כללי

אלוהים, איזה ספר! / שהם סמיט

אחרית דבר שלא הודפסה במהדורה החדשה של "אלוהים אתה שם? זאת אני מרגרט" מאת ג'ודי בלום

יולי 12, 2019  

לאחרונה ראה אור תרגום חדש לספרה הקלאסי של ג'ודי בלום, "אלוהים אתה שם? זאת אני מרגרט" (סדרת "מרגנית", הוצאת "כנרת זמורה ביתן"). מתרגמת הספר, שהם סמיט, כתבה אחרית דבר לספר, שלא הודפסה בו, ואנו שמחים לפרסמה ב"הפנקס".

לחברות הוותיקות של מרגרט (ולמצטרפות החדשות למועדון)

הייתי בת שלוש-עשרה וחצי כשאמי העניקה לי את הספר. זכור לי כי שמו הארוך והלא שגרתי עורר בו סקרנות, ואי נוחות. מה לי ולילדה שמדברת עם אלוהים? חשבתי. אולי עיקמתי את האף; בגיל שלוש-עשרה וחצי מרבים לעקם את האף. אבל אמי, שהיא מסוג אמא של מרגרט, לא התרגשה. היא אמרה שהסיפור ימצא חן בעיניי, שהגיבורה היא נערה מתבגרת, ושהסופרת שכתבה אותו לא מפחדת ממילים כמו ציצים ו-ווסת. גם אמא שלי לא פחדה מהן. אותי המילה ווסת דחתה. העדפתי את אחותה המרוחקת, הגברית, "מחזור", וכמו מרגרט, וכמו ג'ודי בלום המעידה כי מרגרט היא בת דמותה כילדה, הייתי מוטרדת מכך שזה שלי בושש לבוא. רווח לי כל כך כשנמצאה לי אחות לצרה, אבל הפרק האחרון בספר, שבו, סוף כל סוף, מרגרט "מקבלת" (מהביטוי המכובס הזה אני סולדת עד היום) הותיר אותי מעט נכלמת. אבוי, כעת רק ג'ייני ואני נותרנו מאחור.

זה לא מנע ממני לקרוא את הסיפור פעם שנייה ושלישית, ואולי גם רביעית. בכל קריאה, אני מבינה בדיעבד, חייתי את כמיהתה של מרגרט ל"קבלה" המשמשת "קבלה" על נורמטיביות, ל"קבלה" שיש לה השלכות על התקבלות חברתית ועל מקובלות. ובכל קריאה נדרשתי להתמודד עם חריגותי. שהרי, כמה שלא תגידו לילדה שאין בנמצא תקן, שכל גוף מבשיל בעתו, שטווח גיל המחזור הראשון נע בין הגילים 9-15, הנשים הקטנות שבשני קצות הספקטרום, תתקשנה להתנחם בסטטיסטיקה. ובעצם, גם "המאושרות", "הנורמטיביות", אלה ש"מקבלות לפי הספר", בגיל שתים-עשרה, אינן פטורות מן המתח הנלווה לחוויית ההמתנה למאורע.

כריכת הספר (יח"צ)

למי שקראו את הספר בילדותן, אין צורך להסביר מה הוא היה לבנות דורי. איזו חדשנות ונועזות מגולמים בהחלטה לתת לענייני הגוף מקום של כבוד בעלילה, לדון בנושא שנחשב לטאבו (ולדברי בלום, אף לנושא "מלוכלך", גם בשנות השמונים), ולעשות את כל זה בטבעיות שובת לב ובהומור, מנקודת מבט ילדית רעננה, ובלי להירתע מקצת דם בתחתונים. גם היום, כמעט חמישים שנה לאחר צאת הספר לאור (בארצות הברית), אני מתקשה לחשוב על יצירות ספרות לנוער – לא ספרי הדרכה למתבגרים – הכוללות איזכור של ווסת, שלא לומר תיאור ממשי של התופעה.

למעשה, גם בספרות הכללית, המודרנית והפוסט-מודרנית, אין "הדודה", כפי שכונתה בפי הסבתות, מרבה להתארח, בוודאי לא באופן תדיר וקבוע, ובהלימה למקומה המרכזי בחיי מחצית מאוכלוסיית העולם, או, לחילופין, בהשוואה לתיאורים של יחסי מין בספרות. בלום, אציין בהזדמנות זו, הייתה גם בין הראשונות, אם לא הראשונה, לכתוב – בספרי נוער – על יחס מין, אוננות ועניינים נוספים שהם חלק בלתי נפרד מהנעורים (ומהחיים בכלל) ושבזמנה כמעט שלא זכו לייצוג ספרותי. מקומם של נושאים בלתי מתיישנים אלה בספריה הקנה להם פופולריות עצומה שלא דעכה גם כשבני הנוער, בעקבות הצלחת סדרת "הארי פוטר", נטשו את הספרות הריאליסטית והיו לצרכני ספרות פנטסטית.

