד.

שושה היא הכלבה של סבתא, שכולם כאן בכפר קוראים לה סבתא, אפילו שהם לא הנכדים שלה. יש לסבתא גם הרבה נכדים משלה, אבל רק אחד מהם נשאר לגור בכפר עם המשפחה שלו.

אבא ואמא סיפרו לי שפעם, הרכבת שעוברת אצלנו במהירות על הפסים שבאמצע הכפר הייתה גם עוצרת, ואנשים היו עולים עליה ונוסעים לחיפה ואפילו לירושלים. אבל זה היה מזמן. עכשיו כולם ממהרים, וגם לרכבת שוב אין זמן לעצור בכפר קטן.

ככה גם הכביש הראשי שלנו. פעם הוא היה עמוס ונסעו עליו המון מכוניות, אבל בינתיים בנו כביש מהיר שעוקף אותו וכל האנשים הממהרים כבר לא עוברים ליד הכפר שלנו. אבא אומר שזה "לא טוב לתיירוּת" וזה הופך אותנו למבודדים. ואמא אומרת לו שטוב שאנחנו מחוץ לכל הצלחת הזאת (והוא עונה לה שאומרים קלחת, ושהיא צריכה ללמוד עברית סוף סוף).

גם על עלמה רציתי לספר לכם אבל לא עכשיו. היא בכלל לא גרה בכפר שלנו, אלא בעיר. במקום עם בתים גבוהים שצריכים לעלות במעלית בשביל להגיע לדירה שלה בקומה העשירית. אני הייתי אצלה וראיתי, וחשבתי שזה לא פלא שהיא הרגישה שם למעלה כל כך בודדה. חשוב מאוד שתדעו עליה כי היא עזרה לנו להציל את שושה. וגם שושה בסוף עזרה להציל אותה,  אבל על זה אני אספר אחר כך.

אבל הדבר הכי חשוב בכפר הקטן שלנו זאת השדרה. שדרה של עצי אקליפטוס גבוהים שהשכנה טרוּדֶה, שאוהבת עצים, פעם צעקה עליי כשראתה אותי חורט עליהם לב עם חץ, ואמרה לי שאין לי לב אם אני חושב שלעץ לא כואב.

הכפר שלנו והשדרה נמצאים בין הרי הגליל והים, ולאורך השדרה יש כל מיני בתים. יש בתים גדולים של אנשים שהגיעו מהעיר ובנו להם ארמונות עם חומה, כמו בסדרות אמריקאיות בטלוויזיה, ויש בתים נמוכים, שאבא אומר שפעם כל הבתים היו כאלה, ובבית כזה נמוך גרה סבתא, ובבית לידה גרים אסתר ואיזי. אסתר הטובה היא הבת של סבתא, והיא אוהבת לעזור לאנשים. ועם איזי, בעלה, תמיד כיף להסתובב, כי תמיד יש אצלו אֶקְשֶן, כמו שאמא שלי קוראת לזה – ובעיקר כי תמיד יש לו סיפורים מעניינים.

 

פרק 2: סבתא של כולם

סבתא לא תמיד הייתה סבתא. אבל היא כן גרה המון שנים באותו בית נמוך על יד העצים הגבוהים. היום קשה לה ללכת ויש לה קלנועית כדי לבקר את כל החברות שלה, כמו להרבה אנשים זקנים.

סבתא היא נהגת טובה מאוד. שמעתי את אבא אומר שאפילו הוא לא הצליח בטסט השלישי שלו לעשות רברס כמו שסבתא עושה עם הקלנועית שלה על המדרכה הצרה ליד הבית.

לפני שהייתה לה קלנועית, אבא סיפר לי שסבתא הייתה רוכבת על אופניים לטפל בחולים של הכפר, גם בחורף כשהיו ממש שלוליות גדולות, וגם בימים החמים של חמסין, היא הייתה מגיעה לכל מקום עם התיק הגדול שלה שהיה מלא בתחבושות ובמזרקים, כי סבתא הייתה האחות של הכפר המון המון שנים, וכולם הכירו אותה בגלל הזריקות הלא-כואבות שעשתה לילדים.

הילדים האלה, ועוד ילדים שנולדו אחריהם, היום הם כולם אבות ואימהות לילדים שלהם, וחלקם כבר לא גרים בכפר, חלק גרים בתל אביב וחלק בחיפה או ברמת גן ואפילו יש כאלה בקנדה ואוסטרליה, רבים מהם באים עד היום לבקר את סבתא כי הם זוכרים את המילים המרגיעות שאמרה להם כשבכו כי פחדו, ואת הזריקות הלא-כואבות שקיבלו ממנה.

כיום סבתא גרה בבית הנמוך כמעט לבד. למה כמעט? תכף אספר.

