3 ראיונות

"אני יוצרת את ההורה שהייתי רוצה להיות ולא תמיד הצלחתי" – ראיון עם נרי אלומה

ראיון עם הסופרת והעורכת נרי אלומה לרגל צאת ספרה החדש

מאי 26, 2015  

נרי אלומה היא סופרת ילדים ונוער, המשמשת גם כעורכת ספרי ילדים בהוצאת "ספרית פועלים". ספרה הראשון (ספר שירים בשם "גלות הדעת) ראה אור בשנת 1985, ומאז פרסמה מספר ספרים לילדים, בהם "אמא'לה", "אבא הכי חזק", "מה הייתי עושה בלי ברונו" ו"הסוס הכי מהיר בעולם". זכתה בפרס זאב לשנת 2007 על ספרה "אוגי". לרגל צאת ספרה החדש, "כשאהיה ראש ממשלה" שאייר נעם נדב, שוחחנו, עורכי "הפנקס", עם נרי אלומה על כתיבתה לילדים, עבודתה כעורכת ומקורות ההשראה שלה.

 

נרי אלומה וספרה החדש

נרי אלומה וספרה החדש

בספרך החדש את שבה לעסוק בדיאלוג בינדורי, וכזה המתנהל בין אב לילדתו. מה מעניין אותך במערכות היחסים הללו, ומדוע ההתמקדות דווקא באבות?

אכן, אני מוצאת את עצמי חוזרת שוב ושוב לעסוק ביחסים בתוך המשפחה הגרעינית. ככל הנראה זה מה שמעניין אותי. היחידה הקטנה הזאת היא עולם ומלואו של אינטראקציות, סוגיות של גבולות, אוטונומיה מול תלות, מורכבויות רגשיות שנעות סביב אהבה, קנאה, כעס, אשמה, חמלה, צורך לרצות, צורך למרוד, ועוד ועוד. כמו שאמרתי – עולם ומלואו. כמה מספריי אכן מתמקדים בדמות האב. גם בסיפורים שלי למבוגרים אני נכנסת לא פעם לנעליו של גבר, ואפילו בילדותי בחרתי בדרך כלל להתחפש לבן בפורים (ג'ון לנון, נפוליאון, מקסיקני…) למה? נשאיר זאת לפסיכולוגים.

מנין הגיע הרעיון לספרך החדש? האם את מבססת את ספרייך על התרחשויות אמתיות שנתקלת בהן?

הרעיון לספר עלה במהלך תעמולת הבחירות הקודמות בשנת 2013. שאלתי את עצמי איך ילדים מבינים את המושג ראש ממשלה. איך הם מתרגמים אותו לעולם המושגים שלהם, אלו שאיפות שליטה עשויות להתעורר בהם כשהם מדמיינים את עצמם בתפקיד ראש ממשלה, ואיך השאיפות הללו נפגשות או מתנגשות עם המציאות שבה השליטה של הילד על חייו מוגבלת כל כך. בדרך כלל הגרעין הסיפורי של ספריי מבוסס על התרחשויות במציאות. למשל הספר "אוגי" שבו ילדה גונבת אוגר מהגן של אחותה מבוסס על חווית ילדות שלי (לא נעים להודות…); "אמא'לה!" הוא עיבוד של נושא הכעס בבית – מה קורה כשהכעס של אמא מעורר פחד; "אבא הכי חזק" מבוסס על שאלות שבני שאל כדי לוודא שאבא שלו חזק דיו כדי להגן עליו בלילות מפני הדברים שמפחידים אותו. הפיתוח הסיפורי תמיד חורג מתחומי "מה שהיה" אל מה שעשוי/עלול היה לקרות.

