3 פרויקטים מיוחדים

"אל האינסוף ומעבר לו!" / אסתי הלפרין

האנשת חפצים בתרבות ילדים כניסיון להתמודד עם אימת המוות המתעוררת במפגש עם האובייקט הדומם

אוגוסט 17, 2011  

תקציר

מדוע רוויים סרטים, שירים וסיפורים המיועדים לילדים בהאנשת חפצים? החפץ הדומם, בשונה מהחי, הוא לרוב נייח, חסר תנועה, קול ורצוניות, ובכך מגלם תכונות הנקשרות במושג המוות. נהוג להניח כי ילדים אינם עסוקים במחשבות אודות המוות או מבינים את המושג, אך מתרבות העדויות הסותרות תפיסה זו. (יאלום (2011) סוקר את התיאוריה והמחקר אודות התפתחות מושג המוות בקרב ילדים. מאמר זה נשען על סקירתו. ) ניתן לראות כי מושג המוות אצל ילדים מתפתח באופן חלקי מתוך השוואה בין החי לדומם. לכן, במאמר זה, אציע כי בתקופת הילדות, החפץ הדומם מעורר חרדה מפני המוות ביתר שאת. במקרים רבים ההתמודדות עם חרדת המוות, הן אצל מבוגרים והן אצל ילדים, נעשית באמצעות הכחשה. האנשת החפץ בתרבות הילדים מכחישה את תכונותיו הקשורות במוות: סבילות וחוסר רצוניות, וכך פועלת כהגנה מפני חרדת המוות. באופן זה, האנשת חפצים בתרבות הילדים מאפשרת מרחב לעיבוד מושג המוות והחרדה אותה הוא מעורר. היא מאפשרת תנועה בין רמות שונות של הבנה והכחשה של המושג, וכך מעודדת התפתחות ומרגיעה. דוגמה לתהליך זה ניתן לראות בניתוח הסרט "צעצוע של סיפור".

למה אנחנו כל כך שמחים לדעת שבמנורה שמצא אלדין ישנו ג'יני ושהשטיח מעופף? מדוע אנו מחכים לרגע בו יתעורר מפצח האגוזים וינוע בריקוד על פני החדר? הניסיון העיקש לחפש את החיוניות בדומם מלמד אותנו משהו על הצורך האנושי. קשה לנו לוותר על החיים, על הדינמיות. להסכים ששטיח הוא רק אוסף של חוטים קשורים, שבמפצח אגוזים שבור אין תועלת, שבצעצועים שאהבנו כל כך בילדותנו אין כעת ערך והם בסך הכל עץ, מתכת, פלסטיק וקישוטים. קשה לנו להשלים עם כך שיש סופיות, יש נייחות, יש סבילות, שישנו עיקרון של סופיות ומוות בעולמיו ובנו. אנו רגילים להכיר בחרדת המוות של המבוגרים, אולם לעיתים נדירות יותר מכירים בכך שגם ילדים עסוקים בנושא.

עד היום, עדיין לא מקובל לראות ילדים כמי שמוטרדים מנושא המוות. פרויד, האב המייסד של הפסיכואנליזה, כתב על עקרון המוות, אך לא ייחס לילדים עיסוק רב והבנה מעמיקה סביב מושג זה, אלא האמין כי עיסוקם ממוקד בעיקר במיניות ( פרויד, 2007 ). אולם לעומתו, מלאני קליין, תיאורטיקנית חשובה שהמשיכה את דרכו בגישת יחסי אובייקט, מתייחסת אל הפחד מפני המוות כאל המקור הראשוני של החרדה אצל ילדים ( קליין, 2003 ). בהמשך, בהתאם להנחתה של קליין, תיאורטיקנים וחוקרים נוספים הגיעו למסקנה כי למרות הנחתו של פרויד, הילד הצעיר עסוק במושג המוות ומבין אותו. יאלום, בספרו "פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית" סוקר את היבטי התיאוריה והמחקר בנושא ומביא לכך דוגמאות מרתקות (יאלום, 2011).

ישנן גישות שונות בספרות הפסיכולוגית ביחס לאופן שבו לומד הילד ומפנים את מושג המוות. פיאז'ה, תיאורטיקן שעסק בהתפתחות החשיבה של הילד,  טען כי האנימיזם אצל ילדים עובר ארבעה שלבים: תחילה הילד חושב שלחפצים דוממים יש חיים ורצון משלהם. מאוחר יותר הילד חושב שרק לחפצים שזזים יש חיים. אחר כך הילד סבור שרק דברים שזזים מעצמם חיים. ככל שהוא מתבגר, מתקרבת ראיית הילד לראיית המבוגר (פיאז'ה, 1974).

מהנחותיו של פיאז'ה עולה כי לחפץ הדומם חלק משמעותי בהתפתחות ההבנה של מושג המוות. בהתאם לכך, בסקירתו של יאלום ישנן דוגמאות לכך: במחקר שנערך בקרב ילדים צעירים, נמצא שהם מבולבלים למדי ביחס לתכונות המושגים "לחיות" ו"חיים". ג' סאלי (1985) מצאה שילדים צעירים מתייחסים לכל התנועות הספונטניות לכאורה כאל סימן לחיים. כך ניתן לראות כי החפץ הדומם הוא מדד להשוואה, ונתפס בהתחלה כחי, כלומר כדומה לילד, ומאוחר יותר כשונה ולא חי, כלומר, כמייצג תכונות הקשורות במוות. נראה כי ילדים אף לומדים על החיים והמוות מתוך נסיונם להסיק על עצמם מתוך השוואה לחפצים. כך למשל מציג יאלום את הפסיכולוג ברנדט, שתיאר אירוע בו בנו בן השנתיים ושלושה חודשים התעורר בצעקות משינה בדרישה לבקבוק והסביר "לא יישאר לי דלק… המנוע שלי יפסיק לפעול ואני אמות". ברנדט תיאר שקודם היה בנו עד לעצירת המכונית בשל מחסור בדלק ושמע דיונים של המבוגרים על המצבר שהתרוקן ומת והמנוע שמת לפתע ( יאלום, 2011).

יאלום, בפרק בו הוא דן במושג המוות אצל ילדים, מציע שהילד בגיל המוקדם מגלה את המוות. אולם, הוא מזועזע וחווה חרדה ראשונית, ומתמודד עם המוות באמצעים שונים. בגיל החביון הילד לומד, דרך סביבתו, להכחיש את המוות. בעיניו, הנטייה להכחיש את המוות טבועה עמוק בכל אחד מאיתנו אפילו בגיל צעיר מאוד. בעיניו, הילד הצעיר נמצא בתהליך לא מסודר ולא עקיב של "ידיעה" של המוות. ידיעה זו היא רבה מדי ומוקדמת מדי, וכך הוא מוצא דרכים לדכא את מה שהוא יודע, לשלול את ידיעותיו, עד שבאופן הדרגתי הוא מוכן שוב לקבל את מה שהוא כבר ידע מזמן. כלומר, לאחר ידיעת המוות הראשונית ישנם שלבים המבוססים על הכחשה. הוא סבור שהסביבה של הילד מעודדת את הכחשת מושג המוות. הורים נוטים להרגיע את פחד המוות של ילדיהם על ידי הכחשה, לעתים מתוך החרדה שמעורר המוות בהם ונסיונם שלהם להכחישו (יאלום, 2011).

ייתכן כי העצמים הדוממים, חפצים, בעצם מהותם כלא חיים, ועקב היותם מושא להשוואה בתהליך התפתחות הבנת המושגים "חיים" ו"מוות", מעוררים את חרדת המוות אצל הילד. שכן, הדומם הוא במובן-מה החומר ללא הרוח. המצב האנושי הקרוב ביותר לחפץ הוא המוות. המוות הוא שקט, סטטי, סביל. ואולי דווקא בגלל הדמיון שבין הקיפאון של החפץ אל המוות, הוא לעתים קרובות מעורר אימה. אימה מפני כיליון, מפני שיתוק, מפני התאיינות, מפני הפיכת הנפש לאובייקט, מפני המוות על היבטיו השונים.

גם בקרב מבוגרים המוות מעורר רגשות קשים של  חרדה, דיכאון, ייאוש, כעס ועצב. עקבות של האופן בו תרבות המבוגרים מתמודדת עם תחושות קשות אלו ניתן לראות בשפה. בעברית, המילה "חפץ" מגלמת רצון, איווי, תשוקה של האדם, בעוד שאנו מורגלים להשתמש בה כדי לתאר אובייקט דומם. המילה מעניקה חיים, או משליכה את החיוניות של האדם על הדומם, אולי מביעה משאלה להכחיש את תכונותיו המזכירות את עקרון המוות. כך בעצם מגלמת המילה חיוניות וקיום.

באופן דומה, יתכן כי האנשת חפצים בתרבות הילדים הנה מענה כלפי אימת המוות המתעוררת בעקבות המפגש עם אותם חפצים דוממים. ניתן לראות בהאנשת החפצים בסיפורים, שירים וסרטים אמצעי המעודד הכחשה של מהותם כלא חיים. האנשת החפצים הנה רגרסיבית במובן הקוגניטיבי, בכך שהיא משיבה את הילד אל החשיבה האנימיסטית בה החפצים חיים כפי שהוא חי. יש בכך מקור להנאה ולהרגעה. החפצים, אותם אובייקטים דוממים שתכונותיהם כרוכות בתכונות המוות, שהילד חש כמאיים עליו, שבים לחיות. משמע, המוות הוא הפיך משמע המוות הוא רק מראית עין. הכל חי לנצח, וכך גם יחיה לנצח הילד.

האנשת חפצים בעולם התרבות של הילדים מאפשרת עיבוד של ההתמודדות עם מושג המוות. ניתן לראות דוגמה לכך בסרט "צעצוע של סיפור". אני סבורה כי ברובד מסוים הסרט עוסק במהות החיים והמוות ומציע רמות שונות של הכחשה והתמודדות עם מושגים אלו.

ראשית, בסרט "צעצוע של סיפור" ישנה האנשה של הצעצועים השונים עמם משחק אנדי, הילד, על אף שבעיניו הם נראים כצעצועים דוממים. עצם האנשתם, בייחוד האנשתו של וודי, בובת הקאובוי הדומה מעט לאנדי מבחיה חיצונית, עמה ניכר כי הוא אף מזדהה (חובש כובע קאובוי דומה ומשתמש בה כאלטר-אגו שלו במשחקו) מאפשרת עיבוד של מושג ה"לא חיים". כך, בסרט אנו לומדים כי לכאורה העצמים הדומים לילד אינם חיים, אך זה רק נדמה כך, מפני שכאשר לא מביטים בהם, הם חיים. מכך ניתן ללמוד שאין צורך לחשוש מהרגע בו הילד לא יהיה בין החיים, בדומה לבובה.

בנוסף, ההתמודדות עם עיבוד מושג מהות החיים כסופיים קיימת אף ברובד אחר בסרט "צעצוע של סיפור". וודי, בובת הקאובוי האהובה של אנדי, מודע לכך שהוא צעצוע ולא קאובוי אמיתי. כלומר, הוא מודע לתכונות הקשורות בעקרון המוות: היותו לא חי. אולם, באז שנות-אור, בובת הרובוט החדשה של אנדי, מאמין שהוא אכן באז שנות-אור, ולא צעצוע. הוא אינו מודע למגבלותיו ומתעקש ומכחיש את קיומו כצעצוע. ההתכחשות לאופי מהותו מתבטאת באמונתו שהוא אכן מסוגל לעוף ובסיסמה החוזרת שלו במהלך הסרט: "To infinity and beyond", כלומר, "אל האניסוף ומעבר לו". הכחשה של עקרון הסופיות, שהנו חלק ממושג המוות. הקונפליקט הפנימי, שבין ההכרה להכחשה של בעצם המהות ככוללת חלק ללא חיים, ומוגבלת על ידי עקרון הסופיות, קיים בכל אחד מאיתנו.

קונפליקט זה מיוצג בסרט על ידי הקונפליקט שבין דמותו של וודי לדמותו של באז שנות-אור. הכחשתו של באז מעוררת בוודי, המכיר במהותו כצעצוע, כעס רב, והוא מתאמץ להוכיח לבאז שהוא משלה את עצמו ומתכחש למהותו האמתית. חרדת המוות נוכחת לאורך הסרט. בתחילתו היא מומחשת בפחד שמביעים הצעצועים מכך ש"יוחלפו" ע"י צעצוע חדש יותר. אולם היא מגיעה אל שיאה בביתו של סיד, הילד הנהנה מפירוק והרס של צעצועים. החשיפה לאיום של פגיעה קיומית מעוררת חרדה קיצונית, ומאמתת את באז עם מהותו כצעצוע. כך, בביתו של סיד, שעל חולצתו מצוירת גולגולת, כאשר באז נתקל בפרסומת לצעצוע "באז שנות אור", הוא מבין שהוא צעצוע דומם ולא דמות אמתית, ועובר משבר. ההבנה ביחס לאופי מהותו מזעזעת ומדכאת אותו. בניסיון נואש להתכחש למה שהבין הוא מנסה לעוף אך נופל ונשבר. ההתפרקות הקונקרטית מייצגת התפרקות פנימית שעלולה להיחוות אל מול ההכרה בעקרון המוות. באז הופך אפתי, מאבד את תחושת הזהות והמשמעות שהייתה לו, ונמצא במצוקה. ניתן לראות בעלילת הסרט תיאור של התנועה בין הכרה להכחשה של מושג המוות בחיי הנפש של הילד. ההתמודדות עם מושג זה הנה מאיימת עד כדי פירוק תחושת הזהות ומשמעות החיים. אולם מאידך, לא ניתן להכחיש את המוות, שהוא חלק ממהותנו, לאורך זמן. כך, נעות הדמויות בסרט בין הכרה להכחשה, בניסיון לעבד את המושג ולמצוא דרך אפשרית להתקיים מולו. העיבוד של המושג אינו הכרה אכזרית במציאות או אשליה מנותקת ממנה כפתרון, אלא התנועה ביניהן. כאשר לקראת סוף הסרט ניצלים וודי ובאז בזכות כנפי הרובוט של באז, מודה באז כי אינו יכול לעוף. אולם, דווקא וודי, המכיר בכך שהנם צעצועים בלבד, הוא המשתמש בסיסמה המעודדת "אל האינסוף ומעבר לו". בכך, הוא מייצג את התנועה הרגרסיבית אל ההכחשה של עקרון הסופיות בעת של חרדה או מצוקה רגעית, כאמצעי התמודדות.

ההתמודדות עם הקונפליקט בין הכרה להכחשה של מושג המוות באמצעות האנשת חפצים בשירים, ספרים וסרטים בתרבות הילדים, הנה אמצעי לעיבוד המושג וההתמודדות עמו.  היא מאפשרת להתייחס אליו בתוך עולם המשחק. בעולם המשחק, הנמצא במקום בו מתקיימים בו-זמנית המציאות והדמיון, נוצר מרחב ביניים המאפשר תנועה רגרסיבית אל אמצעי התמודדות נפשיים קדומים, על מנת לייצר התפתחות (ויניקוט). עיבוד זה, התנועה שבין רובדי ההבנה של מושג המוות ובין אמצעי ההתמודדות עמו, הנה האופן בו מושג המוות מעוכל, מופנם ומתפתח מבלי להפוך למעורר אימה עד כדי פירוק נפשי.

האנשת חפצים בסיפורים, שירים ואגדות מאפשרת ליצוק אל תוך העולם הדומם את תשוקותינו. החפץ אינו רק מושא התשוקה באופן מופשט ויבש, אלא, בנוטלו חיים משל עצמו, הוא מבטא את תשוקת האדם באופן מוחשי. באמצעות השלכה זו, ניתן לעבד תחושות שונות. ביניהן האימה שיום אחד ניוותר ללא רצון ויכולת לממש את רצוננו בעולם זה. שיהיה סוף למאוויינו. אולי באופן דומה, אפשר לראות את עולם הדמיון והיצירתיות כמעין תשובה למוות. לא כהכחשתו, שכן הוא קיים באופן מוחשי. אולם, עולם הדמיון והיכולת ליצור מאפשרים במובן-מה חיי נצח. בכך, אנחנו חשים במובן מסוים שלמרות היותנו בני תמותה, יש לנו אפשרות להגיע "אל האינסוף ומעבר לו".

רשימת מקורות

  1. ויניקוט, ד. ו., משחק ומציאות, תרגום: יוסי מילוא, עריכה עמנואל ברגמן ואילנה שמיר, הוצאת עם עובד, 2005.
  2. יאלום, ארוין, פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית, תרגום: מרים שפס, ייעוץ מדעיף גבי שפלר, כנרת בית הוצאה לאור, 2011.
  3. זיגמונד פרויד, פירוש החלום, תרגום: רות גינזבורג, עריכה מדעית: עמנואל ברגמן, הוצאת עם עובד והמפעל לתרגום ספרות מופת 2007.
  4. פיאז'ה, ז'אן, הפסיכולוגיה של הילד, תרגום:יונה שטרנברג, עריכהף ברטה חזן, הוצאת ספריית הפועלים, 1974.
  5. קליין, מלאני, כתבים נבחרים, תרגום: אורה זילברשטיין, עריכה: שוקי דורבן, תולעת ספרים, 2003.

אסתי הלפרין – פסיכולוגית, בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. עוסקת בטיפול בילדים, נוער ומבוגרים, ובליווי מקצועי של מסגרות חינוכיות וטיפוליות. מתעניינת בדיאלוג המתקיים בין עולמם הפנימי של ילדים ונוער לבין תרבות וספרות.

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. מעניין מאוד, נהניתי לקרוא. אני חושבת שיש עוד אספקט שלא התיחסת אליו. אנשים, ובעיקר ילדים רואים "פרצופים" ו"חיים" גם במקומות שבהם אין חיים, לאו דווקא מאימת המוות אלא גם משמחת החיים ורצון לפגוש משהו מוכר בנוף זר או חדש (המושגים שלי אינם מקצועיים ואני מתנצלת מראש). בסרט "אמלי" הילדה רואה בעננים ארנב, לא מפני שהעננים מזכירים לה את המוות באופן בלתי מודע והיא מנסה להתגבר, אלא משום שהיא נהנית לגלות אוביקט מוכר ואהוב בסביבה משתנה וארעית. המוח שלנו "מתוכנת" לזהות פרצופים גם במקומות שאין בהם כוונה או פרצוף אמיתי משום שזה חלק מהמנגנון האנושי שלנו. http://efchek.blogspot.com/2011/07/new-friends.html

  2. מאת רומן:

    אני אהבתי את הספר כי הוא מעורר השראה והוא מעניין בטירוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף

  3. מאת אורית:

    כתבה מרתקת! תודה רבה!

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.