כללי

"אני מדברת עם המחברת שלי" – ראיון עם מריאן דובו

ראיון בלעדי עם הסופרת-מאיירת המוערכת

פברואר 11, 2019  

הסופרת והמאיירת הקנדית מריאן דובו פרסמה את ספרה הראשון בשנת 2006. מאז זכתה בפרסים רבים וספריה תורגמו לעשרים וחמש שפות. עד כה היתה מוכרת בישראל בזכות ספר הפעוטות המצוין שלה, "להפיל פיל", ולאחרונה ראה אור ספר נוסף שכתבה ואיירה, המיועד לקוראים גדולים יותר, ושמו "הדרך אל ההר" (הוצאת "כנרת"). לרגל המאורע, שוחחנו – עורכי "הפנקס" – עם דובו, ושמענו ממנה על תהליך עבודתה, על גישתה למסירת סיפור, ועל האופן שבו היא חושבת שראוי להתייחס לספרי ילדים.  

 

מריאן דובו

שלום מריאן, אנחנו שמחים מאוד שהסכמת להתראיין לכתב העת שלנו. ראשית, נשמח לדעת איך את עובדת על ספר: כמאיירת וסופרת – האם את מתחילה עם האיור או עם הטקסט?

תודה על ההזמנה, אני מאוד שמחה להתראיין ל"הפנקס". כשאני מחפשת רעיון חדש לספר, אני בדרך כלל משתמשת בכתיבה ככלי לחקור את האפשרויות. אני כותבת במחברות, ללא מחשבה סדורה, ומנהלת מעין דיון עם הנייר. משהו כמו כתיבה אוטומטית. אני מדברת עם המחברת שלי: מה עלי לכתוב? אולי סיפור על חברות ואובדן של חבר… לא, כבר עשיתי את זה. אולי סיפור על גילוי של משהו מסתורי…. ואז, איכשהו, משומקום, צץ רעיון לסיפור.

ב"לטפס על ההר" כתבתי במחברת משהו כמו: זה סיפור על דמות מבוגרת, שגרה על הר. היא צועדת לפסגה, ויום אחד פוגשת דמות צעירה ממנה. הן מטיילות יחד ומגלות את נפלאות ההר… כך בדרך כלל הסיפור מופיע. ברגע שיש לי את קו העלילה הבסיסי, אני מציירת את כל הספר בפריימים, ומשתמשת בטקסט הכתוב כדי להשלים את הסיפור ולהתאים את הקצב. אם כך, הייתי אומרת שהמחשבה הראשונית שלי היא קונספטואלית, ואז וויזואלית, ולבסוף טקסטואלית.

פריימים לסיפור "הדרך אל ההר"

את מהווה חלק מקבוצה מכובדת של סופרים-מאיירים. האם לדעתך יש עקרונות מנחים ומשותפים לקבוצה זו בכל הנוגע לספרות ילדים?

אני מאוד מוחמאת מהציון שאני סופרת-מאיירת מכובדת. אני לא יודע מהם המאפיינים של הקבוצה הזו, אבל אני יכולה לומר שאני מנסה להיות כנה בעבודתי. אני כותבת סיפורים שאני הייתי אוהבת כילדה, המושפעים מזיכרונות ומהתרשמויות מילדותי. אני כותבת את ספריי בניסיון לא לחשוב איך הם ייתפסו על ידי הקוראים. כך לדעתי נוצרו הסיפורים הטובים ביותר שלי. אני גם מאמינה שקוראים צעירים אינטליגנטים מאוד, ושאנו צריכים להיות כנים באופן שבו אנו כותבים, אחרת זה לא יעבוד.

כריכת הספר (יח"צ)

"הדרך אל ההר" הוא סיפור נטול קונפליקט. ההזדקנות של גברת גירית לא מנוסחת כך שתעציב את הקוראים. האם את מסכימה עם קביעה זו? אם כן, מדוע בחרת להציג הזדקנות ופרידה ללא רגשות שליליים?

אני חושבת שיש אנשים שיחשבו שחלקים מהספר הזה עצובים, אבל אלו סוגים שונים של עצב. הסיפור  מכיל רגעים נפלאים ומתוקים, וזה מעניק לעצב אפיון ייחודי משלו. כתבתי את הספר הזה עבור סבתי שנפטרה לפני מספר שנים. היא גידלה אותי, ועזרה לי בזמנים קשים. היא עשתה זאת גם עבור האחיינים הצעירים שלי. ידעתי – כשהשנים חלפו והיא הזדקנה וכבר לא היינו קרובות כמו בעבר – שלא משנה מה יקרה תמיד יהיו לי את הזיכרונות ממנה ואת הזמן שבילינו יחד. ידעתי שיום אחד ניפרד אבל אמצא נחמה בעובדה שהיא תמיד תהיה בזיכרונותיי ותמשיך לחיות בזכות מה שלימדה אותי. אולי הדרך הזו לראות את הדברים היא שגרמה לי לכתוב את הסיפור ולספר על ההזדקנות והמוות של גברת גירית באופן יותר רך ושלו. זה ספר על האופן שבו אנשים שאהבנו ואהבו אותנו תמיד יהיו אתנו, ויחיו דרכנו בזכות הרגעים המשמעותיים והזיכרונות.

עיצוב דמויות גיבורי "הדרך אל ההר"

מה השפיע עלייך כילדה?

היו ודאי ספרים רבים שהיוו עבורי מקור להשראה. לסבתי (זו מהספר) היתה גרסה מוזיקלית של "פטר והזאב" על גבי תקליט. אני זוכרת את הסיפור, אבל מה שבאמת השאיר חותם היו האיורים – וסביר להניח שגם המוזיקה יצרה אווירה נהדרת. תמיד אהבתי ושמתי לב לדברים יפים, לצבעים וטקסטורות. אני זוכרת טיול לתוניס עם הוריי, ואריחי קרמיקה יפהפים. או סנדלים לבנים משובצים עם תכשיט פנינה יפה בחלון ראווה של חנות באיטליה. כנערה, הבנתי שהדמויות האהובות עלי ביותר בספרים היו של סופרות, או כאלו ששאפו להיות סופרות: אן שרלי, ג'ו מ"נשים קטנות" ואנה פרנק. אני מניחה שזה הגיוני, כעת שאני סופרת ומאיירת.

אנה פרנק

את רואה עצמך חלק ממסורת ספרותית?

הו, אני לא אעז להכריז על כך! אבל אני מקווה שאנשים אוהבים את הספרים שלי, ושהם מוצאים בהם דברים שנוגעים בהם או גורמים להם לצחוק, ושהם נהנים מהם.

האם את מתייעצת עם ילדים ומבוגרים כשאת עובדת על ספר, או לפני יציאתו לאור? לדעתך, האם סופר צריך לבדוק עם ילדים אם הסיפור "עובד"?

אני תמיד מראה את עבודתי לבן זוגי, מתאו. ברגע שיש לי רעיון אנחנו דנים אם הוא מוצלח. הוא מגיב על הסקיצות שלי ועל הטקסט. זה נהדר לקבל משוב על מה שאת יוצרת בזמן התהליך. אני גם מראה את הרעיונות שלי לילדים שלנו, אבל יותר כדי לשתף אותם במה שאני עושה מאשר לקבל את דעתם על כך. אני עובדת מהבית, אז הם תמיד סביבי וסקרנים לגבי עבודתי. הם גדלו בבית שבו שני הורים סופרים, אז הם מורגלים בתהליך כתיבה. אני חושבת שלבדוק עם ילדים אם הסיפור "עובד" זה רעיון טוב, אבל אני לא עושה זאת דרך קבע.

הספר "הדרך אל ההר" מיוחד בפורמט שלו ובמובן שבו העלילה – הטקסטואלית והוויזואלית – מוגשת. למה בחרת בפורמט הזה?

בהתחלה כתבתי את הסיפור כפיקצ'רבוק, באופן מסורתי יותר: כפולה עם ציור מרכזי, וכמה משפטים. אבל מסיבות רבות זה לא עבד. אהבתי את הרעיון, אבל הרגשתי שהביצוע לא שלם או אופטימלי. בן זוגי הציע שאכתוב מחדש את כל הסיפור, בגישה יותר משוחררת, ואשתמש בדימוי ובטקסט בצורה שדומה יותר לרומן גרפי. כך עשיתי, ואני חושבת שזה עבד היטב.

סקיצות לספר "הדרך אל ההר"

הכתיבה שלך מצטיינת בניסוח רעיונות בצורה תמציתי, גם כשמתוארים אירועים דרמטיים ומשמעותיים. מה מנחה אותך בבחירת המילים המסוימות, אורך המשפטים והקצב של הטקסט בסיפורייך?

זה פשוט האופן הטבעי שבו אני מספרת סיפור. בשלב מוקדם מאוד של התהליך היצירתי אני משתמשת בדימויים למסור את הסיפור, והולכת הלוך וחזור בין הטקסט לאיור. זה עוזר לי לספר את הסיפור במילים ספורות. אני גם אוהבת לתת מרחב לקורא לפרש את הסיפור. כשאני כותבת מעט, אני משאירה מרחב גדול יותר לפרשנות ולאפשרות לראות את הסיפור באופן אישי יותר.

מתוך "הדרך אל ההר"

למה את בוחרת להאניש חיות במקום לכתוב על אנשים?

ראשית, אני מעדיפה לצייר חיות מאשר אנשים. בנוסף, הבחירה בחיות מאפשרת לי לשמור על זהות ניטרלית יותר של הדמויות. באופן זה, קוראים יכולים להזדהות בקלות רבה יותר. תמיד אהבתי סיפורים על דמויות של חיות, כשקראתי בתחילת דרכי – משלי איזופוס או משלי לה פונטיין. לכן תמיד עולות בדמיוני חיות כשאני חושבת על סיפורים לילדים.

סקיצה מתוך הספר "הדרך אל ההר"

 אילו מאיירים עכשוויים של ספרי ילדים את אוהבת? מי משפיע עלייך?

יש כמה. אני אוהבת יוצרים קוריאנים ויפנים. ספריה של גרדה מולר היו חלק מילדותי, ואני עדיין אוהבת את יצירתה. ילדינו גדלים על ספרים של קיתי קראוטר, קלוד פונטי, מריו רמו, ואחרים.

איור של גרדה מולר מתוך "A Year Around the Great Oak"

לספרים "להפיל פיל" ו"הדרך אל ההר" יש מאפיין חזרתי – הסיפורים מסתיימים בסיום העלילה, שהיא גם נקודת התחלה של סיפור מעגלי. מדוע בחרת בתבנית הזו, מה את מבקשת להעביר באמצעותה?

שני הספרים שונים מאוד. "להפיל פיל" מסתיים במעגליות בגלל שהוא מיועד לילדים קטנים שאוהבים לקרוא ספרים שוב ושוב, והקונספט מבוסס על שיר חזרתי. "הדרך אל ההר" עוסק בין השאר במחזוריות החיים; איך כשחיים מסתיימים, אחרים מתחילים. זה משהו שרציתי לומר בספר, כיצד הדברים שסבתי לימדה אותי וחלקה אתי, ימשיכו לחיות דרכי ודרך מעשיי. החתול הקטן בסוף הסיפור שפוגש ארנב קטן עתיד להעביר לו את מה שגברת גירית לימדה אותו וחלקה אתו.

הכפולה האחרונה בספר "להפיל פיל"

סקיצה מתוך הספר "הדרך אל ההר"

מהו פרויקט החלומות שלך?

זו שאלה טובה. אני לא יודעת מהו… אולי ללכת למקום כלשהו בטבע, כך שאוכל לעבוד ללא הפרעה על פרויקט מיוחד, בלי שטרדות החיים יפריעו (ארוחת ערב, פרויקטים לבית הספר, כביסה). זה יהיה פרויקט חלומות של ממש!

 

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה