5 במה ומסך

אמנות הסיפור כאמנות ההזדהות / סיון דוידוב

מסע בעקבות העיבוד הקולנועי לספר "הסיפור שאינו נגמר"

אפריל 8, 2015  

"היה זה חצות ביער הכביר. הרוח נשבה מבעד לצמרות העצים העתיקים. לפתע, משהו ענק נמחץ ורעם בין עצי החורש המסתורי."

בערך בדקה ה-12 של הסרט בסטיאן מתיישב, נוטל את הספר הכרוך בעור חום אל ידיו. קצב המנגינה האיטי מצטרף. המצלמה מתקרבת אל עיניו יותר ויותר. ב"ווייס אובר" נשמע קולו כשהוא מקריא לנו את השורות הראשונות של הסיפור, והכניסה אל היער נראית ככניסת הצופה עצמו – הודות לזווית הצילום והענפים הנפרדים שמפנים את הדרך.

זאת הנקודה שבה מתחיל המסע הקולנועי אל פנטזיה – מסע שביים וולפגאנג פטרסון – ולא משנה כמה פעמים צפינו במסע עד תומו, הפתיחה הזו מצליחה להניע אותנו מחדש אל עבר מרחב שכבר הספקנו לשכוח. אני זוכרת אותה היטב, כמו טקס חגיגי או שיר שיודעים בעל פה, אבל דווקא את הפעם הראשונה שבה יצאתי אל המסע הזה אני לא ממש זוכרת. סביר להניח שהיה זה אחד מימי החופש של משרד החינוך, אי שם בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. הסרט ואני נולדנו באותה השנה, לכן הגיוני יהיה להניח שצפיתי בו כשכבר צבר לעצמו מוניטין וקהל מעריצים, ואפילו שרד כמה שידורים חוזרים, כמו זה שבקע אליי מהטלוויזיה. בדומה לילדים אחרים, גם אני פחדתי קצת מהסרט: יש בו דמויות מרתיעות, כמה סצנות מלחיצות ואווירה כללית של עולם שההתמצאות בו אינה ברורה מאליה. ויחד עם זאת, חזרתי אליו בכל כמה שנים מחדש, ובכל גיל משהו חדש התבהר, ואילו רעיונות שכבר הפנמתי שבים ומזכירים לי את קיומם.

הורד (1)

מדובר באחד הסרטים האהובים ביותר על רבים מבני דורי. הייתה זאת אולי הפעם הראשונה שחדרו אלינו דרך הטלוויזיה רעיונות כהתנגדות לריקנות, אמונה וחשיבות העצמיות. שאלות מהותיות על החיים שלנו והעולם שאנחנו נמצאים בו התעוררו. כולנו היינו לרגע בסטיאן, ולא משנה אם שני הורינו היו בחיים, נשואים זה לזו או לאנשים אחרים. אם את בת, אם יש לנו חברים בבית הספר, אם אנחנו אוהבים מתמטיקה ואפילו אם אנחנו לא קוראים ספרים. מציאות ובדיה מעולם לא היו קרובות יותר, והקשר בין סיפור לסרט היה מובהק מתמיד. הפעילות האמנותית שהספר דורש – "ילד קורא ספר על ילד שקורא ספר על ילד -" הוחלפה כמעט לגמרי ב"ילד צופה בסיפור על ילד שצופה בסיפור". זה לא מבטל את ייחודו של בסטיאן כילד קורא, אלא מאחד בין ילדים שצורכים סיפורים, וצורכים אותם ברצינות תהומית. הסימביוזה של בסטיאן ואטריו, ש"מכניסה" את בסטיאן אל הסיפור והופכת אותו לגיבור של שני הסיפורים – של פנטזיה ושל המציאות (על פי הסרט, המציג את חלקו הראשון של הספר בלבד) – אינה שונה מהתחושה שנוצרת אצל ילד כשהוא מזדהה עם הדמויות שעל המסך. והלא על ההזדהות הזאת בנויה אמנות הסיפור, בין אם היא מוגשת כספר ובין אם כסרט.

המקטרגים על עיבוד של ספר לסרט, בייחוד כשמדובר בקהל הילדים, יטענו כי בצפייה הילד נדרש לדמיין פחות מאשר בקריאה. אבל האם קיים סרט הקורא בנחרצות כזו – לילדים בהווה ובעבר, ולמבוגרים שיהיו – לא להפסיק לעולם לדמיין, להביע משאלות, לא לוותר לעולם? כל צפייה בסרט הזה היא תרופה לנפש הילדית, ומרחק השנים לא משנה. נכון, האפקטים הוויזואליים נראים לנו היום מגוחכים; הם מזכירים תוכנות לומדה או מערכוני אולפן, ואני בספק אם ילדים הצופים בסרט היום מאמינים להם. הבובות, בכל אופן, עדיין מצליחות להרשים גם את אלו המורגלים לאנימציות מחשב, כי הן אייקוניות. ייתכן והן מצילות את הפן הוויזואלי של הסרט, אבל ייתכן גם שהחריקות המיושנות האלה לכאורה שקופות לחלוטין כשמדובר בסיפור טוב ובהרפתקה קסומה שכזאת. כך השאלה אם האפקטים "עובדים", הופכת לשאלה טכנולוגית גרדיא, יותר משהיא רלוונטית למשמעות התרבותית והערכית של היצירה.

never-ending-story

מתוך הסרט

עם זאת ישנה שאלה אחרת, מטרידה, שעולה לא אחת בדיונים על אודות הסרט; גם היא סביב סוגיית מרחק השנים – האם רק בבגרותנו אנחנו "מבינים" את הסרט? הרי יצירות לילדים כמעט תמיד מתווכות ונמסרות לקהל היעד שלהן על ידי קבוצת גיל אחרת – המבוגר שהיה פעם ילד. האם ילד ממוצע, הנמען הרשמי, מסוגל להבין את רבדיה של היצירה השלמה ולא רק חלקים ממנה? לא נוכל לענות על השאלה מבלי שנשאל מה זה אומר "להבין" סרט, או כל יצירת אמנות אחרת. האם נמען מסוים מבין יותר מהאחר? האם דרכו של אחד היא "נכונה" יותר? האם סרט יכול להיות באמת ברור יותר לצופים מסוימים, ואחרים לא מצליחים "לקרוא" אותו, כאילו נכתב בשפה שהם לא שולטים בה? בהקשר הזה אני רוצה לצטט את מילותיה של פרופ' זהר שביט: "רק שכבה דקה ביותר בקרב ה'מבוגרים' אכן מסוגלת לקרוא ולממש טקסט באופן 'אופטימאלי' או 'מקסימאלי', אם אכן קיים מימוש כזה. בכל זאת קיים בתרבות דימוי לגבי מוגבלות בשימוש טקסטים הנובעת מגיל, וממנו בלבד".

אני לא יודעת אם באותו יום של חופש על הספה בסלון בית ילדותי הבנתי הלכה למעשה את כל מה שהזכרתי קודם, על מיגור החידלון, אמונה במזלנו הטוב, או חשיבותו של הדמיון. ודאי שלא הבנתי את המשמעות של סיפור בתוך סיפור ותיאוריית הקיר הרביעי הנשבר בין אטריו לבסטיאן ובין בסטיאן לביני. ועם זאת, התאהבתי בסרט; הוא סיקרן אותי ואני שבתי וצפיתי בו פעמים רבות נוספות בחיי. וככל הנראה בכל פעם כזאת קראתי, לא "הבנתי", אותו אחרת, אם בשל גילי ובגרותי, אם בשל הדברים הנוספים אליהם שמתי לב בצפיות חוזרות, ואם בשל היכרות מעמיקה יותר עם הקולנוע, אמנות הסיפור, או פשוט אמנות. זהו קסמו של "הסיפור שאינו נגמר" – הוא באמת לא נגמר לעולם. הוא תמיד שם, ממתין לנו לכל מקרה שנרצה להיזכר בו ובעצמנו. זוהי גדולתן של יצירות כאלה, קלאסיקות של התרבות הפופולארית.

 

סיון דוידוב – בעלת תואר ראשון בקולנוע, וכרגע סטודנטית שנה א׳ בתכנית ללימודי מחקר תרבות הילד והנוער במדעי הרוח. ילידת 1984.

כתיבת תגובה

5 תגובות:

  1. מאת נעם סבן:

    תודה סיון !
    הזכרת לי כמה הסרט הזה מדהים ויקר לליבי.
    כנראה אצפה בו שוב בקרוב.

    אנחנו מבינים דברים בתור ילדים עוד הרבה לפני שאנחנו יודעים לתת להם שם ולמסגר אותם תחת קטגוריות…

  2. מאת יעל:

    מאמר מרתק! אני חושבת שהסרט היה עיבוד טוב של הספר, גם אם לא עיבוד שלם. אני בהחלט מאמינה שהסרט העביר את העיקר ואת ״רוח הספר״ . כמו כן, בזכות הסרט התוודעתי לסרט.
    לגבי הנקודה האחרונה, אני מרגישה שבתור ילדה, הבנתי את הסרט לחלוטין, על כל משמעויותיו. אולי לא ידעתי על ״תיאוריית הקיר הרביעי״ ולא ידעתי לקרוא לכל דבר בשם ולתארו במונחים ספרותיים, אבל הבנתי. וזה מה שיפה בעיניי בסרט.

  3. מאת סיוָן:

    תודה, נעם! אתה צודק. וזה קשור בדיוק למה שכתבה יעל :)

  4. מאת תמר:

    פספסת את הטענה העיקרית של מתנגדי הסרט (ואני ביניהם) – הוא לא מהווה עיבוד לספר "הסיפור שאינו נגמר", אלא רק לחצי ספר. לא מדובר כאן בסתם בחירה להפחית מהעומס העלילתי או להתאים את הסיפור לפורמט הקולנועי, אלא בעיוות מוחלט של רוב מה שהספר מייצג.
    תחשבי על עיבוד קולנועי של אנה קרנינה, הכרך הראשון בלבד – צופים שיגדלו על ברכי ה"עיבוד" הזה לא יידעו שהדמות הראשית מתאבדת בעקבות המאורעות שזה עתה צפו בהם.
    או אולי "חצי גאווה ודעה קדומה – הסרט" – הגיבורה מקבלת הצעת נישואין מגבר עשיר ומיוחס ומסרבת לה.
    ומה עם חצי אודיסאה – הגיבור יוצא למסע הרפתקני ופוגש נימפה. האם יחזור הביתה בשלום ומתי? את מי זה מעניין בכלל.
    כל אחת מהדוגמאות המופרכות האלו עדיפה בעיני מהתועבה המכונה "הסיפור שאינו נגמר (אבל בעצם נגמר בנקודה הלא נכונה) – הסרט".
    קשה לפשט למסר אחד ספר כל כך מורכב, אבל כל מי שפגשתי וקרא את הספר הסכים שהרעיון החשוב (והמהפכני בז'אנר הפנטזיה) שבלעדיו הספר מאבד את מהותו הוא המסע הקשה וההכרחי בחזרה, מהפנטזיה למציאות. כמו שקשה להאמין בעצמך ו"לקפוץ" לתוך הספר, כך קשה גם לעזוב את המקום שבו כל משאלותייך מתגשמות ולחזור למציאות האפורה. מהספר עולה בבירור כי ההיתקעות בממלכת הדמיון כרוכה בסכנות כמו קהות רגשי, אובדן הקשר עם אנשים אהובים ובעיקר אובדן הזהות והעצמי. אסקפיזם הוא רק חצי מהתהליך, והוא בהחלט לא הפיתרון.
    והסרט? את העומק הרעיוני שלו אפשר לסכם ב"איזה כיף להיסחף להרפתקה מופלאה בממלכת הדמיון, תאמינו וזה יקרה".

  5. מאת מגדלור:

    אחד מסרטי הקאלט של הילדות שלי. לא קראתי את הספר לכן לי נראה שהסרט היה מצויין לזמנו, אולי עכשיו סוף סוף אני אקרא את הספר.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.