מנגד, עיסוקה בנושאים הללו עורר על בלום את זעם החוגים הדתיים-שמרנים בארצות הברית. אלה דרשו לצנזר את ספריה, ובמדינות אחדות אף הוציאו אותם מהספריות. בלום השיבה מלחמה ונעשתה לפעילה בולטת נגד צנזורה על ספרי ילדים וספרים בכלל. "אני מאמינה," אמרה, "שצנזורה על ספרים, בגלל נושאים כמו אכזריות, מיניות וגירושים נובעת מפחד. ישנם מבוגרים המאמינים שאם ילדיהם לא יקראו על נושאים אלה, הם לא ידעו עליהם דבר והנושאים עצמם יעברו מן העולם. בעיניהם ספרים המעודדים ילדים להטיל ספק ולשאול שאלות, הם ספרים מסוכנים. צנזורים אלה אינם רוצים שילדים ייחשפו לרעיונות שונים משלהם. אותי מטרידים לא רק הספרים המסולקים מעל המדפים, אלא הספרים שלא ייכתבו לעולם מפחד הצנזורה. ההפסד הוא של הילדים."

גם ב"אלוהים, אתה שם?" בלום מקדישה מקום נרחב למדי למיניות; כמובן, בהלימה לשלב ההתפתחות המינית והרגשית של הדמויות ושל נמעני הסיפור. מרגרט וחבריה – ככל בני גילם –  מגלים סקרנות בריאה לעניני הגוף והמין, בוחנים את השינויים בגופם ובגוף הזולת, מעיינים בספרי אנטומיה, וחווים – בין היתר באמצעות משחקי חברה – סימולציות למצבים אינטימיים. בסצנה משעשעת במיוחד בוחנות חברות מועדון "הבסטיות" את נערת האמצע של פלייבוי, הירחון שעליו מנוי אביה של מרגרט. וכעת רק נסו לדמיין אב לנערה מתבגרת בת זמננו שמסתכן  בקריאת פלייבוי! או לחילופין, שערו מה נערה המתבגרת על רקע קמפיין metoo#, תחשוב על קוראי הירחון (בהנחה שמישהו הסביר לה במה מדובר).

אבל זהו, נדמה לי, רגע נדיר שבו פער השנים שבין ילדותה של מרגרט לבין זו של בנות זמננו ניכר. נכון, עולמן של הדמויות כמעט נטול מסכים (טלוויזיה היא בגדר רהיט), קוד הלבוש למסיבות שונה ולמורה קוראים בתואר "מר", אבל רחשי הלב של מתבגרות (ומתבגרים), מבוכותיהן, שיחותיהן, התככים, השקרים, ואפילו יחסי הורים-ילדים לא השתנו במהותם. בלום, ילידת 1938, בת 32 ואם לשני בנים בעת פרסום הספר, ציידה את מרגרט, בהורים פתוחים ומכילים, סמכותיים במידה הנכונה, הנוהגים בבתם באהבה רבה, ברגישות ובכבוד.

אמנם מן התמונה הרחבה שבספר מצטייר דור ההורים ככזה שעדיין מציית במידה רבה לסדר החברתי הישן – אמהות הפרבר בבית, בוועד ההורים או מתמסרות לתחביבים, אבות בעבודה – ועם זאת, סנוניות הקדמה כבר נחתו. האבות מעורבים בגידול הילדים ובעולמם, יחסיהם עם בנות זוגם שיוויונים למדי והשקפותיהם מתקדמות. אב אחד אפילו מהלך עירום בבית. אידיליה? על פניו זו תמונת המצב בחברה הליברלית, ומנגד, מדברת בעד עצמה העובדה שבלום מצאה לנכון לייסד (בשנת 1981) קרן שמטרתה לסייע לילדים לתקשר עם הוריהם, ובמסגרת זו הוציאה ספר שבו כינסה מכתבים שילדים כתבו לה. שם הספר: "מה שילדיכם היו רוצים לספר לכם".

פתחתי והקדשתי מקום נרחב לענין ההתבגרות הגופנית משום מרכזיותו בחוויית קריאת הילדות שלי, ומפני שהוא משקף, להערכתי, את חוויה הקריאה הקולקטיבית של בנות דורי, וכך גם של בתי בת השתים-העשרה (קריאתנו המשותפת היא שהניעה אותי ליזום את התרגום החדש). מיניות, יש להודות, היא נושא סקסי שקשה מאוד למצוא לו בני תחרות, ולכן, רק בקריאות המאוחרות, ואני כבר אם, נתחוורה לי מידת מרכזיותו של הנושא השני המעסיק את מרגרט – שאלת הדת והזהות. ורק כקוראת בוגרת אני מבינה עד כמה נושא זה הינו לא פחות נפיץ ומסעיר, ואלו מידות נדירות של תחכום, מקוריות, רעננות ותעוזה יש בכתיבתה של בלום, ובעצם בחירתה לעסוק בסוגייה, שהינה רלוונטית במיוחד בגיל גיבוש הזהות. כעת אני גם מבינה עד כמה החשיפה לנושא והמחשבה הבקורתית עליו חיונית לקורא הצעיר בישראל, ובפרט בימים אלה, כשמגמת ההדתה בעיצומה.

השתייכות דתית, לדידם של מרבית הילדים ובני הנוער במדינה שבה מתקיימת הגמוניה של רוב יהודי, היא עניין מובן מאליו. כך גם, במידה רבה, האמונה באל. רוב הציבור בישראל – כולל, למרבה הפלא, זה החילוני – מאמין בקיומו של אלוהים. על רקע זה, עצם חשיפתו  של קהל צעיר לאפשרות של אי ההשתייכות לדת, ולבחירה באתאיזם, היא מעשה חיוני ומבורך. בלום, בת להורים יהודים, לא מסתפקת בזה. היא מארגנת לגיבורה הביקורתית שלה "ספארי דתות" ומובילה אותה למסקנות רדיקליות: כל הדתות, בצורתן הממסדית, מציעות למשתמשיהן חוויה דומה, בלתי אישית, שאין בה מענה למצוקותיו של האדם; קשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי לבחור דת באופן מושכל; האל היחידי שעמו אפשר להגיע לקרבה ולנהל יחסים משמעותיים, גם אם מדומיינים, הוא האל האישי, זה שאינו משתייך לאף דת. האל הזה, כמובן, אינו אלא קולה הפנימי של מרגרט, והוא שמאפשר לה לחשוף את רגשותיה באופן הכן ביותר, וזאת בגיל המתאפיין בהסתרת הרגש ובשמירה על פאסון של קוליות.

כמו מרבית בני גילה, גם מרגרט שואפת לקיום נורמטיבי – להיות נורמלית, כמו כולם – ועם זאת, מסירת הסיפור בגוף ראשון, מאפשרת לגיבורה לחשוף גם את הצדדים שאותם היא מצניעה בחברה: חריגות, רגישות, פגיעות וכנות. ובתוך המונולוג שלה, קטעי הפניה אל אלוהים הם איים של כנות מוחלטת, ילדית וכובשת לב. לצד זה, יש בהם גם ממד קומי לא מבוטל שיסודו בפער שבין דמות האל הגנרי – גברי, מרוחק, מופשט ועוסק בגדולות – לבין הנערונת המשוחחת אתו לפי תומה, מבקשת ממנו למלא את החזייה שלה בתוכן, לדאוג לכך שלא תהיה האחרונה לקבל מחזור ושזה רק לא יקרה בבית הספר!

אינטימיות נדירה שורה בין מרגרט לבין האל שלה, שאליו היא פונה בישירות ובאופן בלתי אמצעי – זה אל בגובה העיניים. מרגרט פונה אליו בחופשיות אסרטיבית, מתזכרת ("כבר דצמבר ואני לא מתפתחת. לא הגיע הזמן אלוהים?") מתחשבנת, מוחה, מציעה דילים (מילוי חזייה תמורת ניקוי שולחן המטבח במשך חודש שלם), נוטרת ונוטשת אותו כשהיא חשה נבגדת. האם נטישת האל, המשמש בתפקיד חבר דמיוני, מלמד על התבגרות? מתבקש היה לסיים כך את המסע, לאשרר את הזיקה הוותיקה בין אובדן אמונה לבין התבגרות ולראות ביצירה סיפור חניכה להשקפת עולם אתיאיסטית.

אבל לא, בשורות האחרונות, ודווקא כשמרגרט, לראשונה, בטוחה בעצמה – עכשיו אני כמעט אשה – היא חוזרת אל חיקו של האל, וכך הספר הנדיר הזה, היוצא בראש מורם נגד ממסדים דתיים, מסתיים, באופן פרדוקסאלי ונפלא בתודה גדולה לאלוהים. אבל לזה הבלעדי והאינטימי, שאותו לא הצליחה להרגיש בכנסיה ובבית הכנסת, "רק בלילה, כשאני לבד".

על התרגום

הספר ראה אור בעברית לראשונה בשנת 1970, בתרגומה של יעל אדמוני. זהו התרגום שקראתי בילדותי ואותו ביקשתי לקרוא לבתי בת השתים-עשרה ( גם בנות שתים-עשרה, ואפילו בנות חמישים ושתיים, נהנות כשקוראים באזניהן סיפורים). בקריאה זו, כבר מן העמודים הראשונים והודות לנמענת הצעירה שגיחכה כל אימת שבת גילה השתמשה במילים ובצורות דקדוקיות שהיא וחברותיה לא יעלו בדעתן לעשות בהן שימוש, הבנתי כי, כמו שאומרים, אין מצב שמרגרט תמשיך לומר "אמי", "אנו", "היא נוהגת לעשות זאת", או "היא לקחה את החבילה שהכילה את נעליה". למען האמת, נוסחי הדיבור האלה היו מיושנים כבר לפני עשרות שנים. בני דורי לא דיברו כך, אך בהיותנו מורגלים לנורמות נושנות שעדיין שלטו בספרות זמננו, וביתר שאת בתרגום, היינו פחות רגישים לצרימות ולפער בין דיבור לבין ייצוג של דיבור.

ניגשתי אפוא אל הטקסט במטרה לעדכנו, להצעירו ולהחזיר לו את הפשטות והטבעיות של דיבור ילדי אינטליגנטי ולא מתיילד. ברור היה לי שבעברית יישמר פער מסויים בין שפת הסיפר לשפה שבציטוטים ובדיאלוגים – באנגלית גם שפה תקנית ומדויקת עשויה להישמע פשוטה, קלילה וטבעית; בעברית המרחק בינהן עצום, וכך גם הפער בין שפת הילדים לשפת המבוגרים. לדוגמה, ילדים דוברי עברית (וגם מבוגרים רבים, אבוי) כמעט לעולם לא ישתמשו בצורות הנקבה "הן", "כולן". אך מאחר ששיבושים ממין זה לא פושים בדיבור הילדי-אמריקני, סברתי שמוטב יהיה אם גם התרגום ישקף זאת.

אחת המהדורות של הספר באנגלית

עם זאת, ידעתי שבכל הנוגע לסלנג עלי להישמר, להימנע משימוש בביטויים עכשוויים מדי, כמו גם מביטויים מיושנים שאולי מייצגים נאמנה את רוח התקופה שבסיפור, אך לילדי ההווה הם יהיו זרים ובלתי מובנים (כך, למשל, נאלצתי בצער לוותר על הביטוי "לפלח"). גם מילות סלנג עכשוויות שימושיות שמקורן בערבית ("אחלה", "סבבה") נפסלו מראש. לא ביקשתי לגייר את מרגרט או להפוך אותה לילדה ישראלית. מרגרט היא אמריקנית ולכן גם הסביבה שלה אמריקנית – לכן מושגים כמו 'סאנדי-סקול' או 'לייבור די' לא הומרו ב"בבית הספר של יום ראשון" ו"יום העבודה" (שאיננו האחד במאי).

בנוגע לשמו של הספר: "Are You There God? It's me, Margaret": אדמוני תרגמה ל"אלוהים, אתה שומע? זו אני מרגרט". אני העדפתי את  – אלוהים, אתה שם? – תרגום מילולי ונאמן למקור, המשמר את המשמעות העמוקה שבכותרת – תהיה על עצם קיומו של האל. וכמובן, החלפתי "זו" ב"זאת".

ואחרון חביב, באשר למשפט המתנגן המלווה את התרגיל של ננסי להגדלת החזה: We must – we must – we must increase our bust – אני מסירה את הכובע בפני אדמוני ומודה בהכנעה כי עלו בתוהו כל מאמציי להניב משפט מוצלח יותר מ – "זהו זה, זהו זה – כך נגדיל את החזה" הבלתי נשכח. לפיכך, התרתי לעצמי לעשות בו שימוש חוזר ולראותו כתשורה ממתרגמת וותיקה ומוכשרת לדור קוראות (וקוראים) חדש.

שהם סמיט – נולדה בשנת 1966 בירושלים. סופרת ומבקרת ספרות. פרסמה שני קובצי סיפורים קצרים ועשרים ושלושה ספרי ילדים. כלת פרס ראש הממשלה לשנת 2008, פרס לאה גולדברג לשנת 2017, פרס ביאליק ופרס אקו"ם לשנת תשע"א.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה