1 ספרות

בוא נלך ביחד לאיבוד / ד"ר ניצה דורי

מוטיב ההליכה לאיבוד בספרות ילדים

דצמבר 26, 2014  

הקדמה – רגעים קטנים של אובדן 

המשורר האנגלי אלפרד לורד טניסון האמין כי "מי שאהב ואז שָכַל/ טוב לו מלאשר בכלל/ אף פעם לא ניסה אהוב" (מתוך: "לזכר אה"ה, שיר 27) והעמיד בכך את האהבה אל מול האובדן ככוח מנצח. ורחל המשוררת קבעה נחרצות כי "רק אשר אבד לי – קנייני לעד", באמונה שעוצמת המוחלטות של חוויית האובדן היא הדרך היחידה לקבוע באמת מה "שלך". הדרך היחידה לדעת אם משהו הוא שלך או היה שלך מלכתחילה באמת היא לדעת לשחרר אותו או לאבד אותו, ורק אם הוא נשאר איתך או חוזר אליך, אות הוא כי היה שלך מאז ומתמיד ולתמיד. מעבר לכך שאנו נוטים לעתים להעריך יותר –  או לפחות אחרת –  את הדברים כאשר הם אינם, יש באמת ערך מוחלט היכול להינתן לדבר רק בהיעדרו. גם דברים קטנים יכולים לגרום להפרה רצינית של האיזון העדין של חיינו. הרגעים הקטנים האלו של אובדן הם ריכוז תמציתי חולף של רגעים גדולים וכואבים יותר בחיינו.

מי מאיתנו לא חווה צער על אבידות קטנות בילדותו?

החיפוש אחר האבידה הוא תהליך שיקומי וחוויה בונה ובמקרים רבים אבידות קטנות, גם הן כואבות, הן תנאי הכרחי לחישולו של הילד, להכנתו לחיים בכלל ולהתמודדות עם נושא המוות בפרט.

איבוד משחק או צעצוע

בשנות השישים של המאה הקודמת נהגו להשמיע כמעט יום-יום ברדיו את השיר "צעצועיה של אוסנת" שכתב אורי אסף. רק מאוחר יותר התחילו קלטות טייפ בהן אפשר היה להאזין לשירים שאהבנו. אך טרום עידן הקלטות, ילדים חיכו לשיר שיתנגן ברדיו. היו כמובן תקליטים, אך לא לכולם היה פטיפון. בשיר מתוארת ילדה בשם אוסנת המבקשת מדמות כלשהי, אולי מאורי אסף עצמו, מחבר השיר, שישמור על כל אחד מצעצועיה: "לאסנת היה סוסון, סוסון אפור/ ממני היא בקשה על הסוסון לשמור/ שתחזיק אותו טוב שלא ילך לאבוד/ כי הסוסון הזה שלי הכי הכי חמוד כי הסוסון הזה שלי הכי הכי חמוד". וכך ממשיכה הילדה לבקש לשמור לה על הכדור הצהוב, על הכלבלב, על הסוסון, על הבובה ועל הברווז, שכולם "הכי הכי חמודים".

השיר הוא שיר צביר והוא נותן לנמען תחושה של בלבול: אז מי, למעשה, הכי-הכי חמוד? בשיר צף ועולה שלב חשוב שכל ילד עובר בהתפתחות הרגשית והמנטאלית שלו והוא – הצורך לאגור, אי היכולת לחלוק ולהיפרד מחפצים והתחושה שכל אבידה הנראית למבוגר כאבידה קטנה, נתפסת אצל הילד כאבידה גדולה. ולכן הילדה בשיר מבקשת "שתחזיק אותם טוב שלא ילכו לאיבוד". הילדה משקיעה רגשית בצעצועיה, נקשרת אליהם, מאנישה אותם ומבחינתה איבוד כלבלב צעצוע כמוהו כאיבוד כלבלב אמתי. או איבוד בובה משמעו איבוד התינוקת שלה.

