במה ומסך

אסור למצמץ! / שחר קובר

רשימת ביקורת על סרט האנימציה "קובו: אגדה של סמוראי"

ינואר 25, 2017  

אם אתם צריכים למצמץ, עשו זאת עכשיו. זה משפט הפתיחה של הסרט "קובו: אגדה של סמוראי" (תרגום מקרטע ובלתי סביר ל- Kubo and the Two Strings), סרטו הראשון כבמאי של האנימטור טרויס נייט, מבית היוצר של סטודיו לייקה. מדובר בסרט עוצר נשימה ומרהיב ביופיו. אז בהחלט, אם אתם צריכים למצמץ, עדיף שתעשו את זה ממש לפני תחילת הסרט כי בפעם הבאה שתרצו לעשות את זה – תהיו בסופו. חבל להפסיד אפילו שניה.

העלילה בקצרה: קובו, ילד יפני מתקופת יפן הקלאסית, יוצא למסע בחיפוש אחרי כמה פריטים חשובים שאמורים לעזור לו להגן עליו ועל הכפר שלו מפני מלך הירח (רייף פיינס), ועל הדרך לתת לו כמה תשובות לגבי מותו המסתורי של אביו. את המסע הוא עושה בליווי קופת מקאק יפנית (שרליז ת'רון בתפקיד חייה!), וחיפושית ממשפחת האיילתיים (מת'יו מקונוהיי). שניהם, הרי זה ברור, יודעים לדבר. סמוראי קטן מאוריגימי מוביל אותם לאורך הדרך (הוא דווקא לא מדבר).

b

סטודיו לייקה הוא בית הפקות לסרטי אנימציה בטכניקת סטופ-מושן, טכניקה סיזיפית במיוחד, בה תפאורות שלמות נבנות עבור בובות אשר תנועתן מופעלת באופן ידני ומצולמות פריים אחרי פריים על ידי מצלמות סטילס, ורצף התמונות בונה את האנימציה. הקסם הייחודי לטכניקה הזאת היא העובדה שהקהל רואה ומבין שמדובר בבובות זזות מעצמן בתוך התפאורה, וכשפתאום משהו שלא אמור לזוז דווקא כן זז כאילו מעצמו, מדבר, רוקד ושר, זה קסם שקשה להסביר במלים.


אבל בניגוד לסרטים קודמים של סטודיו לייקה שנעשו באותה הטכניקה (למשל, "קורליין ודלת הקסמים", "הקופסונים" ו"פארנורמן"), הפעם התערבות העיבוד הממוחשב לצילומי הסטופ-מושן מורגשת מאוד ולעתים התחושה היא כאילו אנו צופים בסרט דיגיטלי בתלת-ממד. אני חושב שבכל הסרטים של סטודיו לייקה היו מעורבים גם אפקטים דיגיטליים, אבל הפעם הקסם המקרטע (לחיוב) של הטכניקה הידנית הולך לאיבוד מדי פעם בגלל כל האפקטים, וחבל.

ייתכן שהדבר נגרם מעיבוד ממוחשב מוגזם מדי, אך ייתכן שגם האקשן המפתיע בסרט הוא זה שגורם להתרחשויות בסרט להרגיש אמתיות יותר מדי. לדעתי מעולם לא צולמו סצנות אקשן כאלו מרהיבות בסרט סטופ-מושן. הן נראות טוב מדי מכדי להאמין שהן נעשו באופן ידני. אז כן, העיבוד הממוחשב שעשו לחלק מהסצנות דומיננטי יותר, ובכל זאת המחשבה על השעות הרבות שאנימטורים היו צריכים להשקיע בשביל כל סצנת אקשן קצרה מעוררת פלצות.

הנה סרטון קצר שמראה איך יצרו חלק מהדמויות והסצנות בסרט. מדברים סיזיפיים שנבנו ונצבעו ביד ועד דברים שהודפסו במצלמות תלת-ממד:

הצוות בנה עולם שלם המבוסס על יפן הקלאסית. אני חובב סרטים תקופתיים ותמיד שמח שיש סרט קולנוע שבעזרתו ניתן ללמוד על מקומות וזמנים אחרים. זהו גם טריגר חשוב לילדים – קהל היעד העיקרי של הסרט – לצאת ולחקור את התקופה והעולם עליהם מבוסס הסרט. אינני מתיימר להבין דבר וחצי דבר בתרבות יפנית עתיקה, והסרט גרם לי לרוץ לקרוא, לחקור ולבדוק דברים שראיתי בו. אפשר רק לקוות שגם ילדים הצופים בסרט יפתחו לעולמות חדשים בעקבות הצפייה בו. גם אם זה רק לשחק בסמוראים.

 

המוות הוא נושא מרכזי בסרט, ומאחר ו"לייקה" הוא סטודיו מערבי, מפתיע שאין "סוף טוב" קלאסי לסרט; אך גם זה מתאים לתפיסת העולם היפנית. הסרט מתרחש במקביל לפסטיבל המתים היפנים, האובון. חג שבו, לפי האמונה, רוחות המתים שבות לבקר את קרוביהן החיים. בערבי החג מודלקות מנורות טקסיות אשר נשלחות על פני הנהר ואמורות להדריך את נשמות המתים הביתה. בעזרת מתנות למתים, שירה, ריקוד ונגינה מסורתית, החג אמור לקרב בין החיים למתים, ולנחם את רוחות המתים.

הקשר התקופתי בין המתים לחיים מנחם את החיים ומציע תפיסה פחות דרמטית של המוות, בניגוד לתפיסה מערבית. לכן לא מפתיע כי דמויות חשובות שמלוות אותנו לאורך כל הסרט מתות בסופו. למרות שהן כבר לא בין החיים, הן תמיד שם. לדעתי זאת בחירה אמיצה של יוצרי הסרט, שממשיכה את הקו המתחייב שלהם לאמינות תקופתית ותרבותית.

b1

מעניין לשים לב לתאורה בסרט אשר מתחלקת לשני חלקים: רע מיוצג בעזרת תאורה קרה, וטוב מיוצג בעזרת תאורה חמה. כשהדמויות הטובות נמצאות במקום מסוים הן מלוות באור חמים ונעים, אבל ברגע שמגיעות הרעות – האחיות ומלך הירח – התאורה הופכת קרה, גם אם המיקום של הסצנה לא השתנה.

הנה למשל סירה בה שטים גיבורי הסרט, בצבעים חמים, ואותה הסירה ממש כשמגיעה הדמות הרעה:

b2

והנה קובו, בצבעים חמים, מול מלך הירח בצבעים קרים:

b3

גם עיצוב הדמויות בסרט מרהיב ממש, וללא ספק  מושתת על תחקיר מעמיק:

b4

הקופה שמלווה את קובו היא כאמור קופת מקאק יפנית, פרימט נפוץ מאוד ביפן. הבחירה דווקא בקוף מסוג זה ברורה מאליה: קוף + יפן = מקאק. אך מדוע דווקא חיפושית כשחקנית המשנה השנייה? ובכן, מסתבר שחיפושיות הן די פופולריות ביפן, ולעתים מגודלות כחיות מחמד. במיוחד חיפושיות קרנפיות ואיילתיות. אך מעבר לכך, שימו לב לדמיון הרב בין משפחת החיפושיות האלה לבין שריונו של סמוראי, שנראה לעתים כאילו הוא מדמה שלד חיצוני של חיפושית.

b5

בעקבות חיטוטי אינטרנט רבים, גיליתי שקרבות חרקים הם עניין פופולרי בתרבות הילדים היפנית. לאור כל הדברים האלו, חיפושית סמוראית נראית פתאום בחירה הגיונית לחלוטין.


מעניין לשים לב כי אף על פי שהדמות היא חיפושית, היא ענקית ביחס לשאר הדמויות. מעבר לזה, פלג גופה העליון מעוצב כמשולש חסון, ורגליה קטנות, באופן יחסי. היחס בין הגוף המשולש הגדול לרגליים הקטנות מקנה לחיפושית הענקית מראה חזק ושרירי. כל אלו מרמזים לנו שהחיפושית אינה באמת חיפושית, אבל לא אפרט מעבר לזה מחשש לספוילרים.

קובו, גיבור הסרט, מעוצב בצורה קצת יותר רגילה. כמאייר אעיד כי קשה לתת מאפיינים מיוחדים לדמות ילד שאמורה לעורר אמפתיה אצל קהל הצופים, מתוך חשש שיהיה קשה להזדהות אתו. למרות זאת, יש לו יחוד מסוים. כשהיה קובו תינוק, מלך הירח לקח לו עין אחת ולכן הדמות מעוצבת עם רטייה. זאת החלטה סיפורית מעניינת, הרי אפשר להניח כי ילד קטן שאיבד את עינו עשוי להיות מכמיר לב, אך זה לא המצב. את הרטייה מסתירה באופן קבוע קווצת שיער, כך שאנחנו לא צריכים כל הזמן לזכור שמתחת לשני אילו אין עין. השיער גם שובר את הסימטריה של הדמות והופך אותה למעניינת יותר.

b6

קובו הוא לא סתם עוד ילד. יש לו את היכולת לעשות קסמים קטנים, הוא מנגן בכלי נגינה יפני מסורתי – שמיסן, וכשהוא מנגן, דמויות אוריגמי שהוא מקפל מקבלות חיים ועושות כרצונו. כך נוצר הסמוראי הקטן שמלווה אותו, וכך גם נוצרת, למשל, תרנגולת מוזרה שמטילה-יורה ביצים על אויביה. כן, הסרט מערב תמהיל מדויק של קומדיה ודרמה, בדיוק במידה הנכונה.

אגב, שמיסן הוא כלי מיתר יפני עם שלושה מיתרים. כן, שלושה. ובכל זאת לסרט קוראים "קובו ושני המיתרים". ההסבר היחידי שאני יכול לחשוב עליו הוא ההקבלה בין מיתרים לדמויות, וכך אולי קובו, יחד עם הקופה והחיפושית, הם שלושת המיתרים יחד.

בעיני, הדמויות השלמות והמעניינות ביותר בסרט הן שתי האחיות הרשעות, הדודות של קובו. הן מצמררות בגלל קולן הקר, הריחוף שלהן באוויר, ובעיקר כי אין להן הבעות: שתיהן עטויות מסכות תאטרון נו יפני, ולכן הבעת הפנים שלהן תמיד קפואה, קרה, ולעתים ממש מטרידה. הן לבושות בלבוש יפני מסורתי, והנשק שבו הן משתמשות, הקוסריגמה, גם הוא, כמובן, יפני תקופתי מובהק. הכובע הרחב שלהן סקרן אותי מאוד, כי הוא היה מפתיע עבורי; לא חשבתי שהיו כאלו כובעים ביפן. אבל בגלל שידעתי כמה מדויקת עבודת התחקיר שנעשתה כאן, העברתי שעה שלמה בחיפושי כובעים יפניים עד שמצאתי את הרפרנס הנכון שאליו התייחסו בסרט, שעזר לי למקם באופן יחסית מדויק את התקופה אליה מתייחסים בסרט – ככל הנראה תקופת הייאן.

b7

בשורה התחתונה, רוצו לראות את הסרט, גם אם אתם ילדים, וגם אם אתם מבוגרים. בעיני הסרט מתאים לגילאי 12 ומעלה, ולא לילדים צעירים יותר. יש בו כמה סצנות מצמררות ומותחות שאינני בטוח כי יתאימו לילדים צעירים יותר. למרות זאת, לדעתי אסור לפספס את הסרט, בזכות הסיפור היפה, ההישגים הטכניים -טכניקת הסטופ-מושן בשיאה, הדמות הנהדרת של שרליז ת'רון, ובעיקר בגלל העיצוב התקופתי המוקפד והמפעים שבעזרתו ילדים ומבוגרים יכולים ללמוד דבר או שניים על תרבות יפנית קלאסית.

"קובו: אגדה של סמוראי" – סטודיו לייקה, במאי: טרויס נייט, 2016

שחר קוברמאייר

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.