מספריה של נרי אלומה

מספריה של נרי אלומה

דווקא בספרי החדש, "כשאהיה ראש ממשלה", לא התבססתי על חוויה מהחיים אבל באופן מדהים ובדיעבד זה בכל זאת התחבר לחיים. לגיבורת הסיפור נתתי את השם רונה. רונה היא אחיינית שלי שכיום מסיימת כיתה א'. כשכתבתי את הסיפור לפני שנתיים לא היה לה כל עניין בראש הממשלה, אבל למרבה הפלא בבחירות האחרונות, ומבלי להכיר את הסיפור, היא אמרה לאמא שלה (אחותי): "אמא, אני רוצה להיות ראש ממשלה". כמו בספר, אמא שלה שאלה: "ומה תרצי לעשות כשתהיי ראש ממשלה?" רונה חשבה רגע וענתה, בשונה מתשובתה בספר: "פוקים". התפקעתי מצחוק כששמעתי את זה. איך אצל ילדים מחשבות רציניות שכאלו יכולות להתחלף בשיא הטבעיות והזרימה בהלצות. אבל הבאתי את המקרה הזה רק כדי לומר, שלפעמים כותבים דברים מהדמיון ומתפלאים לגלות שהם לא רחוקים מהמציאות.

כיצד בנית את עלילת הסיפור, ועל מה היה חשוב לך במיוחד לשים דגש?

עלילת הסיפור נעה בשני צירים: ציר הדמיון – מה שרונה מדמיינת שתעשה כשתהיה ראש ממשלה, וציר המציאות – מה קורה בינה לבין אבא בזמן ה"בעייתי" של ההתארגנות לשינה. שני הצירים הללו עלולים היו להביא להתנגשות: רונה רוצה לטוס לירח עם החברים שלה ושאף אחד לא יגיד להם שצריך ללכת לישון, בעוד שבמציאות היא נדרשת לאסוף את הצעצועים שלה, ללכת למקלחת, ללבוש פיג'מה ולהיכנס למיטה. אבל אבא שלה החכם מצליח להימנע מהקונפליקט הכמעט מתבקש. הוא משתף פעולה עם פנטזיות השליטה שלה, אך רק ברמת הדמיון. במציאות הוא המחליט ורונה מקבלת את תכתיביו. לפעמים אני כותבת על דמויות הוריות אנושיות (שמתעייפות, שנרדמות, שכועסות), ולפעמים, כמו בספר זה, אני נהנית לכתוב על דמויות הוריות אידאליות. או לפחות כאלו שבסיטואציה הנתונה  מתנהגות באופן מושלם. אני יוצרת את ההורה שהייתי רוצה להיות ולא תמיד הצלחתי.

טקסט: נרי אלומה, איור: נעם נדב

טקסט: נרי אלומה, איור: נעם נדב

מהם מקורות ההשראה שלך?

בילדותי אבא היה מקריא לי את ספרי נחום גוטמן. הוא היה מטורף על גוטמן והדביק אותי באהבתו. היינו נשפכים מצחוק ולפעמים גם מיררתי בבכי. למשל כשביאטריצ'ה מתה. בכלל, אבא אהב ספרות ואהב מאוד לספר לנו, גם בעל פה. "עלילות מיקי מהו" של שלונסקי כיכבו אצלנו בבית, וספרי שירים של נורית זרחי ושלומית כהן-אסיף שהיינו קוראים יחד ומקליטים את עצמנו קוראים בטייפ סלילים. אלה זיכרונות משפחתיים מתוקים מאוד מתקופת התום, לפני שהמשפחה התפרקה בהיותי בת 11. אהבתי את סדרת ספריו של ברנרד רטלי ("הבונה פקו", "הדוב ברו", וכו'), את אריך קסטנר ("פצפונת ואנטון", "אורה הכפולה", "אמיל והבלשים"), את אסטריד לינדגרן ("בילבי", "מיו-מיו שלי"), ואיך לא – פוליאנה המופלאה. ככל שאני נזכרת בספרים הולכת הרשימה ומתרחבת. מה מכל אלה, ורבים אחרים שאהבתי לקרוא גם באוזני ילדיי, השפיע על כתיבתי? קשה לי לומר. אבל אני מאמינה שהמקום הנרחב שהם נתנו לרגש ולאמת מצד אחד, ו/או למשחק המלים, הצליל, החרוז מצד שני חלחלו באופן כלשהו אל כתיבתי.

616497

מזה שמונה שנים את עורכת בהוצאת "ספריית פועלים". האם עבודתך כעורכת (שהחלה אחרי הכתיבה הספרותית) משפיעה על כובעך כסופרת? 

העריכה והכתיבה הם שני עולמות נפרדים. ככותבת אני חווה דברים מבפנים, מתוכי, מחוויותי ומדמיוני, אני עיוורת לדברים רבים וזקוקה לעורך. אמנם תמיד חזרתי, כרוב הכותבים, לערוך ולשפר את הטקסטים שלי, להשמיט או להרחיב, לכתבם בגוף ראשון או שלישי, אבל קשה לי יותר להסתכל עליהם מבחוץ ואני זקוקה מאוד לעיניים של עורך. כעורכת אני במקום אחר. פחות מעורבת רגשית, יותר רואה, וערה גם לשיקולים נוספים, לא רק ספרותיים. בקיצור, אני לא מרגישה קושי בשילוב בין הכובעים.

מה מעניין אותך כעורכת ספרי ילדים? אלו ספרים את מחפשת, מה חשוב לך במיוחד?

כעורכת ספרי ילדים אני מחפשת סיפורים שיעוררו אותי, שיהיה בהם קסם שמקורו בשפה או בדמויות, בחוויה הרגשית או בפיתוח העלילתי ועדיף שילוב של כל האלמנטים. אבל זה נכון גם לספרות מבוגרים. בספרות ילדים מאוד חשוב הדיוק בהתכוונות לקהל היעד. אני חושבת שהספרים המצליחים ביותר "קולעים בול" לעולם החוויות והרגש של ילד בן גיל מסוים, אך יש בהם גם רובד עמוק, סמלי, שפונה למבוגרים המתווכים את הספר לילדיהם, לפחות בגיל טרום קריאה. למשל ב"מעשה בחמישה בלונים" הסיפור מדבר על בלונים שמתפוצצים ועל צער הילדים מול ההפיכה הזאת של דבר גדול, עגול, שלם, מלא, קופצני וחינני לסמרטוט גומי מרופט. זו אולי חווית האובדן הראשונית שחווה הפעוט. אבל המבוגר יכול אף הוא להתחבר אל הצער הגדול הזה מול האובדן. אריך קסטנר בהקדמה שלו ל"הכיתה המעופפת" כתב: "הרי זה בכלל לא משנה אם בוכים בגלל בובה שנשברה או בגלל שמאבדים חבר. בחיים אין זה חשוב על מה מצטערים אלא עד כמה עצובים. דמעות של ילדים אינן קטנות יותר, ולעתים משקלן בעיני אלוהים כבד יותר ממשקל דמעותיהם של מבוגרים".

טקסט: נרי אלומה, איור: נועם נדב

טקסט: נרי אלומה, איור: נועם נדב

האם את נפגשת עם ילדים וילדות ומתייעצת אתם במהלך העבודה על ספרי הילדים שלך? האם בכלל חשוב לתת לנמענים מקום בתהליך הזה?

אני לא נפגשת עם ילדים במהלך העבודה. לילדים אין יכולת שיפוט ספרותי. הם בדרך כלל אוהבים את מה שמבוגר קרוב מספר להם. אם הייתי מוציאה לאור כל סיפור שכתבתי וילדים אהבו היו לי היום הרבה ספרים לא ראויים. אל לנו לשכוח גם שלאיורים מקום קריטי בספר לגיל הרך, כך שממילא אני מראה לילדים יצירה שעומדת על רגל אחת. בספרים לנוער יש מקום לחוות דעת של קוראים בני הגיל. הדרך שלי להתכוון לנמענים היא באמצעות התחברות אל הילדה שהייתי – איך ראיתי אז את העולם, מה הטריד אותי, ממה פחדתי, על מה חלמתי וכו' או באמצעות התבוננות על ילדיי או אחייני.

כיצד התנהלה העבודה עם המאייר נעם נדב על הספר החדש? מדוע החלטת לשוב ולשתף אתו פעולה?

כיף לעבוד עם נעם נדב. הוא מאייר מוכשר ביותר עם המון ניסיון ויחד עם זאת גמיש, פתוח וצנוע. שני הספרים האחרונים שלי שאייר – "הסוס הכי מהיר בעולם" ו"כשאהיה ראש ממשלה" – ביקשו יד קלה, קו מחויך ומיומנות באיור דמויות. נעם נראה כמאייר האידיאלי עבורם. הוא גם התחבר אליהם באופן מיידי וזה מרכיב חשוב מאוד בהצלחה של התמהיל הזה בין מלים לאיור. 

טקסט: נרי אלומה, איור: נעם נדב

טקסט: נרי אלומה, איור: נעם נדב

בשנים האחרונות גברה המגמה של חידוש טקסטים מוכרים וספרים קלאסיים. מהי החשיבות של מהלך זה לדעתך? ובנוסף, האם באקלים כזה יש מקום ליוצרים חדשים?

אני וחבריי בהוצאה רואים בחידוש ספרי איכות תפקיד חשוב ואפילו שליחות של ההוצאה. חידוש הספרים מעניק להם חיים חדשים, ולפעמים חושף אותם בפני שני דורות – דור הילדים ודור הוריהם –  שאלמלא החידוש לא היו נחשפים אליהם. יש אמנם לא מעט אנשים שזוכרים לספרים חסד נעורים, מזמינים אותם וקוראים מהם בפני ילדיהם כפי שהם, בצורתם הישנה. איכשהו, בזכות אהבתם, הם מצליחים להדביק את ילדיהם באהבת הספרים, אבל כאמור, רוב הקוראים העכשוויים לא היו מתוודעים אליהם או נזכרים בהם לולא חודשו והוחזרו למדפים.

כשאנחנו שוקלים אם לחדש ספר, אנו בודקים אם הפער שיצר הזמן בין לשון הספר והעולם המתואר בו לבין הלשון והעולם המוכרים ומובנים כיום ניתן לגישור בעזרת איורים, עיצוב ו/או התערבות מינימלית בטקסט. האם הסיפור הוא בעל תוקף שמעבר ל"כאן ועכשיו" שבו נכתב? האם היסודות האוניברסליים שבו גוברים על אלה הלוקליים והפרטיקולריים? האם הציורים מקרבים או מרחיקים? ישנם ספרים שהזמן לא פגע בהם כהוא זה, גם אם חלק משורותיהם לא מובנות לילדים היום. כאלה הם למשל שירי "בוא אלי פרפר נחמד" של פניה ברגשטיין. האם מי מהילדים כיום מבין מתוך עולמו את השורות "האוטו שלנו גדול וירוק, האוטו שלנו נוסע רחוק, בבוקר נוסע בערב הוא שב, מוביל הוא ל'תנובה' ביצים וחלב"? לא. אבל זה לא חשוב. הם יודעים מהו אוטו שנוסע רחוק וחוזר הביתה, והם מכירים את המלים ביצים וחלב, ובעיקר מגיל אפס הם שומעים את השיר נקרא או מושר בפי הוריהם. לפעמים, בעיקר כשמדובר בפעוטות, די במשקל וחרוז טובים שמתגלגלים שוב ושוב על לשונם של אבא או אמא. בספר כזה, כמו גם בספר "מעשה בחמישה בלונים" או "איה פלוטו", לא ניגע בשום אופן (בשלב זה על כל פנים), גם אם יוצעו לנו ציורים חדשים נפלאים.

