17 ספרות

אריך הכפול / דבי אילון

מבט נוסף על ספרו של אריך קסטנר אורה הכפולה

ספטמבר 19, 2014  

קרבתי בהיסוס אל השולחן הנהדר, אל השולחן החצוי, ועם כל צעד גדלו נטל האחריות שעלי, פחדי והרצון להציל את רבע השעה האחרון. הו, לו הייתי לבדי, לבדי עם המתנות וההרגשה השמימית שהוענקו לי המתנות מתוך אהבה כפולה ומכופלת! כמה מרוצה יכולתי להיות ואיזה ילד מאושר! אולם מוכרח הייתי לשחק את תפקידי, כדי שיסתיים מחזה חג המולד בכי טוב. הייתי דיפלומט, מבוגר מהורי, והיה עלי לדאוג שהועידה החגיגית המשולשת שלנו, תחת האשוח, תחלוף ללא תקלות. כבר בגיל חמש ושש, ואחר כך על אחת כמה וכמה, הייתי שר הטכסים של ערב חג המולד ומילאתי את תפקידי הקשה בכשרון. וגם בלב רועד.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

17 תגובות:

  1. מאת עירית:

    וואו. זה אחד הניתוחים הספרותיים המעניינים ביותר שקראתי אי פעם, ועוד של אחד מהספרים האהובים עליי. אני מודה שאני עצמי קראתי את הספר המקסים זה פשוטו כמשמעו, תוך קנאה עצומה באורה ולי (תמיד רציתי להיות אחות תאומה).
    לא הכרתי את האוטוביוגרפיה של קסטנר, ולאור הקטעים שציטטת ממנה, אני לא בטוחה שאוכל לקרוא אותה גם היום. מעולם לא חיבבתי סיפורים עצובים, ואולי בגלל זה, הסוף הטוב של "אורה הכפולה" היה מענג כפליים. אבל זו בהחלט נקודה (חשובה) למחשבה.

  2. מאת גלית:

    נהדר. נהדר! אני אמא גרושה ונקרעת בין הרצון לתת את הספר לבתי ובין הקושי שלי עם ההתגשמות המילולית של הפנטזיה בספר…כמה קשה להיות ילדה. וילד.

  3. מאת naama benziman:

    רשימה מרתקת, תודה!

  4. מאת דפנה ילון:

    אני מצטרפת להתלהבות מהניתוח המורכב והמרתק ורוצה לחזק אותו גם מן הפן הגרפולוגי. כתב ידו של אריך קסטנר אכן מבטא באופן מעודן את נפשו הקרועה. בבסיסו הוא אדם חם, אנושי מאוד ובעל צרכים חזקים לקומוניקציה בינאישית. אולם הוא רדוף על ידי פחד מהתקשרות, ובעיקר מהחשש להתגלות עקב כך כאדם שאינו מושלם, בעל חולשות ואולי אפילו טעויות, רחמנא לצלן. ניכרת עמידה עירנית על המשמר שלא לשגות, ואף יותר מכך – שלא להתגלות ב"בזיונות". לכן, מאחורי ההתנהגויות הנאותות (מדי?), ההתארגנות המושלמת, הסבלנות והצורך להבהיר את עצמו ולדייק, מכוססת חרדה סמויה שדורשת ממנו מחיר אישי כבד. היצירתיות שלו נחסמת לערוצים בטוחים יחסית מכפי שהיה רוצה (ספרים לילדים? חיי רווקות?), והוא אינו מאפשר לעצמו לבטא במלואן את חשיבתו העצמאית ותנופת העשייה שלו. אפשר לומר שבהוויתו אכן מתממשת הזהות הכפולה של (לי)אורה, והוא אינו מצליח להגיע להרמוניה המיוחלת של האיחוד. הספר, מבחינה זו, הוא סוג של תיקון שעשה לעצמו. עצוב.

  5. מקסים ומרתק! גרם לי לחשוב על ספרים אחרים שלו למבוגרים דווקא שגם בהם באה לידי ביטוי המוטיב של ילד שדואג להוריו (בן או בת יחידה) ומנגד דמות שחיה חיים מסוג מסויים ו"בא לה" לנסות חיים מסוג אחר. " שלושה גברים בשלג" הוא ספר של אריך קסטנר למבוגרים שהרבה אנשים לא מכירים וחבל.

  6. מאת נירה בר:

    תענוג לקרא – האמת – זה כאילו כתבת מהרהורי – שלי.
    גדלתי על ספריו של אריך קסטנר – הוא מהאהובים עלי , חזרתי לספריו במשך השנים גם כבוגרת, שוב ושוב –
    לפעמים לחזור לתחושות חמימות של היכרות ותיקה, לפעמים לגלות משהו חדש.
    לפעמים ממש לנקות את הראש או לברוח קצת,
    שלא לדבר על המאייר וולטר טרייר (ואחריו הורסט למקה) והאיורים הנהדרים שהייתי מסתכלת בהם כילדה שוב שוב ומדמיינת הלאה. קראתי את ספריו למבוגרים שתורגמו לעברית – אבל זה משהו אחר. הקסם שמהלך על ספריו עם הפניה לילד כבוגר ב"הירהורים" שבין הפרקים –
    לתת מקום לרגש וללב, למנעד רחב של תחושות ורגשות.
    את כ"אשר הייתי נער קטן " קראתי בשלב מאוחר יותר, זה כמובן חיבר אותי לכל הדמויות שמופיעות בספריו כגון – אמיל טישביין, אנטון גסט, שחיו עם אימותיהן, ונתן איזו פרספקטיבה והבהרה על הרבה דברים.
    היכן ניתן להשיג את היומן ראוי לציון 1945?
    תודה

  7. מאת תמר:

    עירית לקחה לי את המילים המדויקות שהוצאתי מהפה כשסיימתי לקרוא. ואו לא הכרתי את האוטוביוגרפיה והניתוח שלך הוא מדהים. אמנם פצפונת ואנטון הוא הספר האהוב עלי ביותר עד היום אבל אורה הכפולה הוא ספר ילדות יקר לליבי
    תודה

  8. מאת מיכל:

    נראה לי שאח תאום, זו פנטזיה אהובה על ילדים יחידים. בפצפונת ואנטון, קסטנר מפתח את הרעיון (לראשונה?), באמצעות פצפונת:
    "פצפונת הורידה אותו (את הכלב פיפקה) לריצפה ואמרה, 'הכי הייתי רוצה להיות תאומה.'
    האב משך בכתפיו בצער.
    'זה היה יכול להיות נהדר,' אמרה הילדה. 'היינו הולכות שתינו לבושות באותם בגדים, והיה לנו אותו צבע שיער ואותו מספר נעלים ואותם, אותם פרצופים.'
    'נו, ואז?' שאלה העלמה אנדכט.
    פצפונת גנחה מרוב עונג, כאשר דמיינה לעצמה את העניין עם התאומה. 'אף אחד לא היה יודע מי אני ומי היא. וכשהיו חושבים שזו אני, זו היתה היא. וכשהיו חושבים שזו היתה היא, זו הייתי אני. אח, זה היה גדול.'
    'אי אפשר היה לסבול את זה,' אמר האב.
    'וכשהמורה היתה קוראת 'לואיזה', הייתי קמה ואומרת 'לא, אני השניה,' ואז היתה המורה אומרת 'לשבת' וקוראת לשניה וצועקת 'למה את לא קמה, לואיזה,' והשניה היתה אומרת, 'אני הרי קרלינכן,' ואחרי שלושה ימים היתה המורה מקבלת עויתות והיו שולחים אותה לנוח בבית הבראה ואנחנו היינו מקבלים חופשה.'
    'תאומים נראים בדרך כלל שונים מאוד זה מזה,' טענה העלמה אנדכט
    'קרלינכן ואני לא,' התנגדה לדבריה פצפונת. 'דמיון כזה לא ראיתם. אפילו המנהל לא יכול היה להבדיל בינינו.' המנהל היה אביה.
    'מספיקה לי אחת כמוך,' אמר המנהל ולקח לעצמו תוספת עוף."

    (פצפונת ואנטון, אריך קסטנר, מגרמנית: מיכאל דק, בהוצאת 'אחיאסף')

  9. מאת עטרה:

    נהדר. נהדרת

  10. מאת דבי:

    תודה לכולכן! תגובות משמחות מאוד.
    נירה, את ראוי לציון 1945 אפשר לדעתי למצוא רק בספריות ובחנויות יד שניה.
    מיכל, אני חושבת שתאומ/ה זאת פנטזיה אהובה של ילדים בודדים, לאו דווקא יחידים. אם כי קסטנר כמצוטט דבק בגרסה הרשמית שמעולם לא חסרו לו אחים ואחיות…

  11. מאת נועה:

    לא כל כך ברור לי, מאיפה את מוציאה חלק מהמשמעויות אלה. כמובן שיש לי. לי ואורה, שתיהן נקראו על שם האם ליאורה, ובגרמנית – לואיזה ולוטה, ששתיהן נקראו על שם לואיזה-לוטה, האם. לי לא מומצאת.

    סיפור חג-מולד של קסטנר לעצמו?
    אורה הכפולה חובר כתסריט. לסרט. הוא גם עובד לסרט, וזה אחד הסרטים הבודדים שמתרחש אחד-לאחד, ממש כמו בספר, עד הפרט האחרון, כי זה ספר שנוצר מתסריט. אם תקראו שוב את הספר, שימו לב לפרט הזה. הוא ניכר מאוד: למשל, הכל מתרחש בלשון הווה. לא בעבר – בהווה. כל הספר הוא תיאור מצבים. יש בו הרבה מאוד תיאטרליות. הקטע שליאורה באה הביתה ומוצאת את לי עם הצלחות וקוראת לה "לי", וכל הצלחות נשברות? הנה אחד מהם.

    ואחרי כל זה, אכן אורה דומה לאמיל ולאנטון ולמרטין – גיבורים מהסוג שאריק קסטנר מחבב.
    אבל לי – שאולי לא סתם קוראים לה לואיזה, שמה האמיתי של "פצפונת" – יש בה הרבה יותר תושיה מבפצפונת.
    אני לא חושבת שפצפונת היתה מכה את קלפרביין, למשל. לי הפליקה לחנה הברצר.

  12. מאת אלנה לבן:

    יש לי זיכרון ילדות מאד מתוק מהספר הזה. אני זוכרת שסיימתי לקרוא אותו, וחשבתי לעצמי…שזה אחד מספרים הטובים ביותר!
    לי ואורה הן גיבורות מושלמות, ומאפשרות היזדהות עם חלקים נרחבים באישיות של כל אחת מהן. זכור לי שאהבתי מאד את שתיהן. וזה מקור כוחו של הספר לדעתי. יש מקום לאשליות בספרות ילדים…וילדות היא זמן של דימיון ופנטזיה. בכל מקרה, ניתוח מרתק. תודה!

  13. […] ל"אמיל והבלשים" מספר קסטנר כי לאחר שנכשל בכתיבת ספר הרפתקאות על הים הדרומי, יעץ לו […]

  14. מאת מרטינה בובר:

    בל נשכח שלפצפונת היו חיים כפולים, ביום כילדה עשירה ובלילה כקבצנית.
    לדני היו חיים נפרדים עם הדוד סיבוני (השמות- עפ"י התרגום הישן….)
    הדואליות הזו נראה שעוברת כחוט השני ביצירותיו של קסטנר.
    הניתוח מאד מאד מעניין, תודה רבה!

  15. מאת יחיעם פדן:

    לא התפעלתי – וזו לשון המעטה – וביקשתי מחברה שאני סומך על דעתה שתגיב במקומי. מאחר שהסכמתי עם כל מילה, אשתף אתכם: "זו רשימה. נחמדה, אולי אפילו מעניינת, אבל אין פה 'ניתוח ספרותי'. הרשימה כאילו מדברת על אורה הכפולה, אבל בעצם מדברת על קסטנר עצמו ועל ספרו 'כשהייתי ילד קטן'. כדי שזה יהיה ניתוח ספרותי היה עליה להתרכז יותר באורה ורק לתת דוגמאות מהשאר."

  16. […] אהבתי מאוד את הספרים "אורה הכפולה" ו"הנערים מרחוב פאל" שהכרתי מהתוכנית "קריאת […]

  17. מאת אור ארנסט:

    רשימה יפה ומעניינת (ואני מחבבת ריבויי סוגריים)

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.