2 פרויקטים מיוחדים

בובות בתוכניות ילדים / מוטי אבירם

חלק מפרק מתוך "המדריך הגדול לכתיבת תסריטים לילדים" מאת מוטי אבירם

אוגוסט 24, 2011  

מבחינה טכנית, כתיבה, בימוי, או הפקה של דרמה לילדים אינה שונה מהפקה של דרמה המיועדת לקהל בוגר, אלא אם כן, חלק מהדמויות המשתתפות בדרמה זו הן בובות!
כתיבה או בימוי של תסריט המיועד למשתתפים בובתיים, מחייבים רכישת ידע בנושא, שכן להשתתפות של בובות בסרט או בתוכנית טלוויזיה משמעויות הפקתיות רבות. שימוש בבובות מחייב ידע בדבר יכולות ומגבלות הביצוע של הבובות השונות, שיטות ההסתרה של הבובנאים, וכל יתר הצרכים הטכניים והאלקטרונים הייחודיים שיש לפרוס באתר הצילום עבור הבובנאים. עולם ידע זה הוא חיוני לכל העוסקים בהפקה הכוללת בובות.

למה בובה?

אני בספק אם את הטעם האמיתי לשימוש בבובות כדמויות בתוכניות טלוויזיה או בסרטים, ניתן בכלל להעביר במילים, ובכל זאת אנסה. "אמת קולנועית" נתפסת במידת יכולתו של סרט לגרום לצופה להאמין שמה שהוא רואה על המסך, ברגע מסוים, אכן מתרחש שם עכשיו. על אף העובדה שהצופה יודע למשל, שחייזרים לא באמת קיימים, ושאין דבר כזה רוחות רפאים  – באותם רגעי צפייה במסך הכסף, הוא נהנה להאמין בקיומם של יצורים אלה, כאן ועכשיו.

גם בעבודה עם בובות הניסיון הוא להגיע לאותה "אמת קולנועית". ויכוח סוער וקולני, המתנהל ממש לנגד עינינו, על פני המסך, בין בובת צפרדע לסדרן בבית הקולנוע, יכול ליצור את אותו סוג של "אמת קולנועית", שהיא מן הנאה לא מוסברת מצפייה בסיטואציה שהיא לעתים מופרכת לחלוטין. על אף ידיעתנו המוחלטת שאין שום הגיון מציאותי בבובת הצפרדע המתווכחת בלהט עם הסדרן בכניסה לאולם הקולנוע, על זכותה לשלם מחיר מופחת, בשל היותה צפרדע, בכל זאת אנו נהנים להאמין שהאירוע הלא-ריאליסטי הזה, אכן מתרחש לנגד עינינו, כאן ועכשיו, על פני המסך הזה.

אני זוכר היטב את הרגע שבו התאהבתי במדיום הבובות. הייתה זו אהבה ממבט ראשון. ייתכן שניתוח רגע ההתאהבות הזה, מכיל בתוכו חלק ממרכיבי ההיגיון המובילים יוצרים להשתמש בדמויות בובתיות בסרטים ובתוכניות טלוויזיה, אם כי אני לגמרי לא בטוח. רגע ההתאהבות שלי התרחש בשנת 1982 במסגרת סדנה שהעבירו אנשי רחוב סומסום בניו-יורק, לבמאים ומפיקים המיועדים להפיק את הסדרה בארצותיהם. במסגרת אותו ביקור, צפיתי בחזרת משחק שהתקיימה באולפן, בין שתי בובות-כפפה: "טֶלי" ו"אלמו".

איור: דודי שמאי

הקטע התקיים בסט של ספרייה ציבורית, שבה רצו השניים להביט בספר תמונות כלשהו שנמצא שם. אלמו הקטן נזקק לעזרתו של טלי הגדול יותר, בהגעה אל הספר שנמצא על מדף גבוה, אבל "טלי" היה משותק לחלוטין מרוב לחץ. הוא לא הפסיק לחשוש. הוא חשש שאם הוא יקום ממקומו ליד שולחן הקריאה, מישהו אחר יתפוס  את מקומו, הוא חשש שהספר שהם מחפשים לא נמצא על המדף, משום שמישהו אחר כבר השאיל אותו, הוא חשש שאם הספר בכל זאת נמצא, יבוא מישהו וייקח אותו מהמדף ממש ברגע שהוא יגיע אליו. הוא חשש שאולי הספר נמצא בכלל על מדף גבוה כל-כך, שהוא בכלל לא יצליח להגיע אליו וכן הלאה.

טלי אופיין שם כ"דאגן האולטימטיבי", ואני התפעלתי מיכולתה של הבובה לשדר דאגנות עמוקה כל-כך. דאגנותו של טלי באה לידי ביטוי בכל פרט בדמותו. במראה פניו הדאגני, בקולו ההססני, ובעיקר במה שבא לידי ביטוי באופן ההפעלה הגאוני של הבובנאי שלו, שהוציא מטלי אינסוף מחוות הססניות ומשעשעות: טלי קם כדי ללכת, וחזר ומיהר לשבת מבלי להחליט מה הוא באמת רוצה. הוא פכר את  אצבעות ידיו בדאגה ללא הרף, הוא שלח מבטים מודאגים ומהירים לכל הכיוונים, הוא רעד בכל גופו ברגעי השיא של דאגותיו, הוא גירד את ראשו, את עורפו ואת סנטרו, ניגב זיעה ממצחו במטפחת, כסס את ציפורניו, גימגם במבוכה בסופי משפטים, ועוד. בין חזרה לחזרה, הניח הבובנאי את "שמיכת הפרווה הסגולה בצד" (כך נראתה בעיני הבובה, בשלבים שבהם היא לא הופעלה) ויצא לנוח רגע, או לשתות כוס קפה. אני נפעמתי לחלוטין מהפלא שהתרחש לנגד עיניי בכל פעם שהוא הרים את שמיכת הפרווה הסגולה הזו והצליח להפיח בה שוב ושוב רוח חיים –  יש מאין. אמן הבובות הזה הצליח ליצור אצלי תחושת הזדהות ואמפטיה עמוקים ומוחלטים כל-כך עם מצוקותיו והתלבטויותיו של מה שהיה אחרי ככלות הכול, גוש טקסטיל סגול. וכך באותה חזרה, טלי ובני דמותו הבובתיים כבשו את לבי לעולמי-עד.

כמי שעסק כבר אז בתוכניות ילדים, גיליתי את הפוטנציאל הגלום בדמויות הבובתיות, וביכולות יוצאות-הדופן שלהם. עבורי הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי דמות בעלת תכונה אחת בלבד, המצליחה להפיק ממנה מגוון רחב כל-כך של התנהגויות. לימים למדתי להבין את יכולתן של הבובות להפוך תכונת אישיות אחת, לדמות שלמה, מלהיבה ומרתקת.

אם ניקח למשל חמש תכונות אקראיות כמו: דאגנות, עצלנות, חשדנות, פחדנות, והססנות, ונחליט ליצור סביבן חבורה של דמויות בובתיות, קרוב לוודאי שלא יקשה עלינו לדמיין את העלילה. עלילה הנסבה סביב חבורתם של דאגני, עצלני, חשדני, פחדני, והססני, שהחליטו לצאת יחד למסע ביערות אפריקה, כדי למצוא את חברם הטוב "מבולבלי". נשמע מבטיח, לא?…

בפרק הקודם הוגדרו כבר גיבורי עלילות הילדים, כ"דמויות בעלות רצון אחד בלבד, שנועד להניע את העלילה ו/או את תפקידם בעלילה". כיוון שכבר הבנו שבתחום ה"חד-ממדיות" אין לבובות מתחרים, אין ספק שלכשנזדקק לדמות חד-ממדית של; רשע, כעסן, שכחן, או כל דמות חד-ממדית אחרת, אופציית השימוש בבובה תהפוך לכמעט בלתי-נמנעת. (מה גם שלשחקנים אנושיים הרבה יותר קשה לגלם דמויות חד-ממדיות, שעשויות להתפרש לפעמים כמשחק גרוע). יתרון נוסף שיש לבובות על פני שחקנים אנושיים, מסתתר בעצם המלה: "שחקן אנושי". ברור שבגילום תפקידים "לא אנושיים" של חיות, יצורים, מפלצות וכדומה, הבובות מובילות, בזכות יתרונן הטכני הברור.