האם יש מקום ליוצרים חדשים? אני רוצה להאמין שכן. תרבות היא יצור חי, וככזאת היא חייבת להיות דינמית, לשלב בין עבר להווה, אחרת תתאבן. אבל בפועל אני רואה שזה מאוד מאוד קשה. חוק הספרים החריף את הבעיה. אם לפניו הייתה חשיפה משמעותית, גם אם קצרת טווח לספרים חדשים, כיום הספרים החדשים, שחל איסור למוכרם במבצע במשך שנה וחצי מיום פרסומם, בקושי מוצגים בחנויות. כך יוצא שלכותבים חדשים, במיוחד של ספרי ילדים, אין כמעט סיכוי לחשיפה. בנוסף, כשהשוק מוצף בכל כך הרבה ספרי ילדים הורים מעדיפים ללכת על בטוח ולהעניק לילדים תשתית איתנה באמצעות יצירות קלאסיות. בכל זאת יראו אור השנה ב"ספרית פועלים" שני ספרים של יוצרות חדשות לילדים ואני מאחלת בכל לבי שהספרים יזכו לקוראים למרות הנסיבות הקשות שלתוכן ייוולדו.

טקסט: נרי אלומה, איור: נעם נדב

טקסט: נרי אלומה, איור: נעם נדב

על מה את עובדת כעת, והאם יש לך פרויקט חלומות שטרם הגשמת?

כעת אני עובדת במקביל על כמה דברים. גם על ספר לגיל ראשית קריאה שעוסק בהתמודדות של שתי אחיות וכלבן עם גירושי ההורים, סיפור שמבוסס במידה רבה על החוויה האישית שלי כבת להורים גרושים. במקביל חזרתי לכתוב שירה – הז'אנר שממנו התחלתי (ספרי הראשון שפרסמתי בגיל 23 בהוצאת "עקד" היה ספר שירים). היום בני הבכור הגיע לגיל זה ומחזור השירים עוסק בו. נפלאות דרכי המילה הכתובה.

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. מאת שחר קובר:

    ראיון מעניין מאוד, תודה!

    אני מאוד מסכים עם מה שנרי אומרת לגבי יכולת שיפוט ספרותי של ילדים. זה דבר מאוד נכון. הרבה פעמים נותנים לילדים לשפוט ספר ולא תמיד יש להם את הכלים לעשות את זה. לפעמים הם יכולים לאהוב מאוד ספר סתם כי יש שם, נאמר, אריה, והם מאוד אוהבים אריות עכשיו. על המבוגרים להיות המתווך, ולהיות אילו שבוחרים בפינצטה את הספרים הנכונים, על-פי דעתם, לילדים שלהם. מאותה סיבה, אגב, לא אתן לילדים שלי לבחור ספר בחנות ספרים, אלא אבחר בשבילם.
    נרי יודעת על מה היא מדברת, בקיצור. והאיורים של נעם נדב נפלאים ומדויקים כרגיל!

  2. מאת רקפת זיו-לי:

    תודה על ראיון מעניין ומהנה לקריאה.
    ספריה של נרי נמצאים ברשימת ההמלצות הקבועה שלי כמטפלת רגשית. יש בהם
    אלמנטים מרכזיים בעולם הרגשי של הילד, מרכיב מרכזי לדעתי בספרות ילדים מוצלחת,
    וגם לעיתים מעולמו הרגשי של ההורה. כך למשל על "אמאל'ה" אני ממליצה לא פעם
    אחרי שיחות עם הורים כשעולים רגשות האשם שלהם.
    בהצלחה עם הספר החדש. נראה מקסים!

  3. […] של העורכת נרי אלומה ושל מנהל ההוצאה, פרופסור עוזי שביט, הוחלט לשמר את הקו […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.