3 איור

"אני מכאן" – מקומיות ישראלית באיורי ספרות ילדים ופעוטות, מתש"ח ועד תשע"ד (או – מסע של אלף מילין מתחיל בעפרון מחודד אחד) / ליאורה גרוסמן

מסע בנבכי אוצרות של תערוכת איור, ומה כל זה אומר על ייצוג ילדי בספרות מאוירת

אוקטובר 8, 2014  

בסוף ספטמבר 2014 נפתחה התערוכה "אני מכאן" שאצרתי בבית אריאלה. בתערוכה ניסיתי לבדוק את האופן שבו התייחסו מאיירי ספרי הפעוטות (פיקצ'רבוקס) אל המקום המשוגע הזה שבו אנו חיים, מאז קום המדינה ועד היום. באותו ערב פתיחה הסתיים מסע ארוך, שהחל שנה אחת קודם. הוא החל כמו כל מסע של מאייר – בכתב יד חדש. בשנת 2011 קיבלתי עליי לאייר את הספר "ביום שמש בהיר" מאת טלי כוכבי. הספר נכתב כהומאז' לספר קנוני שיצא לאור ב-1949  – "ויהי ערב"(מאת פניה ברגשטיין, איורים: חיים האוזמן). הסקיצות הראשונות שלי ניסו, כמובן, להתכתב עם סגנון התקופה ההיא, אבל טלי כוכבי הייתה נחרצת.

"ביום שמש בהיר" – סקיצת קונספט

"ביום שמש בהיר" – סקיצת קונספט

"אני רוצה שתציירי את נווה שאנן – השכונה החיפאית שבה גדלתי", היא אמרה. "אני רוצה שהספר יהיה עכשווי לגמרי – לא וינטג', ושיהיה הכי ישראלי שאת יכולה".

"ביום שמש בהיר" מאת טלי כוכבי, הוצאת איגואנה והוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2013

"ביום שמש בהיר" מאת טלי כוכבי, הוצאת איגואנה והוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2013

מה זה "הכי ישראלי שאת יכולה"? במהלך אצירת התערוכה, הבנתי שהנושא הזה לא נולד עבורי עם הספר של טלי. למעשה, אני עוסקת בנושא הזה מאז שעליתי ארצה מליטא בגיל חמש. מישהו שנולד כאן אולי לא יבין זאת, אבל מי שהגיע לפה ממקום אחר לנצח ישאל את עצמו – מה זה להיות ישראלי? מה נחשב לישראלי? איזה סממנים חיצוניים יש לישראלי? ובהקשר של הספר שהיה עליי לאייר – איך נראה ילד ישראלי? רחוב ישראלי? בניין ישראלי? בית ישראלי? זה הוביל לשאלה – מהי מערכת הסמלים הישראלית? מהם המנהגים המקומיים, שאין למצוא במקום אחר? מהו סולם הערכים המקומי? מה אנחנו לא מציירים? כל אלה הפכו לשאלות אותן בדקתי בתערוכה.

יש אנשים (כך מספרים לי), שמציעים להם כל מיני דברים. אני לא מחשיבה את עצמי לאחת מהם. אני בדרך כלל צריכה ליזום, לדחוף, להתחנן, להתווכח, לבכות קצת, לעמוד בפתח כשטורקים לי את הדלת, ולהיכנס אחר כך דרך החלון במטבח. במקרה הזה – הופתעתי לגלות היענות בלתי רגילה. "בית אריאלה" הסכימו מייד לארח את התערוכה, ולממן את חלק הארי שלה. משרד החוץ מיהר להוסיף תקציב משלו, בצירוף הבטחה לתרגם ולהציג את התערוכה בחו"ל, וכל מי שפניתי אליו – ומדובר במספר גדול מאוד של אנשים, הצטרף בחדווה למסע. בהתחלה היה עניין ההגדרות. הדבר היחיד שהיה לי ברור הוא שאני מתמקדת בספרי פעוטות. ספרי ראשית קריאה ונוער הם כבר סיפור אחר לגמרי – מבחינה סגנונית ותכנית כאחד. מהר מאוד גיליתי שלספרות הילדים החילונית בעברית הצטרפו שתי סוגות צעירות: ספרות ילדים בערבית וספרות ילדים דתית/חרדית. אחרי מחשבה עמוקה הבנתי ששתי הסוגות הללו מייצגות עולם שאינני יודעת עליו הרבה, ושסולם הערכים והדימויים שלו שונה בתכלית משלי. העדפתי לעסוק במה שאני מכירה – ספרות חילונית – תוך התייחסות לייצוג של הערבי והדתי בז'אנר שלי.

אוה איצקוביץ, מתוך "הצבר האמיץ", מאת ארנונה גדות, הוצאת עופר, 1969

אוה איצקוביץ, מתוך "הצבר האמיץ", מאת ארנונה גדות, הוצאת עופר, 1969

צבי לבני (מלבנצ'יק), מתוך "שלום ילדי ישראל", מאת הדוד הטוב (שלמה סקולסקי), הוצאה לא ידועה, שנות ה-50

צבי לבני (מלבנצ'יק), מתוך "שלום ילדי ישראל", מאת הדוד הטוב (שלמה סקולסקי), הוצאה לא ידועה, שנות ה-50

ההחלטה הבאה שקיבלתי היתה לא פשוטה בכלל. לכלול או לא לכלול את עצמי? שאלה קשה שדורשת אגו ענק – או לחילופין ענווה גדולה. בעניין הזה קיבלתי את דעתה של אינסטנציה בכירה – אורנה גרנות, המשנה לאוצרת איור ספרי ילדים ונוער במוזיאון ישראל. "הכי מעניין אותי", אמרה אורנה, "לראות איך את כאמן פתרת את השאלות שאת מעלה בתערוכה, אחרת זו כבר לא תערוכת אמן". אגו ענק, אם כך. ולבסוף – הגלריה של "בית אריאלה" היא בעלת גודל נתון. כמות הנושאים שבהם אפשר לעסוק בתוך התחום הזה של המקומיות הוא אינסופי. החלטתי להתמקד בנושאים הבסיסיים ביותר – ילד, מקום (שחולק לעיר וכפר) ומרחב. אז קדימה. תנעלו נעליים, תחבשו כובע, ותביאו בקבוק מים מהמקרר. אנחנו יוצאים לדרך.

האיור הנפלא הזה של ברוך אור, לא מופיע בתערוכה עצמה. ההוצאה כבר איננה קיימת ואני לא הצלחתי לאתר את יורשיו.

האיור הנפלא הזה של ברוך אור לא מופיע בתערוכה עצמה. ההוצאה כבר איננה קיימת ולא הצלחתי לאתר את יורשיו

ילד, הנושא שבו אתרכז במאמר זה – הוא לא רק הנושא הראשון (והמורחב) של התערוכה, במובן של "מיהו ילד ישראלי"? דמות הילד היא גם הדבר הראשון שאני מנסה לפתור בבואי לצייר ספר. הילד הוא הגיבור של הסיפור, וכמו בספר ילדים – גם בתערוכה חשוב היה להבין, מי היה הילד הגיבור בכל תקופה, מאיפה הוא בא, מה היה הקונפליקט שלו, איך הוא פתר אותו? במקרה הזה, התקופה ומערכת הערכים שלה הגדירה את הגיבור. הילד הישראלי המשתנה, הוא המראה לישראל של אותה תקופה.

רונה מור, מתוך: "לאיתי יש ארנב", זברה הפקות, 2012

רונה מור, מתוך "לאיתי יש ארנב", זברה הפקות, 2012

שנות ה-50 (השנים שאחרי קום המדינה) התאפיינו בהגירה מאסיבית, גם מאירופה וגם מארצות המזרח התיכון. בו זמנית, הוגדרה כאן איזו מהות ישראלית שורשית, שנוצרה מתמהיל ערבי-כנעני, על בסיס אשכנזי. החבר'ה של הפלמ"ח לובשים כפייה, מבשלים קפה על פרימוס, שותים מים מג'ארה, מאזינים למוצרט וקוראים את אלתרמן – אתם מכירים את הדימוי. סובב לו – סובב הפינג'ן.

זאב אנגלמאייר צלל אתי לארגזי אוסף הממורביליה העצום שלו. בהתחלה נתקלנו בעיקר בדמות הילד האשכנזי-קוסמופוליטי – עם הפסוקת בצד, הנעליים המצוחצחות עם הגרביים הלבנים, הבנות עם החצאית או השמלה והסרטים בשיער. אני חושבת שהדימוי הזה בולט במיוחד דווקא בספר כמו "ויהי ערב" גרסת האוזמן. אני לא הראשונה שחושבת שהילדה עם חצאית הפליסה, הגרביים הלבנים והסרטים בשיער היא לא בדיוק מה שהיית מצפה לראות בבית הילדים בקיבוץ בשנות ה-50. למעשה, גם פניה ברגשטיין חשבה אותו דבר (כפי שתועד במכתב שכתבה למרים ילן-שטקליס בנושא.)

חיים האוזמן, מתוך "ויהי ערב", מאת פניה ברגשטיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1949

חיים האוזמן, מתוך "ויהי ערב", מאת פניה ברגשטיין, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1949

הילד הקוסמופוליטי היה שכיח כל כך, דווקא בציורים מלאי סימבוליקה ציונית, עד שזאב שאל אותי: "איך אנחנו יודעים שלא כך נראו כל הילדים בארץ? אולי ככה הם התלבשו? עם הגרביים הלבנים והכול?" סטיתי ממסלול המחקר שלי, ויצאתי לחפש בעזרת חברי הפייסבוק שלי איך נראה ילד ישראלי בשנות ה-50. אנשים רבים שלחו לי תצלומים שהראו את הילד הקוסמופוליטי כפי שאנו רואים אותו בציורי התקופה.

גיליתי שאכן היו ילדים שנראו בדיוק כך. ייתכן, כמובן, שהם לבשו את הסרטים, המלמלות והנעליים השחורות עם הגרביים רק בימי חג, אבל עדיין. היו.

מימין: פרץ רושקביץ, עטיפת הספר "אנו עליזים"! מאת פ.רושקביץ, הוצאת פ. רושקביץ, 1951. אמצע: באדיבות אלית אבני. שמאל: יוספה זלדינג (באדיבות דנה זלדינג – אנגל)

מימין: פרץ רושקביץ, עטיפת הספר "אנו עליזים"! מאת פ.רושקביץ, הוצאת פ. רושקביץ, 1951. אמצע: באדיבות אלית אבני. שמאל: יוספה זלדינג (באדיבות דנה זלדינג – אנגל)

והיו, כמובן, ילדי המהגרים מארצות המזרח. למען האמת, אמונה על נרטיב הדרת המזרחי, הייתי משוכנעת שלא אמצא ייצוג לילדים מזרחיים בספרות הילדים, אבל כבר בהתחלה – התבדיתי. זאב הוציא למעני מהארגז שלו ספר ישן, משונה, בשם "היה ילד טוב". הספר שיצא בהוצאת ב. בר לוי בשנות ה-50 עוסק בילד תימני, המכושף על-ידי אישה זקנה, כך שאפו מתארך כאשר הוא מתחצף. בשוק האספנים הספר נקרא "פינוקיו התימני". נו, ניחא. תימני אחד מצאתי. יצאתי לחיפוש מקיף יותר, במהלכו נתקלתי בלא מעט ספרים שעסקו בילד התימני. למה דווקא תימני? שאלתי את עצמי.

ל. ער-אבן, עטיפת הספר "היה ילד טוב", מאת מ. הרים, הוצאת ב. ברלוי, שנות ה-50

ל. ער-אבן, עטיפת הספר "היה ילד טוב", מאת מ. הרים, הוצאת ב. ברלוי, שנות ה-50

בחיפוש שטחי שמתי לב שדמות התימני היא מוטיב שכיח באותה תקופה שבא לידי ביטוי באופנים שונים. כבר בשנים קדומות יותר נעשה שימוש בדמות התימני כדמות שמייצגת שורשיות מקומית. בספר "אליהו הנביא" מאת יחיאל היילפרין, האמן מאיר גור-אריה מצייר מפגש בין ילד תימני לאליהו הנביא (האם שמתם לב כמה מהתלבושת הקלאסית שאנו מאיירים לנביאים, לקוחה בעצם מתלבושת ערבית? דמות הערבי, היא התבנית על פיה עיצבנו את הקשר בין ההתיישבות הציונית, להקשר המקראי, המעניק לה גושפנקה.) על רקע נופי הארץ ומבניה ההסטוריים. האיורים מזכירים מאוד את איוריו הקלאסיים של איוון ביליבין (1876-1942), שהתפרסמו בברית המועצות בסוף המאה ה-19. ערבי ותימני בסגנון רוסי.

מאיר גור אריה, מתוך "אליהו הנביא", מאת יחיאל היילפרין, הוצאת "הגנה" 1925 (לקוח מספר בצלאל 100, כרך 1, בעריכת דוד טרטקובר וגדעון עפרת, הוצאת מועצת מפעל הפיס לתרבות ואמנות)

מאיר גור אריה, מתוך "אליהו הנביא", מאת יחיאל היילפרין, הוצאת "הגנה" 1925 (לקוח מספר בצלאל 100, כרך 1, בעריכת דוד טרטקובר וגדעון עפרת, הוצאת מועצת מפעל הפיס לתרבות ואמנות)

איוון ביליבין, מתוך "האגדה על אליונושקה ואחיה – איוונושקה", מקור עממי, הוצאת ביליבין, סן פטרסבורג, 1905

איוון ביליבין, מתוך "האגדה על אליונושקה ואחיה – איוונושקה", מקור עממי, הוצאת ביליבין, סן פטרסבורג, 1905

בשנות ה-50 וה-60 החיבור הזה – בין התימני לכנעני, הודגש מאוד. פרסומת זו ממחישה יפה את החיבור הזה, בין הנושא האוריינטליסטי של הנערה והכד, לדמות התימניה. בהמשך קראתי מאמרים על אופנת התקופה שעשתה שימוש במסורת הרקמה התימנית (משכית), ובצורפות המסורתית בשילוב עם גזרות ודוגמאות אירופאיות עכשויות. ראיתי דוגמאות לבובות ויצ"ו, ואפילו פקק רב פעמי לבקבוק בדמות תימני עם פאות בקטלוג של מכירה פומבית (200 דולר זה המון לפקק!). אין ספק – התימני באותה תקופה כבר לא היה רק סמל לשורשיות וחיבור עם האדמה – הוא היה "אקשן פיגר". מעבר לזה, די קל להבין למה התימני ייצג את הילד המזרחי. לתימני יש מראה מובחן מאוד שקל לצייר. לפעמים – זה עד כדי כך פשוט.

פרסומת למשרד התיירות, שנות ה60, מתוך "איפה היינו ומה עשינו", מאת אמנון דנקנר ודוד טרטקובר, הוצאת כתר, 1996

פרסומת למשרד התיירות, שנות ה-60, מתוך "איפה היינו ומה עשינו", מאת אמנון דנקנר ודוד טרטקובר, הוצאת כתר, 1996

מצד שני, לא יכולתי שלא לשים לב להקשר הבעייתי שבו צוייר הילד התימני: בדרך כלל ציירו אותו עובד בעבודות פשוטות – מצחצח נעליים, מוכר סברס, מחלק עיתונים. אני רוצה לחדד משהו בנקודה הזו. המאייר יוצר מתוך המציאות שבה הוא חי; אפשר לומר שהוא מתעד את ערכי תקופתו. כשמאייר נוקט עמדה, וזה לא תמיד קורה, כדאי להקשיב למה שהוא מבקש לומר. כך, מרים ברטוב כותבת ומאיירת ב-1956 את הספר המופלא "איפה רותי" (הוצאת סיני), המתאר את מסע החיפושים של משפחה תימנית במעברה אחר ילדתם האבודה (אל דאגה, בסוף מוצאים אותה). בספר לא מוזכרת המילה "תימני". גם המילה "מעברה" נעדרת ממנו. אנו מבינים זאת מהטקסט, ומהאיורים הנפלאים בהדפס לינול בשחור לבן ואדום. מה שמעניין בספר הזה הוא שרותי, כמו הילד השכן – יפת, לא מוכרים סברס ולא מצחצחים נעליים. רותי משחקת בבובתה (השחורה!), ויפת רוכב על "קורקונט" (חנה כץ, בתה של מרים ברטוב, צחקה ואמרה לי שאין לה מושג איך אמא שלה, הייקית, שיבשה את המילה הידועה ואיך אנשי ההוצאה "זרמו" עם הטעות לאורך כל הדרך).

מרים ברטוב, מתוך "איפה רותי", מאת מרים ברטוב, הוצאת סיני, 1956

מרים ברטוב, מתוך "איפה רותי", מאת מרים ברטוב, הוצאת סיני, 1956

ולבסוף – הילד, שקראתי לו "הקיבוצניק" – אידאל של חירות וחופש, ומשאת נפש של ילדי המהגרים. טוענים שהדמות המובהקת ביותר של הקיבוצניק (יחף, או בנעלי עבודה, בגדי עבודה פשוטים, כובע טמבל) נוצרה על-ידי מ.אריה ("אבל אריה", שאלתי את מ. "למה עשית לקיבוצניקים גרביים לבנים ונעליים מצוחצחות"? –"כי ככה חינכו אותי בבית, ברומניה", הוא הודה במבוכה). אבל לטעמי, הספר שהכי היטיב לתאר את הווי הילדים בקיבוץ הוא "אצלנו" שאייר שרגא וייל (יש האומרים – ספר הילדים היחיד שאייר), לחרוזיו של מרדכי אמיתי.

שרגא וייל, מתוך "אצלנו", מאת מרדכי אמיתי, ספרית פועלים, הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר, מרחביה, 1953

שרגא וייל, מתוך "אצלנו", מאת מרדכי אמיתי, ספרית פועלים, הקיבוץ הארצי והשומר הצעיר, מרחביה, 1953

איכשהו, שלושת הטיפוסים האלה זלגו גם לשנות ה-60 וה-70 המוקדמות. אך לאט-לאט, התבשל תבשיל חדש בתוך כור ההיתוך שבו האמינו כל כך מנהיגי התקופה. קחו חמישה ילדים קיבוצניקים, שלושה ילדים קוסמופוליטיים וילד תימני אחד, והכניסו לסיר. ערבבו היטב, הוסיפו סחוג, מלח, כמון וקצת סוכר, סיגרו במכסה, ופיתחו באזור שנות השבעים. מה קיבלתם? הילד הכל-ישראלי. כובע הטמבל נשר. גם נעלי העבודה. הילד הישראלי הגנרי הולך יחף, או לובש נעלי התעמלות. הוא לובש בגדים פשוטים – אנדרוגניים. אלה הם ערכי התקופה – אין מה להתגנדר יותר מדי. אנחנו פשוטים. אנחנו דומות. אנחנו שווים/ות.

מימין: דני קרמן, מתוך "והילד הזה הוא אני", מאת יהודה אטלס, הוצאת כתר, 1977. משמאל: נורית יובל, מתוך "מגדל של קוביות בניתי", מאת דבורה עומר, הוצאת י. שרברק, 1976

מימין: דני קרמן, מתוך "והילד הזה הוא אני", מאת יהודה אטלס, הוצאת כתר, 1977. משמאל: נורית יובל, מתוך "מגדל של קוביות בניתי", מאת דבורה עומר, הוצאת י. שרברק, 1976

למעשה, הדימוי הזה הפך לכל כך מייצג, כל כך מולחם עם האופן שבו אנו תופסים את עצמנו כילדים ישראלים, שמאיירים המשיכו לצייר ילדים באופן הזה, בגרסאות שונות, לאורך השנים, ויש כאלה שמציירים מתוך התבנית הזו גם היום. דוגמא מציינת לילדה כל-ישראלית בת זמננו היא כרובינה המקסימה, שאיירה וכתבה תמר הוכשטטר.

תמר הוכשטטר, מתוך "כרובינה" מאת תמר הוכשטטר, הוצאת מטר, 2012

תמר הוכשטטר, מתוך "כרובינה" מאת תמר הוכשטטר, הוצאת מטר, 2012

הייצוג הטוב ביותר לאפקטיביות עקרון כור ההיתוך ניתן לנו על-ידי אורה איל ומרים רות בשנת 1978 בספר "תירס חם". בשורת ילדים כל-ישראלים מוצגת ילדה כהת עור. בטקסט לא מצויין מוצאה האתני. יש לה שם ישראלי צעיר ועכשווי – לירון. היא לא מוכרת תירס חם אלא רוכבת על התלת-אופן האדום שלה, ואין כל התייחסות לשונותה, פרט לאיור. ההחלטה ליצור קומפוזיציה המסדרת את הילדים בשורה לאורך הספר, הופכת אותם מייד לקבוצת השווים, ונושאת אמירה חברתית חד-משמעית.

אורה אייל, מתוך: "תירס חם" מאת מרים רות, הוצאת ספרית פועלים, 1978

אורה אייל, מתוך "תירס חם" מאת מרים רות, הוצאת ספרית פועלים, 1978

צריכים היינו לחכות זמן רב למשהו חדש לגמרי. שנות התשעים היו השנים שבהן הושלם תהליך חברתי ממושך, במהלכו התמוטט חזון האחדות והאחווה הקיבוצי, והוחלף בתפיסה אינדיווידואליסטית. האני הפך לחשוב יותר מהאנחנו. ה"יחודי" הפך לערך בפני עצמו. לאט-לאט התחילו ילדים ספציפיים להיחלץ משורת הילדים, ולעמוד לבד על פודיום משלהם. כך, ב-1995, מצייר מישל קישקה ילדה רעת מזג, כמעט מרושעת (עם עיניים צהובות, כשל חתול), בספר "אלונה לא".

מישל קישקה, פרט מתוך "אלונה לא", מאת רימונה די-נור, הוצאת כתר, 1995

מישל קישקה, פרט מתוך "אלונה לא", מאת רימונה די-נור, הוצאת כתר, 1995

חמש שנים מאוחר יותר מגיחה רותו מודן עם דמות של ילדה פמיניסטית בספר "אבא בורח עם הקרקס". הילדה של רותו היא ההיפך מחיננית. היא גדולה, מגושמת משהו, לובשת בגדי ג'ודו לאורך כל הספר, ובאיור שלפניכם – היא מקיאה למראה שמלה שמגהץ לה אביה.

רותו מודן, מתוך "אבא בורח עם הקרקס", מאת אתגר קרת, הוצאת זמורה-ביתן, 2000

רותו מודן, מתוך "אבא בורח עם הקרקס", מאת אתגר קרת, הוצאת זמורה-ביתן, 2000

שנה לאחר מכן, מגדירה ענבל הופמן את החלום הישראלי "כמו באמריקה" באמצעות דמותה של "מושלמת" – ילדה מצויירת בסגנון מנגה יפנית, המעוצבת לפי אמות המידה החזותיות של ברבי, כולל רמז לתחילת הבשלה מינית. מנגד עומדים שני ילדים כל-ישראלים מתוקים, שאת אמם היא  חומדת לעצמה. הדמות המורכבת, הדמונית משהו של מושלמת, עם האמירה המעניינת שלה על ישראליות ואמריקניזציה, לא יכלה להיווצר קודם לכן. היה צריך להשתחרר ממוסכמות רבות מדי כדי להגיע לנקודה הזו.

ענבל הופמן, מתוך "מושלמת" מאת אלונה קמחי, הוצאת כתר, 2001

ענבל הופמן, מתוך "מושלמת" מאת אלונה קמחי, הוצאת כתר, 2001

העשור הראשון של שנות האלפיים עמד איכשהו בסימן של התרפקות חזותית על העבר. הדמויות הפכו לאנושיות מאוד, רכות, מסוגננות. הבגדים של הילדים, ההעמדה שלהם הידהדו איכשהו את הילדים הקוסמופוליטיים שציירו אמני שנות ה-40 וה-50. אני רואה בתקופה הזו סוג של הקצנה לתפיסה האינדיוידואליסטית, וניסוח אמירה חזותית בגנות רעיון כור ההיתוך. המאיירים (כמובן לא כולם) אומרים לנו בעצם, "אני לא מתחבר לתוצר של התהליך החברתי האגרסיבי שנכפה עלינו בשנות השישים והשבעים –אני רוצה בחזרה את תרבות המוצא שלי. אני כבר אקח את זה משם".

בתיה קולטון, מתוך "שרשרת זהב", סופרים שונים, עריכה: נירה הראל, הוצאת אחוזת בית 2007

בתיה קולטון, מתוך "שרשרת זהב", סופרים שונים, הוצאת אחוזת בית 2007

העידן הנוכחי מעניין אותי מאוד מפני שהוא שונה כל כך בהתייחסות לאיור. המאייר בן זמננו לא רואה את הגיבור כמרכזי בסיפור. כמובן, יש עיצוב לילד (גיבור הסיפור), אך הוא משני לקונספט האמנותי המקיף של הספר. קודם מחליטים על טכניקה, קומפוזיציה, צבעוניות. הילד המאוייר חייב להשתלב בתוך האמירה האמנותית ולא לבלוט ממנה. מצד שני, יש מגמה של חשיבה על נושא השוויוניות. אנחנו נמצאים בעידן התקינות הפוליטית. המאיירים מבטאים את הערך הזה. הביטוי הפחות מעניין הוא איור סטראוטיפים שונים של ילדים. הביטוי החיובי יותר בעיני, הוא כפי שציירה דורון זהרי-שמש בספר "אמא שלי תמיד ממהרת", קבוצת ילדים בעלי גווני עור שונים. אני חייבת לעצור ולספר ששוחחתי עם מאיירים מתקופות שונות על הדרישה הרווחת בעולם לצייר ילדים מכל מיני מוצאים. היו מאיירים שהגיבו כמעט בזעם וראו באילוץ כזה חדירה לקודש-הקודשים של תהליך קבלת ההחלטות באיור. אחרים חשבו שמדובר ברעיון מבורך, כל עוד המאייר בוחר את הדרך שבה הוא מעביר את השוני בתוך קבוצת הילדים שהוא מצייר. אני, שראיתי במו עיני איך ילדים אתיופים במקום מגורי לא מוצאים את עצמם בספרי הילדים המוצעים להם, נוטה להסכים אתם.

דורון זהרי-שמש, מתוך "אמא שלי תמיד ממהרת", מאת הדסה יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013

דורון זהרי-שמש, מתוך "אמא שלי תמיד ממהרת", מאת הדסה יובל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013

בואו נדבר שניה על הילד שאותו אנחנו ממעטים לצייר. קודם כל – הילד הערבי. עד שנות ה-60 דווקא ייצגו ילדים ערבים או מבוגרים ערבים באיור. מתי שהוא בשנות ה-70, אולי עקב התוצאה השנויה במחלוקת של מלחמת יום כיפור, הילדים הערבים נעלמו. יש גם הסבר אפשרי אחר להיעלמות הזו. כפי שאמר המאייר מישל קישקה בכנס ב"בית אריאלה" ב-2014: "אין היום הבדל בין ילד ערבי לילד יהודי. גם הם לובשים חולצות טי וסניקרס. גם להם יש שיער שחור ועור שזוף. אי אפשר לצייר אותם יותר עם כפייה ופיגיון". כך או כך קשה להתעלם מההיעלמות הגורפת כל כך של ערבים, של עסקים ערביים ואפילו כפרים ערביים מהנוף הישראלי המאויר. לכך התייחסתי בחלקים אחרים בתערוכה.

כמה בדיחות גזעניות ניתן לספר על רקע הציור הזה? מזל שהוא צויר בתקופה שבה עוד לא הומצאה התקינות הפוליטית…

אוה איצקוביץ מתוך "רון, רונית והגמל" מאת צבי שטאל, הוצאת עופר, 1970

אוה איצקוביץ מתוך "רון, רונית והגמל" מאת צבי שטאל, הוצאת עופר, 1970

גם הילד הדתי אינו אורח תדיר באיורינו. פעם היו לו יצוגים רבים יותר כמו אותו ילד, בתחילת המאמר, שאייר צבי לבני (מלבנצ'יק) – בו דווקא הכיפה, יחד עם סמלים כנעניים כמו הכבשים, החליל, כלב הרועים, וסמלים ישראלים של לפני קום המדינה (מגדל השמירה ברקע) – מייצרים קורולציה בין האמונה היהודית, התנ"ך, וחזון ההתיישבות. לאט-לאט נעלם הילד הזה מקבוצת הילדים המשחקים באיור. אני מניחה שבהדרגה נעלם הילד הזה גם מקבוצת הילדים המשחקים במציאות. אנחנו חיים בעידן שבו אנו נפרדים יותר מתמיד. אין חיבור בין הקהילות הדתיות לקהילות החילוניות – והנתק הזה בא לידי ביטוי גם באיור החילוני, וגם בעצם הקמתה של סוגה נפרדת של ספרות ילדים דתית.

מישל קישקה, מתוך "לגמרי לבדי ברובע היהודי", מאת אורה מורג, הוצאת זמורה-ביתן 1985

מישל קישקה, מתוך "לגמרי לבדי ברובע היהודי", מאת אורה מורג, הוצאת זמורה-ביתן 1985

אבל יותר מזה אני רוצה להעז ולומר שאנחנו לא בדיוק מציירים ילד יהודי. כשהעליתי את התיאוריה הזו לראשונה בפני חברי המאיירים נתקלתי בתגובה כועסת. "מה זה ילדים יהודים בדיוק? במה הם כל כך שונים מילדים רגילים?!" טענו לעומתי בזעם. ככל שהעמקתי וחקרתי, הבנתי שהתגובה הזו היא גם הסיבה המדויקת לתופעה. בנקודה כלשהי נתקלתי באיור מפתיע של צבי לבני (מלבנצ'יק). האיור מתאר שני ילדים בשם זלמן וקלמן. האחד הוא מושבניק (בגדיו בלויים, הוא לובש נעלי עבודה) והשני "בא מהעבדות, מהגלות" – ולובש בגדים משונים של ילד גרמני מהמאה ה-19. לילד ה"מקומי", יש אף ארוך, שמזכיר מאוד קריקטורות ידועות מהעבר המפחיד. מאיירים לא חזרו על הניסיון הזה, אלא בספרים שמתארים סיפורים מימי התנ"ך. היהודי-הכנעני-התנ"כי יכול להיות בעל אף נשרי, זקן, ועיניים שחורות. אחרי הכול, הוא מפעם. כולם יודעים את זה.

מימין: צבי לבני (מלבנצ'יק), מתוך "זלמן וקלמן יוצאים לקטיף", מאת אלימלך, הוצאת רודין-דמיון, שנות ה-50. שמאל: קריקטורה אנטישמית, שנות ה-30

מימין: צבי לבני (מלבנצ'יק), מתוך "זלמן וקלמן יוצאים לקטיף", מאת אלימלך, הוצאת רודין-דמיון, שנות ה-50. שמאל: קריקטורה אנטישמית, שנות ה-30

ולאן דחפת את האיור שלך? אתם שואלים. או. אז ככה. בשלב די מוקדם גיליתי שאיורי ילדים ידועים ואהובים אינם יכולים להיכלל בין איורי גוף התערוכה כי הם לא מתאימים לנרטיב. מצד שני – איך אפשר בלי הילד של ארי רון מ"איה פלוטו?" או נפתלי של אלונה פרנקל מ"סיר הסירים"? כך נולד רעיון קיר המבואה. תמר פקטור, מעצבת התערוכה, ואני, החלטנו ליצור ציר זמן באורך שישה מטרים, ולמקם עליו ילדים בולטים מספרי ילדים אהובים. מאחר ובציר הזמן שלנו הילדים צרובים מהרקע, השתדלתי כמיטב יכולתי לשלב את האיור ממנו נצרבו בגוף התערוכה, או לבחור בדמויות שאינן חלק ממארג איורי אלא עומדות בדף בזכות עצמן. בשנה שבה התחלתי לאצור את התערוכה (2013), קשה היה לי לקבוע אם דמות כלשהי תהפוך יום אחד לקלאסיקה או לא. אני חושבת שאי אפשר לעשות החלטה כזו רק על בסיס היות ספר מסוים רב-מכר, נניח. לפיכך הרשיתי לעצמי לבחור דמויות שאהבתי במיוחד. את 2014 ייצגתי באמצעות דמותה הקונטרוברסלית של עמליה מ"עמליה רוצה חיה" (מאת יעל איכילוב), שמייצגת מבחינתי את מערכת הערכים של העידן שבו אנו חיים.

ליאורה גרוסמן, מתוך "עמליה רוצה חיה" מאת יעל איכילוב, הוצאת עם עובד, 2014

ליאורה גרוסמן, מתוך "עמליה רוצה חיה" מאת יעל איכילוב, הוצאת עם עובד, 2014

 

איורי הסמלילים ועיצוב התערוכה "אני מכאן" נעשו על-ידי תמר פקטור. ההפקה בפועל נעשתה על-ידי ליאורה פרידן. העריכה הלשונית בוצעה בידי גלית גינסברג-גולדרייך. התערוכה הודפסה על-ידי שיווק בתנועה. בנוסף, אני רוצה להודות לדן אוריין ודליה גראד ממשרד החוץ, ולמרים פוזנר מבית אריאלה – שאפשרו את עצם קיומה של התערוכה; לדוד טרטקובר, זאב אנגלמאייר, אורנה גרנות, רוני כספי, אברהם קנטור, ושלמה אלוף – ששירטטו עבורי את מפת הדרכים אל החומרים מהם היא בנויה. אני רוצה להודות לספריית האיור במוזיאון ישראל, הספריה המרכזית ע"ש סוראסקי באוניברסיטת תל אביב, מוזיאון הרכבת בחיפה, המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון, מוזיאון נחום גוטמן לאמנות בתל אביב, והספריה על-שם אלי כהן בכרכור.

 

 

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. מאת יונתן:

    מרתק אבל גם משאיר טעם של "עוד"! תודה ליאורה על המסמך המרתק הזה.

  2. מאת ליאורה גרוסמן:

    רציתי להוסיף דבר אחד: מובן מאליו, שבאיור לספר "רון, רינה והגמל" – אוה איצקוביץ לא התכוונה לייצר אמירה חברתית או פוליטית. כמו כל מאיירת, היא פשוט התייחסה לטקסט, שמדבר על חייו הקשים של הגמל. כל הקשר אחר שניתן לאיור – נובע, כמו שכתבתי, מאופי החיים בתקופתנו, מהתפיסות הפוליטיות שלנו, ומהאופן בו אנו תופסים את המקום בו אנו חיים. עם זאת, אני די בטוחה, שלו הגישה היום את האיור הזה לעורך הספרים – האיור לא היה זוכה לאישור, בגלל כל הקונוטציות שיש לו היום. יש בעיה מאד גדולה עם החלת ערכים בני זמננו על איורים מתקופות מוקדמות. כך, למשל, מרים (בפתח במ') ברטוב – לא העלתה על דעתה, שהספר "עליקמא" יעורר בבוא העת קונפליקט. היא עוד היתה בחיים כשנאמר עליה שהיא "גזענית" (אנחנו מדברים על אשה שעלתה מגרמניה הנאצית ב1936), והבנתי שהיא נפגעה מהאמירה הזו. באותם ימים לא היתה כל משמעות שלילית למשפט כמו "כושון שחרחרון". אני יכולה להעיד, לפחות על הספר "איפה רותי" שהיא כתבה ואיירה, שהוא היה הספר הכי פוליטיקלי-קורקט בתקופתו…

  3. מאת ענת גרנית הכהן:

    תערוכה יפהפיה – גם קונספט וגם ביצוע. מומלצת מאד

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.