הבובה של רותי

גם הסופרת והבובנאית דינה דז'טלובסקי עסקה בנושא ההליכה לאיבוד בשניים מספריה: "מה קרה לבובה של רותי" שבו רותי מאבדת את בובתה בעגלה של סעדיה הירקן, ו"האוירון של ירון" שבו ירון מכין מטוס מנייר שעף והולך לאיבוד. מרים ילן שטקליס מספרת על "ארץ הצעצועים" שבה נמצאים כל הצעצועים שהלכו לנו לאיבוד או צעצועים שהגיעו לארץ הדמיונית בכוחות עצמם כי סבלו מהילדים המתעללים בהם. מה גורם לילדים להיקשר לצעצועים ולדובונים מרוטים שהם אינם יכולים בלעדיהם ואינם מסוגלים לחלוק אותם עם אחרים?

רכושנות אצל פעוטות מופיעה בסביבות גיל שנתיים וחצי-שלוש, עם ההבשלה הקוגניטיבית והרגשית, וברגע שמתחיל המשחק החברתי (גריי, 2008). "זה שלי" ו"זה שלי מהבית" הם ביטויים שגורים בפיהם של פעוטות בגיל זה, שמגלים רגישות לטריטוריה שלהם ולחפצים שבבעלותם ושלא בבעלותם. מדובר בשלב התפתחות טבעי, המופיע מאחר שפעוטות מתקשים להבין שהחפצים שלהם נשארים בבעלותם למרות שעוברים זמנית לידיים של ילד אחר. היכולת להבין מבחינה קוגניטיבית שכרגע הצעצוע נמצא אצל ילד אחר ועוד מעט הוא יהיה בידיך, היא מוגבלת מאוד בגיל הזה. התחושה שנלקח ממך משהו היא מוחלטת מאוד, וקשה לילד לשאת את התסכול.

בשלב הזה (גיל שנתיים-שלוש) ילדים מתחילים להבין שגם להם וגם לכל הסובבים אותם יש קיום עצמאי. אם עד עכשיו הוא חווה את הוריו כחלק ממנו, הרי שעכשיו הוא מתחיל להבין שזה לא כך וההורים הם ישויות נפרדות. הם הולכים וחוזרים ומתקיימים בין לבין, גם כשהוא לא נמצא אתם או לא רואה אותם. דבר דומה מתרחש גם לגבי הצעצועים שלו. מבחינת ילד בן שנתיים וחצי זו הבחנה לא קלה ובכלל לא פשוטה: הוא רוצה שכל מה שחשוב לו ומוצא חן בעיניו יהיה שייך לו ורק לו, והמחשבה על כך שהוא צריך לחלוק בדברים האלו עם אחרים היא בלתי נסבלת עבורו.

כאן ראוי להזכיר גם את תפקידו של "חפץ המעבר". "חפץ מעבר" הוא אותו חפץ שמסייע לילד בתהליך ההיפרדות, ומסמל את הנוכחות המרגיעה ונוסכת הביטחון של האם, ועוזר לו להכיר בעובדה שהוא לא חלק אינטגרלי ממנה (דוברוב, 2007). לרכושנות יש שלושה מאפיינים עיקריים: הצורך לשמור חפצים, הקושי לתת מעצמי ולחלוק, והצורך לאגור. ההיצמדות של הילד לחפץ מסוים נובעת מחוסר ביטחון וחרדה שלו – כך הוא נלחם על המקום שלו ומפגין נוכחות.

ספרות הילדים העוסקת באובדן צעצוע מדגישה בסמוי את ההיבטים הללו ונותנת לילד תחושה שזה טבעי לרכוש, לשמור, להיצמד כי כך קורה גם לילדים אחרים בשירים ובסיפורים המושמעים לו. את דרישת ההורים לחלוק ולוותר או להתנחם בצעצוע חליפי הוא יבין רק בשלב מאוחר יותר.

ספרים נוספים על צעצועים ההולכים לאיבוד:

"יונתן שומר הצעצועים"/ עמרי יבין

"אני אוהב לחפש"/ מרים רות

 

איבוד בעל חיים

ילדים מתייחסים לבעלי חיים אותם הם מגדלים בביתם כחלק מבני המשפחה. הם נקשרים אליהם וחווים בצורה קשה מאד את אובדנם. בשירה "בילי" מתארת נורית זרחי את הכלב כידיד אמת של הילד. הליכתו לאיבוד גורמת לילד לצער ולבכי שאינו מובן על-ידי אמו של הילד והיא אומרת לו: "כלב זה כלב, אל תיקח ללב, יש הרבה כאלה". השיר המרגש מסתיים בשתיקה של הילד לנוכח דבריה של האם, שאינה מבינה כי "היה לי ידיד אמת".

הנשיקה שהלכה לאיבוד

 

סיפור נוסף העוסק במוות של בעל-חיים הוא "החתולה מיצי מתה" מאת דבורה עומר (בתוך הספר "הנשיקה שהלכה לאיבוד"). גם כאן הדמות שהולכת לעולמה היא גורת חתולים קטנה, מיצי שמה. המאפיין סיפור זה הוא ההדרגתיות בחשיפת העובדה המרה שמיצי מתה. למשל: דבורה עומר מתחילה לספר על מותה של מיצי בציון העובדה שהיא שיחקה בכביש. "מיצי נפגעה (אין פירוט של מצבה), מיצי שכבה על הכביש, מיצי לא זזה (סימן מבשר רעות), עיניה היו פקוחות אבל היא לא ראתה דבר, מיצי לא נשמה, מיצי מתה". אולם, דלית הקטנה אינה מצליחה להבין את עובדת סופיות המוות ומבקשת לקחת אותה למרפאה או להוציא אותה מהבור שאבא חפר. כאבה הרב של דלית והבלבול שבו היא שרויה, מכמיר לב ומשקף את תחושותיהם של ילדים בגיל הרך בצורה מדויקת. אבל דלית עדיין לא מוותרת ומתייחסת לעובדה שולית לכאורה – הפרווה של מיצי תתלכלך באדמה. דלית גם מתייחסת למה שיימנע ממנה בעקבות מותה של מיצי – היא לא תלטף את מיצי, מיצי לא תלקק אותה והרבה רגשות נעימים יימנעו ממנה.  מה שמתאים כמובן לעובדה שבגילאים אלה מרוכזים הילדים סביב עצמם. אבא, שמעדיף להיות ישיר ומאוד מעשי כשהוא מסביר לדלית מדוע לא תשוב מיצי לחיים,  מציע לה נחמה בדמות זיכרונות וסיפורים על מיצי כשהייתה בחיים (אלקריב, 2008).

מולי החתול שהיה לי

סיפור נוסף הוא "מולי החתול שהיה לי" מאת מגי סמית. גם הפעם הדמות שמתה היא חתול. אולם, מנקודת מבט אחרת. החתול של מולי היה חולה וגסס. הווטרינרית נתנה אמנם תרופות, אבל ציינה שאין הרבה מה לעשות. אבל, למרות ההכנה המוקדמת, מולי מתקשה להשלים עם רוע הגזירה ואומרת לאמא שהיא אינה רוצה שהוא ימות. ואכן, בבוקר כשמולי התעוררה,  מולי לא היה לידה. הוא מת. הפרידה מהחתול מתוארת בהרחבה: כרו לו קבר בחצר (לא נעלם לגמרי, הוא נשאר בסביבה, קרוב למקום בו חי), ליד העץ שאהב לטפס עליו ועם כל הצעצועים והממתקים שלו, שיספיקו לו למסע הארוך לגן העדן של החתולים.

הסיפור העצוב מתובל בהרבה תקווה והתחדשות כשאמא מנחמת את מולי ואומרת לה שהחתול לא יעזוב אותה לעולם, כי מולי תזכור אותו תמיד. התחדשות נוספת היא העובדה שהחתול נקבר בחצר שבה חיים עצים ופרחים וכנראה גם בעלי חיים אחרים. סיומו של הסיפור מגלה לנו שמולי נושאת עיניה לעתיד והיא אימצה גור חתולים חדש.

 ***

במספר מחקרים נמצא שלגיל הילד, שאיבד חיית מחמד, השפעה על רמת תחושת הצער והיגון הנגרמת בעקבות מותה (גילשטרום, 2013). במחקר שהשווה את עוצמת הצער של ילדים ומבוגרים בעקבות מותה של חיית מחמד, נמצא שילדים הציגו עוצמות גבוהות יותר של צער.  על פי רוב, קבוצת הגיל הצעירה יותר נחשפת פחות למחלות ולמוות בהשוואה לקבוצות הגיל האחרות, ולכן, לעתים, בעקבות מות חיית המחמד, על הצעירים להתמודד עם מצבים שאינם מוכרים להם, שהם קשים להבנה או שקשה להם יותר להשלים עמם.

ילדים עלולים להיות פגיעים במיוחד להשפעת אובדן חיית המחמד. מתוך כוונות טובות ורצון להגן על הילדים ולמנוע מהם את רגשות הכאב והצער, הורים רבים נמנעים במכוון מהבעת רגשות ובוחרים להעמיד פנים שלא קרה דבר או להמעיט בחשיבות המוות.  בשל הרצון להגן על הילדים, יש הורים הבוחרים לבצע המתת חסד בהיחבא, מבלי להתייעץ עם הילדים ומבלי להכינם לאובדן הצפוי. יש לציין שלמרות העצב שכרוך בגילוי העובדות לילדים, הרי שעל פי רוב, אובדן חיית המחמד באופן פתאומי, מבלי שניתנה לילדים האפשרות לראותה, להחזיקה בפעם האחרונה ולהיפרד, עלול להיות טראומטי הרבה יותר.

כמו כן, לעתים ילדים אינם מביעים צער וכאב באופן מיידי. הם מסוגלים להפנים את רגשותיהם ולבטאם לסירוגין במשך שנים ובדרכים עקיפות. לעתים, הפגנת הצער על מותה של חיית המחמד עשויה לבוא לידי ביטוי כתוקפנות דווקא.  לדוגמה, ילד עשוי להביע כעס בשל תחושתו שננטש על ידי חיית המחמד.  במקרים אחרים, ילדים עשויים להסתיר מפני הוריהם את רגשות הצער שהם חווים, על מנת "להגן" על ההורים.

מהספרות בתחום עולה, שלעתים ניסיונותיהם של הורים להגן על הילדים מפני רגשות הצער והכאב הכרוכים באובדן חיית המחמד לא רק שאינם מסייעים לילדים, אלא אף עלולים לפגוע בהם מאוד. הילדים עלולים ללמוד שלא ראוי לבטא רגשות של כאב וצער, מה שעלול לפגוע ביכולתם להתמודד עם מקרי אובדן עתידיים. דבר זה משמעותי במיוחד בגיל צעיר, משום שעבור ילדים רבים, אובדן חיית המחמד האהובה מהווה מפגש ראשון עם המוות. בנוסף, בעקבות מניעת הזכות להיפרד מחיית המחמד ולהתאבל על אובדנה, עלולים הילדים לגרור עמם את רגשות הכאב לאורך שנים ממושכות, ולעתים אף כל החיים.

ספרים נוספים על בעלי חיים ההולכים לאיבוד:

"רותי הכבשה רוצה את אמא"/ מנוחה פוקס

"ברלה בים"/ פנינה קז

"כספיון הדג הקטן"/ פאול קור

"הצב של אורן"/ מירה מאיר

"שבלול בצנצנת"/ רינת הופר

"איפה הדובי אלישוע?"/ רחל שפר

"איפה נבי שלי? "/ הלן קופר

ילד הולך לאיבוד

בספרות הילדים קיימים מספר ספרים העוסקים בנושא הליכת ילד לאיבוד. בספרה של דינה דז'טלובסקי, "דני הקטן והשוטר נסים", הולך דני הקטן לאיבוד לאחר שברח מהבית כי לא רצה להתקלח לפני היציאה לבית סבתא. אמא מתקשרת לשוטר נסים והוא יוצא רכוב על סוסו לחפש את דני. לאחר שהוא מוצא אותו רדום בשדה, הוא מרים אותו על הסוס ומביאו ישר לאמו המודאגת של דני. כעת דני מסכים להתרחץ ובסיום אמא ודני יוצאים לבית סבתא.

גם בשירה של מרים ילן שטקליס, "מעשה בחתול ובשוטר", הולכת הילדה לאיבוד תוך כדי הליכה ברחוב עם אמה, כי היא נפנית לרדוף אחר חתול שראתה בדרך. שוטר גבוה מוצא אותה תועה בדרכה, מרים אותה בזרועותיו ומביאה אל האם.

סיפור נוסף בו מוצא שוטר ילדה שהרפתה מאחיזתה את יד ההורים בעקבות זיקוקין של יום עצמאות ומביא אותה לתחנת המשטרה הוא "סיפור על יעל בחג העצמאות לישראל" של רבקה אליצור (בתוך הספר "שלום לך אורחת"). שם בתחנת המשטרה היא פוגשת את הוריה המודאגים שבאו להודיע על היעדרה. בסיום הסיפור, כאשר אבא משכיב את יעל לישון, מתעוררת בלבה החרטה על שאמרה "אני בעצמי" ואיבדה את הוריה, אולם אביה מעודד אותה ואומר לה שגם המדינה אמרה "אני בעצמי" וכך הפכה להיות עצמאית.

מוקי ברוגז עם אמא

בספר "מוקי ברוגז עם אמא" של ימימה אבידר טשרנוביץ, בורח מוקי מאמא בגלל כעס קטן. מוקי מכריז שהוא בורח לחוץ לארץ וכאשר אינו רואה עוד את ביתו הוא מחליט שהגיע לחוץ לארץ. בסיפור זה מוצא אותו הנער השליח מהמכולת ומרכיב אותו על אופניו בתוך ארגז המצרכים ואחר כך מניח אותו בפינת המטבח. אמא יוצאת לפרוק את מוצרי המזון ולהפתעתה מוצאת שם את מוקי.

להוציא את שירה של מיכל חזון, "אהוד", בו מבקשת הילדה מהילד ללכת יחד אתו לאיבוד: "אהוד אהוד אתה כל כך חמוד, בוא נלך ביחד לאיבוד", בכל אחד מהטקסטים הללו חווים הילדים שהלכו לאיבוד רגעים של אימה וחרדה על הליכתם לאיבוד, המתבטאת בבכי, בתחושה של בלבול ואובדן, ומתוך סקירת ספרות הילדים בנושא, ניתן לראות כי היא ניסתה להתמודד עם הבעיה על ידי דמות חליפית (שוטר/ הנער השליח מהמכולת) המגיעה ומעניקה לילד ביטחון.

אך מה עובר באמת על ילד שהולך לאיבוד?

במהלך שנות ה-50' וה-60', בהן שלטו בכיפה תיאוריות פסיכואנליטיות ותיאוריות למידה, רווחה ההנחה כי יחסים בין-אישיים הם תולדה של הצורך בסיפוק צרכים ראשוניים או של רכישות שניוניות וחיזוקים שניוניים בתהליך הלמידה. בולבי (1951, 1969, 1973), שלא ראה הסבר מספק בהנחות אלו, הוסיף עליהן עקרונות אתולוגים (Ethologic) ואבולוציוניים ופיתח את תיאוריית ההיקשרות. על פי תאוריה זו, המונח attachment מתאר קשר רגשי עמוק ומתמשך לדמות ספציפית. ההיקשרות הראשונית היא בדרך כלל לאמא, או הדמות המטפלת הראשית, אבל במהרה יכולה להתרחב לדמויות ספציפיות נוספות. ההיקשרות יכולה להתרחש בכל גיל ושלב התפתחותי, היא נשמרת בדרך כלל לאורך זמן ומספקת בסיס לביטחון אמוציונאלי. בולבי טען כי  לצורך התפתחות נפשית ורגשית תקינה "התינוק והילד הצעיר צריכים לחוות מערכת יחסים חמה, אינטימית ועקבית עם האמא, או דמות חליפית קבועה אחרת, שבה שניהם מוצאים הנאה וסיפוק" (בולבי, 1951). בולבי מאבחן "התנהגויות היקשרות" שמטרתן להביא לקרבה רבה יותר לדמות ההיקשרות, וכוללות התנהגות שיוזמת אינטראקציה (התקרבות, נגיעה, חיבוק, קריאה בשם), התנהגות שמגיבה ליוזמת הדמות ושומרת על האינטראקציה (חיוך, קשר עין, היענות), התנהגות שמטרתה למנוע פרידה (מעקב, היתלות, בכי), והתנהגות חקרנית באוריינטציה לדמות.

גישות עדכניות יותר לתיאוריית ההיקשרות מדברות על צרכי היקשרות לאורך כל מעגל החיים. בדומה לילדים צעירים, גם לבוגרים ומבוגרים יש צורך בקרבה, אינטימיות ובטחון שמספקת דמות ההיקשרות (בעיקר ברגעי פחד ודחק), וגם הם מגיבים במחאה, כאב והתנגדות לפרידה מהדמות. בשונה מילדים צעירים, דפוסי היקשרות אלו מאופיינים ביותר גמישות ושונות ומצויים במגוון רחב יותר של קשרים רגשיים (וו'ייז, 1982). גם בולבי בכתביו המאוחרים מדבר על כך ש"מודל העבודה הפנימי" שבונה הילד בהתבסס על דמות האם וקשריו עימה, מספק מערך חוקים, מודעים ולא-מודעים, ליצירת מגוון קשרי היקשרות בהמשך החיים (בולבי, 1988).

לאור הדברים הללו, מובן מאליו, שכאשר ילד מאבד את אחת הדמויות המרכזיות בחייו, מהווה החוויה טראומה לא פשוטה. חוויית האובדן יוצרת אצל הילד, חוויית ניתוק. כאשר חוויית האובדן היא פתאומית, תחושת הניתוק וחוסר האונים אף מתעצמת. במצב שבו מתרחש אובדן, הילד מתאר מצב שבו הוא מסתובב בעולם ללא ביטחון וללא יציבות. אף ניתן לומר זאת כי כל רגע בחיים, נתפס כבלתי בטוח וכך חשיבה על העתיד ואף על ההווה אינה אפשרית לתחושתו של הילד. כל אובדן, אם כן, נתפס בעיני הילד כמעין "מוות בזעיר אנפין". אדיר כהן (1990) מדגיש כי יש להבחין בעבודה עם ספרות בהקשר לנושא המוות, כי יש להבחין בין תשובות בדויות העוטפות את המוות במעטה פיקטיבי כדי להימנע מתשובה ישירה, ובכך גורמים נזק לילד. ובין עיבוד ספרותי של חוויית המוות בשיר או בסיפור שבהם המנגנון היצירתי בהפליגו למחוזות הדמיון אינו מסלף את האמת, אלא מודה בהכרחיותו של המוות ובסופיותו. מנקודת מוצא זו נותן לנפש ולדמיון לברוא את יצירותיהם. קלינגמן (בתוך: כהן 1990) , מצביע כי ליצירה הספרותית יש יתרון חשוב כאמצעי לעיסוק בנושא המוות. היצירה הספרותית ממוקדמת, מטבעה, בנקודה האופטימלית שבין מעורבות-יתר לרחיק-יתר, ובין מעורבות רגשית חזקה לבין הביטחון הנובע מן המרחק שהיא מאפשרת לקורא. כמו כן, מדגיש כהן (1990) את כוחה של הספרות להתרומם ממועקת רגע המוות ולתפוש אותו כרגע אחד בזמן הקוסמי האינסופי.

ספרים נוספים על ילד הולך לאיבוד:

"אופס אבדתי"/ נאוה מקמל עתיר

"מפתח הלב"/ נירה הראל

"מפתחות הקסם של דידי"/ ליאור אוברמן 

 

סיכום –

במאמר זה בחנו יצירות ספרותיות העוסקות במוטיב הפרידה וההליכה לאיבוד של צעצוע, בעל חיים או הליכה לאיבוד של ילד. בכל אחד מהמקרים נבחנה גם תיאוריה פסיכולוגית התואמת לתהליכים התפתחותיים (או למצבים שונים הקשורים לפרידה). סקרנו יצירות ספרותיות לילדים בנושא תוך שימת דגש על תרומתן כספרות ביבליותרפית במקרים של אובדן ופרידה וחלוקתן לקטגוריות של איבוד צעצוע, איבוד חיית מחמד או הליכה לאיבוד של הילד עצמו.

יאנוש קורצ'אק דרש לנהוג כבוד בחוויותיו של הילד, לכבד את רכושו הקטן שרכש, צעצועיו, הממלאים את עולמו. הוא ביקש להקנות ביטחון וחדווה לילד בילדותו, כי זו התקופה המעצבת בחיי האדם.

*תודתי נתונה לגב' מיכל סייבי, ספרנית ספריית המכללה האקדמית "שאנן" בחיפה על סיועה באיתור הספרים המוזכרים במאמר.

 

ד"ר ניצה דורי – ראש החוג לגיל הרך במכללה האקדמית הדתית לחינוך "שאנן" בחיפה ומרצה לספרות ילדים.

מקורות

אלקריב, א' נ' (2008). ספרים שיעזרו לילדים להתמודד עם אובדן. אוחזר מתוך

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3547400,00.html

ארליך, א' (2009). איבדתי, שחררתי, מצאתי: על דברים קטנים שהולכים לאיבוד. אוחזר מתוך

http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/913/115.html

גילשטרום, ר' (2013) . השפעת אובדן חיות מחמד על בעליהן. חיות וחברה, מס' 47, עמ' 41 – 54

גריי, מ' (2008). רכושנות אצל פעוטות – 10 דברים שצריך לדעת. אוחזר מתוך

http://www.mako.co.il/home-family-toddlers/education/Article-8e0c40b4b36ba11006.htm

דוברוב, ד' (2007). חפץ מעבר מהו. מה ייעוד ומה חשיבותו. אוחזר מתוך

http://www.tapuz.co.il/Forums2008/Articles/Article.aspx?ForumId=192&aId=82421

http://www.ganteva.co.il/השימוש-בספרות-כאמצעי-עזר-לפרידה-בגן-הילדים

כהן, א' (1990). ביבליותרפיה הלכה למעשה, קרית ביאליק, אח.

Ainsworth, M.D.S. (1967). Infancy in Uganda: Infant care and the growth of love. Baltimore: Johns Hopkins University Press

Ainsworth, M.D.S. (1989). Attachment Beyond Infancy. American Psychologist, 44, 709-716.

Bowlby J (1973). Separation: Anxiety & Anger. Attachment and Loss (vol. 2); (International psycho-analytical library no.95). London: Hogarth Press. ISBN 0712666214 (pbk). OCLC 8353942.

Bowlby, J. (1988). Secure Base. New York: Basic Books.

 

Weiss, R.S. (1982a). Attachment in Adult Life. In: Parkers C.M. & Sevenson-Hinde, J. (Eds.). The Place of Attachment in Human Behavior. New-York: Basic Books.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מאת עינת:

    תודה על המאמר, נושא חשוב

    סיפור שעוסק בפרידה ואובדן אבל מזווית אחרת:
    השלקט/יורם עבר הדני

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.