מבחינה ויזואלית, ניתן ליצור דמות בובתית בכל צורה או צבע שנחפוץ בו. כוח הכבידה של ההיגיון הוא חסר משמעות מבחינתן. בהשוואה לדמויות אנושיות, שגם אם הן ציורית ולא ריאליסטית בעליל, עדיין מצפים מהן למראה בעל היגיון מסוים, בובה יכולה להיות נעל מדברת, פיל רקדן בלט, יצור חללי שנראה כמו גבינה שוויצרית מחוררת, או שק אגרוף עדין נפש וממושקף.

נוסף לכל הטיעונים הרציונליים הללו, כפי שכבר ציינתי, בובה היא סוג של קסם. אוסף של חלקי ספוג ובד צבעוניים, המתעוררים לחיים כשהאורות נדלקים והמצלמות מתחילות לצלם.

להלן דוגמה לתסריט המיועד לבובות. זהו תסריט רווי באביזרים ומורכב לביצוע. קחו בחשבון שהבובות הן בובות-מוטות, ומכאן, שאין ביכולתה לאחוז בחפצים. נתון זה מחייב יצור של אביזרים המופעלים בעצמם על-ידי מוטות. בכל פעם שבובה כלשהי מעבירה כריך או חפץ לבובה מספר 1, זהו בעצם הבובנאי המעביר את החפץ המחובר באמצעות מוט דק. הוא מוציא אותו מהיד של הבובה המוסרת, וממקם אותו בתוך היד של הבובה המקבלת.

  • מדובר בסט המתאים גם לשחקנים אנושיים ולפיכך כל הבובנאים מסתתרים בכריעה, מאחורי אובייקטים של התפאורה (במקרה זה, שולחן פיקניק).

החלפת כריכים

כתבה: שירי צוק

בסדרה: רחוב סומסום

באדיבות Sesame Workshop @ וערוץ הופ!

איור: דודי שמאי. בשונה מהתסריט המקורי, הוחלפו בתסריט זה שמותיהן של הבובות לספרות, כדי לסייע בהבנת התהליך הטכני

בובה 1 יושבת על הספסל בגינה, מאחורי שולחן פיקניק. על השולחן מונח תיק האוכל שלה, והיא מפשפשת בו.

בובה 1

(באכזבה) מה? אין לי בננה?…  ( היא מציצה למעמקי תיק האוכל) מה זה? כריך עם ביצה קשה? אבל אני לא אוהבת ביצה קשה. (מפשפשת בתיק) רגע… יש לי פה תפוח. ותפוחים אני דווקא אוהבת.

בובה 2 מגיע כשבידה לחמניה, מתיישב ליד בובה 1 ומתכוון לנגוס בכריך הלחמניה שלו.

בובה 2

בוקר טוב, בובה 1.

בובה 1

בוקר טוב, בובה 2. (מביטה בכריך שלו) מה יש לך בלחמניה?

בובה 2(באכזבה)

הממ… יש לי בלחמניה גבינה צהובה ועגבניה.

בובה 1

(בקנאה) כן… אם גם לי היו שמים בכריך גבינה צהובה ועגבניה, אז הייתי מאוד שמחה…

בובה 2

ומה לך יש בכריך?

בובה 1

ביצה קשה.

בובה 2

מעניין… אני דווקא מאוד אוהב ביצה קשה. אם לי הייתה ביצה קשה בלחמניה, גם אני הייתי יותר שמח.

בובה 1

נכון. חבל שלך לא שמו ביצה קשה בלחמניה, ושלי לא שמו גבינה צהובה ועגבניה בכריך…

בובה 2

נכון… באמת חבל. (קולט) רגע, אז אולי נחליף?

בובה 1

מה נחליף?

בובה 2

נחליף בכריכים. במקום להגיד "חבל" ולהרגיש עצובים, אנחנו יכולים להחליף בכריכים!

בובה 1

(מתלהבת) כן!!! איזה רעיון מצוין! בוא נחליף!

בובה 2 ובובה 1 מחליפות כריכים.

בובה 2+בובה 1

בתאבון!

הן עומדות לנגוס בכריך, בובה 3 עוברת, עצובה, אוחזת בידה בלון על מוט פלסטיק דק.

בובה 1

היי, בובה 3! מה קרה?

בובה 3

(עצוב ומיואש)הייתי ביומולדת של חבר וקיבלתי שם בלון סגול. ואני לא אוהב בלונים סגולים, אני אוהב רק אדומים.

בובה 1

אז אל תהיה עצוב… במקום להגיד "חבל" ולהרגיש עצוב, תחשוב: אולי את יכולה לעשות משהו!

איור: דודי שמאי. מפעילי הבובות המשתתפות בקטע והאביזרים הנדרשים עבורן

בובה 2

כן, אולי אתה יכול להחליף את הבלון שלך עם מישהו שכן אוהב בלונים סגולים!

בובה 3

מי למשל?

בובה 1

(נזכרת) אני!!! אני אוהבת בלונים סגולים, אולי אתה רוצה במקום הבלון שלך לחמניה עם גבינה צהובה ועגבניה?

בובה 3

כן, בטח! בואי נחליף!

הן מחליפות ובובה 3 הולכת.

בובה 1 (מנפנפת בבלון)

עכשיו יש לי גם תפוח טעים וגם בלון מקסים. יו… איזה בלון יפה….

בובה 1 מנענעת את מוט הפלסטיק באושר, מה שמשחרר את הבלון מהמוט והוא עף למעלה ונעלם…

בובה 1

אוי, הבלון שלי…. הבלון שלי ברח…

בובה 2

חבל דווקא… היה לך דווקא בלון יפה.

בובה 1

לא נורא. במקום להגיד חבל ולהרגיש עצובים, אולי אנחנו יכולים לעשות משהו.

בובה 2

מה? מה? מי ירצה מוט של בלון, בלי בלון?!

מאחור מתוך פח הזבל מופיעה לפתע בובה 4

בובה 4

אמרתם מוט של בלון בלי בלון?! (בגעגוע) אח… היה לי פעם מוט כזה… אבל זרקתי אותו כי היה תקוע לו בלון בקצה. ואם יש משהו שאני לא סובל – זה בלונים.

בובה 1

באמת? אז אולי אתה רוצה להתחלף? אני אתן לך את המוט הזה בלי הבלון ואתה תתן לי משהו אחר שאתה לא צריך…

בובה 4

(בצער) אין לי שום דבר לתת לך. (חושבת ואז נזכרת) רגע…. קיבלתי הבוקר (בגועל) בננהטרייה, ואני לא יכול לאכול אותה, כי אני אוהב רק בננות רקובות.

בובה 1 (מאושרת)

בננהטרייה??? זה  בדיוק מה שאני כל-כך אוהבת ורוצה. רוצה להחליף?

בובה 4 מעבירה בגועל את הבננה ולוקחת את המוט.

בובה 4

בשמחה. איכס. מי היה מאמין שיש כאלה שאוהבים בננות טריות… נורא,  נורא… פשוט נורא!

-סוף-

"המדריך הגדול לכתיבת תסריטים לילדים" מאת מוטי אבירם, הוצאת רימונים, 2011. 

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. מאת רחל:

    יופי של ספר. הסיפור על הבובות בסדנא הזכיר לי את עצמי כילדה, צופה בסרטי מיקי מאוס. יוצרי הסרטים אהבו מאד לצחוק על הגבורים הראשיים ולהעביר אותם מסכת ייסורים של מכות, נפילות, התפוצצויות וכד'. למרות שידעתי שמדובר בדמות מצוירת, בכל פעם הייתי מרחמת נורא על מיקי או דונלד-דאק המוכים והמסכנים.

  2. מאת ליאורה ברד:

    כתיבה קולחת ויפה . מעניין מאוד. תודה רבה.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.