1 ספרות

ארץ האגדות – מסעותיו של הסופר / כריס קולפר

בלעדי: פרסום פרק ראשון מתוך הספר החמישי בסדרה "ארץ האגדות"

מרץ 10, 2017  

בספר החמישי בסדרה "ארץ האגדות", ששמו "מסעותיו של הסופר", קונר ואלכס חייבים לנצח בקרב המכריע עם האיש במסכה כדי להציל את ארץ האגדות. אך נראה כי הפעם המשימה העומדת בפניהם בלתי אפשרית. כדי שיהיה להם סיכוי לסכל את מזימותיו הרצחניות הם חייבים לאסוף צבא בלתי מנוצח משלהם שיצליח לגבור על צבא הנבלים הספרותיים שאסף. התאומים יוצאים למסע גדוש הרפתקאות וסיכונים בתוך סיפוריו של קונר במטרה לגייס פיראטים חסרי פחד, גיבורי-על, מומיות מצריות ושלל דמויות נוספות שיעזרו להם במשימה. אך בזמן היעדרותם נרקמת תוכנית מסוכנת אפילו יותר – תוכנית שעלולה לשנות את גורל ארץ האגדות והעולם האחר לנצח.

"מסעותיו של הסופר" תורגם על ידי נעה בן-פורת ורואה אור בהוצאת "אריה ניר". אנו שמחים להציג בפניכם את הפרק הפותח את הספר.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

 

התלמיד האהוב ביותר

מחלקת החינוך של מחוז וִילוֹאו קְרֶסט לא חסכה בהוצאות עבור המסיבה שערכה לכבוד פרישתה של מנהלת בית הספר האהובה. אולם האירועים של המרכז הקהילתי קושט ברוב פאר והדר ולא נותר בו כל זכר לערב הבינגו של האזרחים הוותיקים שהתקיים שם ביום הקודם. השולחנות כוסו במפות תחרה, קושטו בסידורי פרחים ובנרות הפועלים על סוללות, ונערכו בצלחות מוזהבות. ליד כל צלחת הונחו סכינים, כפות ומזלגות רבים מכדי שרוב האורחים יידעו למה נועד כל אחד מהם.

מורים, יועצים חינוכיים, שרתים, עובדות קפטריה ותלמידים לשעבר באו בהמוניהם להיפרד מהמנהלת ולאחל לה כל טוב. מסיבת הפרישה הזאת הייתה אחד האירועים המוצלחים ביותר שמישהו מהם השתתף בו מעודו. ולמרות זאת, כשאורחת הכבוד הביטה בכל הפרצופים העגומים הסובבים אותה, היא חשבה שהאירוע דומה ללוויה יותר מאשר למסיבה.

המפקח המחוזי החדש, שמונה לתפקידו רק לאחרונה, הקיש בכף על גביע השמפניה ובאולם השתררה דממה.

"גבירותיי ורבותיי, אני מבקש את תשומת לבכם," אמר למיקרופון. "ערב טוב לכולכם. אני דוקטור בריאן מיטשל. כפי שאתם יודעים, התכנסנו כאן לכבודה של אחת מהמחנכות הטובות ביותר שלמחוז המאוחד של בתי הספר בווילואו קרסט הייתה הזכות להעסיק, הגברת אווֶלין פיטרס."

השם התקבל בתשואות חמות. אלומת אור בהירה נחה על גברת פיטרס, שישבה בקדמת האולם לצדו של ד"ר מיטשל. היא חייכה ונופפה בידה לאורחים, אך בסתר לבה התחרטה על הסכמתה לקיים את האירוע. מאז ומתמיד היא לא הרגישה בנוח עם תשומת לב מיוחדת או עם המחמאות שהרעיפו עליה עמיתיה לעבודה, והערב הזה רק התחיל.

"התבקשתי לומר מספר מילים על גברת פיטרס, וזו משימה מפחידה מאוד," אמר ד"ר מיטשל. "בכלל לא משנה מה אני אומַר, כי אין לי שום ספק שבמקום להקשיב לתשבחות, היא תשים לב רק לשגיאות הדקדוקיות בנאום שלי."

האורחים צחקו וגברת פיטרס החניקה צחקוק במפית שלה. כל מי שהכיר אותה ידע עד כמה זה נכון.

"קל מאוד לומר על מישהו שהוא מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, אבל מידיעה אישית אני יכול לומר לכם שאוולין פיטרס היא באמת מחנכת דגולה," אמר ד"ר מיטשל. "לפני קרוב לשלושים שנה, הרבה לפני שמונתה למנהלת, הייתי תלמיד בכיתה ו' הראשונה שהיא לימדה בבית הספר היסודי של וילואו קרסט. עד שפגשתי אותה, הילדות שלי הייתה קשה מאוד. שני ההורים שלי היו בכלא ומגיל עשר התגלגלתי בין משפחות אומנה. כשהגעתי לכיתתה של גברת פיטרס בקושי ידעתי לקרוא. הודות לה, בסוף אותה שנה כבר קראתי את דיקנס ואת מֶלוויל."

פניה של גברת פיטרס האדימו למשמע מחיאות הכפיים של האורחים. רבים מהם חוו בעצמם סיפורים דומים או היו עדים להם.

"לא הסתדרנו בהתחלה," אמר ד"ר מיטשל. "היא הקפידה איתי כמו שאף אחד לא עשה לפניה. העמיסה עלי שיעורי בית והשאירה אותי אחרי הלימודים כדי שאקרא בקול בפניה. בשלב מסוים נמאס לי לגמרי מהיחס המיוחד שקיבלתי ממנה, ואיימתי לכסות את קירות הבית שלה בגרפיטי אם היא לא תפסיק. למחרת היא נתנה לי מכל של תרסיס צבע וכרטיס עם הכתובת שלה, ואמרה, 'לא משנה לי מה תכתוב, העיקר שלא יהיו לך שגיאות כתיב.'"

רעמי צחוק פרצו באולם. האורחים הביטו בגברת פיטרס כדי לקבל את אישורה לסיפור והיא הנהנה בביישנות.

"גברת פיטרס לימדה אותי הרבה מעבר לקריאה," אמר ד"ר מיטשל וקולו התחיל להיסדק. "היא לימדה אותי את חשיבותן של חמלה ושל סובלנות. הייתה לי הרגשה שהיא המורה היחידה שאני חשוב לה לא פחות מהציונים שלי. היא החדירה בי תשוקה ללימודים ובהשפעתה נעשיתי איש חינוך בעצמי. עזיבתה מעציבה אותנו מאוד, אבל אילו במקום לפרוש היא הייתה מחליטה להתמודד על תפקיד המפקח המחוזי, כולנו יודעים שאני לא הייתי מקבל אותו."

גברת פיטרס צחצחה את משקפיה כדי להסיט את תשומת לבם של האורחים מהדמעות שנקוו בעיניה. אלמלא המסיבה הזאת, כנראה לעולם לא הייתה נותנת את דעתה על השינויים לטובה שחוללה בחייהם של אנשים רבים כל-כך.

"ועכשיו, בואו נשתה כולנו לחיים," אמר ד"ר מיטשל והרים את כוסו. "לחיי אוולין פיטרס, אנו מודים לך על ההשראה שעוררת בנו ועל כל מה שלימדת אותנו. המחוז המאוחד של בתי הספר בווילואו קרסט לא יהיה אותו הדבר בלעדייך."

כל הקרואים הרימו את כוסותיהם ושתו לחייה של גברת פיטרס. לאחר מכן נטלה גברת פיטרס את המיקרופון והרימה את כוסה לאות תודה.

"ברשותכם, אני מבקשת לומר כמה מילים," אמרה. "גם בעלי המנוח היה מורה, והוא נתן לי את העצה הטובה ביותר שמחנך אחד יכול לתת למחנך אחר. אז אני רוצה להעביר אותה עכשיו אליכם, למקרה שלא תהיה לי הזדמנות נוספת."

כל היושבים באולם האזינו בדריכות, ובמיוחד המורים שביניהם.

"בתור מורים, אסור לנו להנחות את תלמידינו איך להיעשות לאנשים שאנחנו רוצים שהם יהיו. במקום זה אנחנו צריכים לעודד אותם להיעשות לאנשים שהם נועדו להיות. זִכרו, העידוד שלנו אולי יהיה היחיד שהתלמידים האלה יקבלו, לכן אל תחסכו בדברי עידוד. אחרי עשרים וחמש שנות הוראה בבית ספר יסודי וניסיון ניהולי קצר, אני יכולה לומר לכם בוודאות שבעלי צדק בהחלט. וכיוון שלא אוכל להעביר לכם שיעור טוב מזה, אומר כעת בפעם האחרונה: הכיתה משוחררת."

בסוף דבריה קם הקהל על רגליו ופרץ בתשואות סוערות. אחרי דקות ארוכות של מחיאות כפיים הפצירה גברת פיטרס באורחים שיחזרו לשבת, אך בקשתה רק עוררה תרועות רמות עוד יותר.

לבסוף האורות הועמו ומסך הורד. ד"ר מיטשל וגברת פיטרס חזרו לשבת במקומותיהם וצפו במצגת של תצלומים קבוצתיים מכל כיתותיה של גברת פיטרס, החל מכיתה ו' הראשונה שלימדה לפני קרוב לשלושים שנה. לאורך כל ההקרנה התלמידים לשעבר צחקו על בני האחת-עשרה והשתים-עשרה שהם היו אז, על התסרוקות ועל הבגדים המגוחכים שבהם התהדרו לפני עשרות שנים. כולם התרשמו במיוחד מכך שגברת פיטרס כמעט לא השתנתה במרוצת השנים. השערות, המשקפיים והשמלה הפרחונית של המחנכת נראו בכל התצלומים בדיוק אותו הדבר. כאילו קפאה גברת פיטרס בזמן, בעוד העולם סביבה ממשיך להשתנות.

המצגת הזאת ריגשה את גברת פיטרס יותר מכל דבר אחר שנעשה לכבודה בערב ההוא. זה היה דומה לצפייה בהבזקים של תמונות מתוך אלבום משפחתי. היא זכרה את שמו של כל ילד שפניו הופיעו כעת על המסך. עם רוב תלמידיה לשעבר עדיין שמרה על קשר אישי או לפחות ידעה לאן התקדמו ומה קורה איתם, אבל היו גם כמה תלמידים שהקשר עמם נותק לחלוטין. והידיעה שהייתה קרובה כל-כך לילד בשלב מסוים בחייו, ואז הוא נעלם לה כאילו בלעה אותו האדמה, העציבה אותה מאוד.

תלמידיה של גברת פיטרס היו עבורה הדבר הקרוב ביותר לילדים שלא היו לה. היא קיוותה שכולם מאושרים ובריאים, היכן שלא יהיו. ואם היא עצמה חדלה להיות מרכיב מרכזי של תמיכה והכוונה בחייהם, היא קיוותה שכולם מצאו להם מישהו שימלא את מקומה.

"אוולין?" לחש ד"ר מיטשל.

לגברת פיטרס עדיין הייתה הרגשה מוזרה כשאחד מתלמידיה לשעבר פנה אליה בשמה הפרטי – אפילו אם הוא היה המפקח המחוזי.

"כן, דוקטור מיטשל?" ענתה בלחישה.

"האם היה לך פעם תלמיד אהוב במיוחד?" שאל המפקח בחיוך. "אני יודע שלא אמורות להיות לך העדפות, אבל האם היה איזה ילד שאהבת יותר מאחרים? מלבדי, כמובן."

גברת פיטרס מעולם לא חשבה בכיוון הזה. במהלך הקריירה שלה היא לימדה למעלה מחמש מאות תלמידים וזכרה כל אחד מהם מסיבות אחרות, אבל בחירת התלמיד האהוב ביותר לא עמדה בראש סולם העדיפויות שלה.

"בהחלט נהניתי מחלק מתלמידיי יותר מאשר מהאחרים, אבל אף פעם לא יכולתי לבחור מביניהם את האהוב עלי ביותר," אמרה. "בחירה כזאת מבוססת על שיפוטיות, ותמיד חשבתי שלשפוט ילד זה כמו לשפוט יצירת אמנות לא גמורה. כל ילד נכנס לכיתה עם מערכת שונה של מכשולים שעומדים בפניו, כמו קשיים התנהגותיים או לימודייים. מתפקידו של המורה לזהות את הקשיים של תלמידיו ולעזור להם להתגבר עליהם, אבל אסור לו להמעיט בערכו של תלמיד כזה או אחר בגללם."

ד"ר מיטשל מעולם לא חשב על כך בצורה כזאת. מתברר שגם בבגרותו, גברת פיטרס עדיין יכולה ללמד אותו דבר או שניים.

"אולי אני מפקח, אבל תמיד אשאר התלמיד שלך," אמר.

"אוי, ד"ר מיטשל," צחקה גברת פיטרס. "אף אחד לא מפסיק להיות תלמיד בכיתה של החיים."

אם גברת פיטרס חשבה שהתחמקות ממתן תשובה לשאלתו של המפקח זו התשובה הטובה ביותר, חיש מהר התברר לה שטעתה. על המסך הופיע תצלום מלפני ארבע שנים של כיתה ו' האחרונה שלימדה. היא סקרה את פניהם של תלמידיה לשעבר ועיניה נעצרו על זוג תאומים בני שתים-עשרה, אלכס וקוֹנֶר בֵּיילי.

שערותיה של אלכס היו אסופות לאחור בצורה מסודרת מתחת לסרט מצח ורוד, וזרועותיה היו עמוסות ספרים שאותם הצמידה לחזה. על פניה היה נסוך חיוך רחב, משום שבית הספר היה המקום האהוב עליה ביותר בעולם. אחיה, לעומת זאת, נראה כאילו התעורר זה עתה משינה. עיניו היו נפוחות ופיו פעור למחצה, והוא לא ידע כמדומה שמצלמים אותו.

גברת פיטרס צחקה כי השניים נראו בתמונה בדיוק כפי שזכרה אותם, וגעגועיה אליהם התעוררו מחדש.

התאומים ביילי עברו באופן בלתי צפוי לבית ספר אחר עוד לפני שהייתה לגברת פיטרס הזדמנות להיפרד מהם. אלכס הלכה לגור עם סבתה בוורמונט מתישהו באמצע כיתה ז', וקונר הצטרף אליה כעבור שנה. אִמם המשיכה לגור בעיירה, אבל היא הבטיחה לגברת פיטרס שטוב להם יותר אצל סבתם.

למיטב ידיעתה של גברת פיטרס, אלכס עברה לוורמונט כדי ללמוד בבית ספר לילדים מחוננים. אבל התעלומה מדוע החליט קונר להצטרף אליה עדיין נותרה לא פתורה.

 

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מאת לי מרגלית:

    ספרים מדהימים! :)

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.