איור: מיכל רון

פרק 3: מה מצאתי בפח שבשדרה

שושה גרה עם סבתא ולכן אמרתי שסבתא היא רק כמעט לבד. שושה היא כלבה קטנה וחכמה. היא חומה עם צוואר ובטן לבנים, רגילה לגמרי חוץ מהזנב החתוך שלה, וסבתא אומרת שבזכותו היא כלבה מיוחדת. סבתא קוראת לזה זנב קָטוּם, שזה מין זנבון קצרצר כזה, אבל בכל זאת היא יכולה לכשכש עם מה שנשאר לה, ולהזיז  אותו מצד לצד.

סבתא אומרת שבגלל זה צריך להשגיח עליה מאוד, כי אנשים יכולים לחשוב שהיא גזעית, ובאמת פעם היה נהוג לחתוך לכלבים גזעיים את הזנב לצורך תצוגות, כך הסבירה לי פעם סבתא, אבל היום זה אסור. איזי בכלל חושב שזה משעשע, ושעניין הזנב לא אומר שהיא גזעית. לא גזעית ולא בטיח, הוא אומר (פעם שאלתי אותו מה זה בטיח והוא אמר שזה כמו "שטויות").

ומה היא כן? היא  גם לא כלבת שמירה מפחידה שמבריחה גנבים, או איזה כלבת פודל יפה וזוהרת – סתם כלבה שמצאתי לפני שנתיים בתוך פח אשפה.

זה קרה כשחזרתי יום אחד מבית הספר ועברתי ליד פח אשפה שהיה קרוב לכביש, ופתאום שמעתי קול בכי כמו של תינוק ונבהלתי מאוד. הצצתי פנימה לתוך הפח וראיתי גורה חמודה עם פה ורוד ומתוק וריחמתי עליה נורא.

אמא שלי כעסה כשהבאתי אותה הביתה ואמרה, "לא נִכּנס בבית שלי כלב של פק אשפות! בשום פנים!" ואבא כרגיל תיקן אותה, "מתי תלמדי כבר עברית, תגידי כלב אשפתות או פח אשפה," אבל זה לא עזר. אבא דווקא רצה שיהיה לי כלב משלי, אבל מי שמחליט בבית זאת אמא.

הבאתי את הגורה לסבתא והיא שמחה מייד. היא מיהרה להביא לה סלסילה קטנה בגודל של קופסת נעליים ועם בד ריפוד יפה ואמרה שנקרא לה שושה, כי היא קצת מזכירה לה חברה שהייתה לה לפני הרבה שנים בגרמניה. סבתא, רק שתדעו, נולדה בגרמניה, ובגיל ארבע-עשרה ההורים שלה שלחו אותה לבד לארץ-ישראל ברכבת.

סבתא אוהבת כלבים והיא טיפלה בשושה באהבה גדולה, ושושה גדלה מהר, והפכה לכלבה הכי מוכרת בכל הכפר. כשסבתא נוסעת בקלנועית שלה, שושה תמיד רצה מאחור ומגיעה איתה לכל מקום.

 

איור: מיכל רון

שושה אוהבת לשכב על הגב ולהתפנק, ואם מלטפים אותה בבטן, היא מנענעת ברגליים מצד לצד בהנאה. סבתא אומרת שהדבר ששושה הכי צריכה זה אהבה ותשומת לב.

מכל האורחים שמגיעים לבית, שושה אוהבת במיוחד את רות, שמגיעה עם הקלנועית שלה בכל יום שלישי לשחק קלפים עם סבתא. רות מדגדגת את שושה ומפנקת אותה יותר מכולם. רות גם אוהבת לספר סיפורים על החבר שלה הרברט, כמה שהוא מפנק אותה ומביא לה בשמים ודברים טובים מכל העולם.

פעם, כשהבאתי לסבתא עיתון, היא קראה לי ואמרה, "תיכנס, תום, תכיר את רבקה'לה ואת רות ואת ברוניה, כולן שחקניות קלפים טובות. ורות מייד אמרה, "אבל סבתא מנצחת את כולנו."

הן ישבו מסביב לשולחן מכוסה בשמיכה ירוקה, וכל הזמן ראיתי את ברוניה וסבתא מתלחשות ואת רות אומרת "פַּס". ואז הביאו עוגת גבינה שסבתא אפתה וכיבדו גם אותי.

אחר כך סבתא ביקשה ממני ללכת לבדוק אם שושה כבר חזרה מהטיול שלה, כי היא לא ראתה אותה מהצהריים. סבתא מאוד פוחדת שיום אחד יחטפו אותה, כי היא כזאת מיוחדת, ואיזי כל הזמן מרגיע אותה שאף אחד לא יתאמץ לחטוף כלבה כמו שושה, שהיא לא גזעית ולא באמת מיוחדת, אפילו שיש לה זנב קטום. אבל את סבתא זה לא מרגיע.

 

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה