אם תקנו רק ספר ילדים אחד…
אחת-עשרה המלצות לשבוע הספר העברי
יוני 10, 2019
שבוע הספר העברי בפתח, וכמיטב המסורת ביקשנו מאנשי ונשות ספר לעשות את הקשה מכול – לבחור ספר אחד מומלץ לכבוד השבוע החגיגי. קראתם את הספרים? יש לכן הצעות אחרות? ספרו לנו בתגובות. חג שמח!
דוד רפ, מבקר ספרות ילדים ונוער: הדרך אל ההר – כתבה ואיירה: מריאן דובו (תרגום: רמה אילון, הוצאת "כנרת זב"מ")
דוד רפ
הקריאה בספר היפהפה "הדרך אל ההר" היא טיול הכנה חכם במשעולי מעגל החיים והמוות. הוא מאפשר לילדים צעירים, ולמבוגרים הקוראים בו לצדם, הצצה אל תהליך ההזדקנות וניסיון לתפוס את הרעיון הבלתי נתפס, כי מי שנמצא לצדנו היום לא בהכרח יהיה פה מחר.
הספר הוא משל העוסק בגברת "זקנה מאוד", גברת גירית. המחברת והמאיירת הקנדית המחוננת, מריאן דובו, מנופפת בגאווה בקשישות גיבורתה. לגירית יש הרגלים קבועים ומדי שבוע היא יוצאת למסע אל פסגת הר שלמרגלותיו שוכן ביתה. לצד ניסיון מעשי בליקוט פטריות ובבחירת מקל הליכה, הגירית למדה הרבה במהלך חייה הארוכים. היא יודעת את ערכן של החברות והעזרה ההדדית ואת חשיבות הלמידה והעברת הידע.
מתוך הספר – טקסט ואיור: מריאן דובו
"למה לעצים יש עלים"? ו"באיזה שביל נלך?" – לחבריה הקטנים יש הרבה שאלות. הגירית חולקת את הידע שצברה ואת הידיעה שאין היא יודעת הכול; אנו פוגשים אותה כאשר היא פוסעת בשבילים כבושים, בדרך אל פסגת ההר. הנהר שבדרך מזכיר לנו את מסלולם החד-כיווני של החיים. ביום שבת שמשי אחד לגברת גירית אין עוד כוח לעלות אל פסגת ההר. חברה הצעיר לולו מתחיל לצאת למסעות לבדו. באחד מהם הוא יגלה דרך חדשה, שלא הכיר. רק נשר המעופף בשמים ירמז מה עלה בגורלה של הגירית, שלא תופיע עוד באיורים. התחושה המרירה-מתוקה שעמה תישארו כשתסגרו את הספר לא תחלוף במהרה.
דנה אלעזר-הלוי, סופרת ומתרגמת: "הילדה שניסתה" מאת מאירה ברנע-גולדברג, איורים: רמי טל (הוצאת "כנרת זב"מ")
דנה אלעזר-הלוי. צילום: ינאי יחיאל
אם יש ספר ילדים אחד שאקנה השנה זה יהיה "הילדה שניסתה", ספר הילדים החדש של מאירה ברנע-גולדברג, סופרת פורה שכתבה עד כה לנוער ולמבוגרים. הפעם היא פונה לילדים קטנים יותר ומגישה להם פיקצ'רבוק נהדר ומשובב לב.
גיבורת הספר – ילדה שאיננו יודעים את שמה – מנסה לעשות משהו, ואף אחד בסביבתה לא מאמין שתצליח. מה היא מנסה לעשות? את זאת יגלה רק מי שיקרא את הספר, וגם אז התשובה תתקבל בדמות אחד הציורים המרהיבים של המאייר המחונן רמי טל, ולא באמצעות הטקסט. הטקסט מציע לנו בעיקר דבר אחד: את אמונתה האיתנה והבלתי מתפשרת של הגיבורה בעצמה וביכולותיה. המסר החשוב הזה מועבר ברוב חן והומור, ועם עקיצה לא קטנה כלפי הסביבה המפקפקת.
כריכת הספר (יח"צ)
התוצאה היא ספר ילדים נפלא, שכל ילדה וילד יוכלו לשאוב ממנו השראה והנאה.
אירה פינסקר, משוררת: "אבא, אמא, קרוסלה" מאת נתי בית, איורים: רעיה קרס (הוצאת "מודן")
אירה פינסקר ומשפחתה
הוריו של פעוט הם יצורים די מעצבנים. מציקים, מתקרצצים, מנג'סים. הם יודעים לזהות כיף בעיני ילדם ולהפסיק אותו מהר ככל האפשר. הם מתעקשים על ביצוע פעולות חסרות תכלית כגון צחצוח שיניים, ואף פעולות מזיקות – נטילת תרופות, למשל. הם תמיד מעירים את הילד כשהוא ישן, ושולחים אותו למיטה באמצע ריצת מרתון מרתקת מסביב לספה (השעה אחת-עשרה בלילה, אומרים ההורים להגנתם; אבל אלה , כידוע, תירוצים אינפנטיליים). בקיצור, לא ברור מי המציא את ההורים ולשם מה.
במצב העגום הזה טוב לדעת שיש מי שמזהה תועלות אפשריות שאפשר להפיק מההורים, ולוקח על עצמו להדריך את הילדים להשתמש בהם נכונה. עם מעט עזרה מנתי בית, מחבר הספר, ורעיה קרס, המאיירת, הופכים אבא ואמא פשוטים לחיות מחמד, למכונות משוכללות ואף לתופעות טבע. הרבה תמונות יפות, שירים קצרים הנלמדים בעל פה תוך מספר שניות, קצב, דמיון – ופתאום מתברר שיש משהו טוב גם ביצורים הגדולים והמגושמים האלה.
מתוך הספר – טקסט: נתי בית, איור: רעיה קרס
אכן, "אבא אמא קרוסלה" אינו אלא מדריך למשתמש שעוזר לאיש הקטן להשליט קצת סדר בממלכתו. ניסינו את זה בבית. מומלץ.
שהם סמיט – סופרת ומתרגמת, ואמנון כץ – מתרגם: "אל תגנבו לי את התור" מאת עודה בשראת, איורים: בתיה קולטון (הוצאת "כתר")
שהם סמיט ואמנון כץ
התענוג מתחיל בשם הממזרי, שלוכד – בקלילות ובהומור – את אחת ההוויות הכי ישראליות שיש: גניבת תורים, במובנה הצר והרחב. זה ממשיך בהיכרות עם גיבורת הספר, חלא, "ילדה חרוצה בכתה ב'" ועם ההכרזה הבלתי שגרתית שלה: "אני רוצה להתחיל להשתתף בעבודות הבית. ממחר אני אכין את הכריך לבית הספר." הו, מי יתננו אנו בת שכזו! עצמאית, החלטית, אמיצה, לוחמת למען שמירת זכויות אדם וצדק, ובישראלית מדוברת: לא פראיירית!
קסמו הרב של הספר, שממזג, בהצלחה עצומה בין סיפור לשיעור באקטיביזם, טמון בכישרון הסיפור העצום של בשראת שברא קול מספר המהווה מחווה אינטליגנטית למספר העממי, מלאת חום אנושי ואירוניה דקיקה. הקול הזה, שאין בו שמץ של הטפה או דידקטיות, מציג מאבק אזרחי זעיר, הירואי-גרוטסקי, וגיבורה אותנטית, הכובשת את לב הקורא, שוב, הודות לתכונותיה הסותרות ולהיותה רחוקה מקדושה. חלא היא – אשכרה – אחת הדמויות המדליקות ביותר שבהן נתקלנו בספרות הילדים העכשווית, ובוודאי בספרות המציאות.
ואם כבר מדברים על המציאות ועל ייצוגה בספרות הילדים העברית, חידוש נוסף של הסיפור הוא התרחשותו בלוקיישן הבלתי שגרתי – כפר ערבי – ובאנסמבל דמויותיו, טיפוסים כמו סמיר האנטיפת ואבו ג'מאל החנפן, מורה ששמה סלאם וילדים ששמם פואד וסיבא. היכן עוד בספרותנו, שהקצתה לערבים את תפקידי האויב, הרועה, או מוכר החומוס, תמצאו הזדמנות שכזאת למפגש טבעי, בלתי אמצעי ונונשלנטי עם ערבים כבני אדם?
כריכת הספר (יח"צ)
את הרושם הזה – החילוני, הפוסטמודרני – מחזקים איורי הטוש של בתיה קולטון. האיורים הכמו-ילדיים, עזי המבע ומלאי ההומור, לוקחים את הקורא לסיור באותה ארץ לא נודעת , הכפר הערבי, ומה הקורא מגלה? לא אוריינט מדומיין, לא מסגדים ולא נעליים! פינת אוכל, ארונות מטבח, כסא משרדי, קלסרים, מחשב, טלוויזיה, ממש כמו אצלו בבית! כולם (סליחה על הקלישאה המתבקשת) לנהור מיד לחנויות ולקנות שניים במחיר אחד: סיפור כייפי, מרגש ומשעשע ומדריך למהפכה אזרחית משותפת!
ירמי פינקוס, מאייר, קומיקסאי וסופר: קריקטטור הנחש וחברים – כתב ואייר: טומי אונגרר (תרגום: מיכאל דק, הוצאת "צלטנר")
ירמי פינקוס. דיוקן עצמי
כריכת הספר (יח"צ)
נועה דגן, ספרנית: "אלכסנדר והיום האיום ונורא וגרוע ולא טוב בכלל" מאת ג'ודית ויורסט, איורים: ריי קרוז (תרגום: מיכל אלפון, הוצאת "כתר")
אלכסנדר, גיבור הסיפור, הוא ילד כבן חמש שהיום שלו מתחיל רע – "נרדמתי עם מסטיק בפה ועכשיו יש לי מסטיק בשיער, ובבוקר כשקמתי דרכתי על הסקטבורד והסוודר נפל לי לכיור דווקא כשהברז היה פתוח וידעתי שזה הולך להיות יום איום ונורא וגרוע ולא טוב בכלל" – והולך מן הפח אל הפחת.
כל מה שקורה לאלכסנדר מרגיז אותו ומעליב אותו: "בגן פול צייר סירת מפרש ואני ציירתי ארמון בלתי נראה והגננת אהבה את הציור שלו יותר. כששרנו היא אמרה שאני שר בקול רם מדי. כשספרנו היא אמרה ששכחתי את שש-עשרה. מי צריך את שש-עשרה?"
מתוך הספר – טקסט: ג'ודית וירוסט, איור: ריי קרוז
שרשרת האירועים המצערת הפוקדת את אלכסנדר מתוארת בלשון ילדית מרובת ו' החיבור, ורצפי תארים שליליים, והפיתרון שהוא מציע לכל הבעיות הוא איום בהגירה לאוסטרליה, עליו הוא חוזר כמנטרה. וכך במקום שתדכדך, שרשרת האסונות יוצרת אפקט משעשע, משחרר ומלא בהומור, שמזכיר לילדים המאזינים ולא פחות למבוגרים המקריאים, שלכל אחד מאתנו יש גם ימים כאלה, אפילו באוסטרליה.
הספר נוסה בהצלחה על ילדיי הפרטיים וחבריהם ,על ילדים בספרייה, ועל מגוון חברות עם צרות רומנטיות ואחרות. הוא מתאים מגיל ארבע ועד מאה ועשרים. בקרב כל הקהלים עורר עניין והזדהות, והיווה טריגר מצויין לפתיחה בשיחה. הילדים המאזינים, שבימים כתיקונם קשה להוציא מהם יותר אינפורמציה על איך היה בגן מאשר המילה "כיף" נפתחו בעקבותיו וששו לספר ולחלוק חוויות מ"הימים האיומים ונוראים וגרועים ולא טובים בכלל" שעברו עליהם.
שרי שביט, סופרת ועורכת: "גברת פלפלת – אישה בגודל כפית" מאת אלף פרויסן, איורים: ביורן ברג (תרגום: דנה כספי, הוצאת "טל מאי")
שרי שביט
זוכרים את סדרת האנימציה מהילדות על גברת פלפלת? מדובר על אישה בגודל כפית, שעושה מעשי קונדס חוקיים, השייכים לעולם המבוגרים. הספר שכתב הסופר הנורווגי אלף פרויסן ותרגמה נפלא דנה כספי, מביא את סיפורה של אישה שבעלה עובד, ילדיה בגרו והיא עוסקת בזוטות משק הבית: מכבסת, תולה, אופה, מנקה. אבל ברגעים מסוימים, היא הופכת לקטנה בגודל כפית, כמעט בלי שאף אחד יודע, ואז כל העולם והנוכחים בו נראה אחרת, וגם פועלים אחרת, תחת ניצוחה.
כריכת הספר (יח"צ)
הספר מתאים גם לילדים שכבר קוראים, אבל האיכות האמתית שבו נעוצה בקריאת התיגר על החברה השמרנית של התקופה שבה נכתב. ספר אמיץ ומעצים, על אישה פמיניסטית שהקדימה את זמנה.
ד"ר שי רודין, חוקר, מרצה ומבקר ספרות: "העיפרון השחור" – כתב ואייר: ינאי פרי (הוצאת "עם עובד")
שי רודין
כל כך הרבה יש בספר הקצרצר הזה, שאינו מניח לקורא ימים ארוכים אחרי קריאתו. מה שיפה כל כך בסיפור, הוא הנאמנות של העיפרון לעצמו. הוא שחור, ואינו חפץ להשתנות גם כשהעפרונות הצבעוניים מציעים לו, ובהמשך כופים עליו, להשתנות. האלגוריה המתוחכמת הזאת היא בעלת השתמעויות רבות. ראשית, הקסם של הבדידות. העיפרון אינו חפץ בחברים כה רבים. די לו בחבר אחד. שנית, עצמאות מחשבתית. העיפרון אינו רוצה להשתייך לעדר או להעתיק מדפוסים של אחרים. שלישית – דיוקן האמן והמחיר שהוא משלם. העיפרון מצייר עולם בשחור ואינו רוצה לצבוע אותו. וזהו גם מחירו של האמן שאינו מתחנף ואינו עוטף את המסרים שלו בצלופן.
מתוך הספר – טקסט ואיור: ינאי פרי
אין זה עוד סיפור בסוללה המעייפת של סיפורי קבלת האחר, אלא יצירה גאונית שעוסקת ברצונו של ה"אחר" להישאר אחר – שונה, ייחודי, ונאמן לדרכו. כן ירבו!
נטעלי גבירץ, סופרת ותסריטאית: "פעם עקב אחרי לויתן" – כתבה ואיירה: אורית ברגמן (הוצאת "כתר")
נטעלי גבירץ. צילום: אמיר שור (מתוך וויקיפדיה)
"פעם עקב אחרי לויתן" הוא ספר שלא תמיד מתחשק לקרוא. בעיקר כשמצב הרוח לא בשיאו. הוא עצוב, הוא קשה, הוא אורב ולא מרפה. בדיוק בגלל זה, לדעתי, חשוב שיהיה אותו על מדף הספרים הנמוך והנגיש. ממש ברגש הזה אותו הוא מעורר עוסק הספר: כאב שאנחנו פוחדים להתמודד אתו, אבל לא ניתן להתעלם ממנו.
הספר, אותו כתבה ואיירה אורית ברגמן, מדבר על אובדן. על ילדה שהחברה הכי טובה שלה, נורית, עוברת לגור בעיר אחרת, והיא נשארת עם צל בגודל של לויתן שלא נותן מנוח. כולנו היינו שם. כולנו עוד נהיה שם. הילדה שבסיפור לומדת להכיר בלויתן, להביט לו בעיניים, לרתום אותו ולבסוף שמה אותו במקומו, בחזרה במי הים. הילדה האמיצה מנצחת, והקוראים, מבוגרים וצעירים כאחד, מנצחים יחד אתה.
כריכת הספר (יח"צ)
ברגע אחד משתנה כל המרחב שעל הדף. ברגע אחד ניתן שוב לנשום. ניתן להביט שוב אל האופק בביטחון, למרות שיש בתוך המים לויתנים.
הגר ינאי, סופרת: "חוט הזהבה" מאת שירה גפן, איורים: מאיה שלייפר (הוצאת "כנרת זב"מ")
הגר ינאי. צילום: ערן דצמבר
חוט זהב של קסם נסוך על הספר הזה שמצליח לאחוז בלבם של הקורא הילד והקורא המבוגר ולקחת אותם למעמקיה המכושפים של חוויה פיוטית של ממש. מיה היא ילדה שרגלה האחת נטועה בעולם היומיומי המוכר לכולנו. היא הולכת לגן כמו כל הילדים. אבל בכל יום אחרי הגן היא צועדת לבדה ביער לביתה של סבתא זהבה, בית מהאגדות בעל דלת עץ. בפנים ממתינה לה סבתא השקועה ברקמתה המופלאה. בעזרת כשרונה ומחט הזהב שלה, סבתא זהבה מפיחה חיים ביצורים ובדמויות שהיא רוקמת, אבל היא בעצמה הולכת ומצטמצמת, ומיה שואלת את עצמה לא פעם האם מחט הזהב צומחת או שאולי סבתא זהבה הולכת וקטנה.
מיה מתבוננת בסבתא הרוקמת, וכמעט בלי מילים היא לומדת סודות עמוקים הנוגעים בנפש ובמעשה האמנותי. הרקמה של סבתא מובילה את עצמה ומגוללת את עצמה באופן יצירתי בלי התערבותו של החלק בתוכנו שמשתוקק לשלוט ביצירה, לפענח את המשמעות שלה ולקבוע כיצד היא תסתיים.
כריכת הספר (יח"צ)
כקוראת מבוגרת מצאתי שהספר הזה מדבר על הסודות השלובים של יצירה, אגדה ומעשה אמנות. שירה גפן כתבה סיפור שאינו מתחנף על סבתא השקועה במלאכתה, שאינה מבדרת את נכדתה הקטנה ואינה מנעימה את זמנה בעודה הולכת ונסוגה לתוך זקנתה המופלגת. האיורים הנפלאים של מאיה שלייפר מציעים עושר ססגוני אבל לא מתקתק שיש לו שפע של גוונים רגשיים.
זה ספר שעושה הרבה יותר מאשר לשעשע ילדים, לחנך אותם, לשחזר חוויות מוכרות מעולמם או להתייחס לבעיות פסיכולוגיות נפוצות. באווירה מתוקה-מרירה, עם טקסט מאופק ואיורים שבוראים עולם דמדומים עדין בין ילדות וזקנה, זהו ספר שפותח את הדלת ישר לתוך לבו של הקסם.
יסמין אלעד, ספרנית: "אלכסנדר גרהם בל ששלח את קולו של האדם למרחקים" מאת תמי שם-טוב, איורים: אלינה גורבן (הוצאת "כנרת זב"מ")
יסמין אלעד
"אבא שלו היה מומחה לדיבור ואמא שלו היתה חרשת. אולי בגללם אלכסנדר חפש כבר בילדותו דרכים לעזור לאנשים לדבר זה עם זה, במיוחד כשנדמה שהדבר בלתי אפשרי – למשל כשמישהו חרש, או כשמרחק גדול מפריד בין אנשים. חיפש ומצא, או יותר נכון: המציא."
נסו לדמיין עולם ללא טלפון – שלא לדבר על אמצעי תקשורת אחרים כמו רדיו, טלויזיה או מחשבים. בל נולד לעולם כזה, וסיפור חייו הנפרש בספר מרגש במיוחד בגלל הקשר ההדוק בין חייו לבין המצאתו וחשיבותה: עוד בהיותו ילד לאם חרשת, אהב בל להקשיב לקולות ולצלילים ולהמציא המצאות. הוא עזב את הבית בגיל שש-עשרה והפך למורה לנגינה ולדבור. בימים הוא לימד חרשים ובלילות ערך ניסויים לתכנון מכשירים שקשורים לקול ולדיבור, ואף התאהב ונישא לאשה חרשת. בזמנו ראו בכבדי שמיעה מוגבלים בשכלם ובל פיתח עבורם שיטות חדשות לתקשר עם סביבתם. הוא אף הכיר את הלן קלר ומצא עבורה את המורה שלימדה אותה לתקשר.
בספר מפורטים נסיונותיו של בל לחפש פיתרון מעשי לצורך יומיומי לשמוע ולדבר מרחוק: במקום הודעה כתובה בטלגרף – מה שהיה אפשרי בזמנו – המצאתו אפשרה הודעה קולית שהיא מהירה יותר ואף אפשרה העברת כמה הודעות בו זמנית ודו כיווניות. הספר מסביר בבהירות ובפשטות מושגים מעולם המדע והמחקר – כך שאפילו אני הצלחתי להבין – כמו מהירות האור, גלי קול ואיך ניתן להמירם לגלי חשמל, וגם חשיבות רשימת פטנט על המצאה.
האם ידעתם למשל, שבל המציא עוד הרבה המצאות מלבד הטלפון, אך זו הייתה המצאתו החשובה ביותר? ועוד הופתעתי לגלות כי אנשים נוספים בתקופתו התחרו על הזכות להמציא פתרון דומה, ודווקא בל, שלא הייתה לו השכלה במדע ובטכנולוגיה אך חקר ופענח בני אדם – איך אנחנו מדברים ושומעים – היה הראשון שהצליח.
כריכת הספר (יח"צ)
השנה יצאו לאור הרבה ספרים אוטוביוגרפיים לילדים, בעיקר על נשים. זהו טרנד מבורך, גם כיון שישנם מעט ספרי מידע לילדים יחסית לספרי קריאה וגם כיון שספרי ביוגרפיות כמעט שלא נכתבים או מתורגמים לגילאי בתי ספר יסודי. בחרתי להמליץ על ספר זה, שכתבה יפה ומדויק תמי שם-טוב שהשכילה לשלב בין סיפור חייו של ממציא דגול לבין ההקשר ההיסטורי של תקופתו וההסברים מדעיים, וגם כיון שהפורמט של הסדרה כולה והאיור הנהדר הריאליסטי של אלינה גורבן בספר זה פונים לטווח רחב של גילאים כולל חטיבת הביניים.
