כללי

בוגרים לגילם – עמית רימון

ראיון עם בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית ב"שנקר" על פרויקט הגמר שלה - ידידי מרחוב ארנון

אוקטובר 8, 2019  

בוגרים לגילם הוא מדור שנוסד לכבוד תערוכות הסיום של בוגרי המחלקות השונות בבתי הספר הגבוהים לעיצוב. גם השנה בחרנו מספר בוגרים מוכשרים שפרויקטי הגמר שלהם קשורים לתרבות לילדים, ושלטעמנו כדאי מאוד לשים לב אליהם. אנו שמחים להציג בפניכם את יוצרי העתיד, המפגינים כבר בפרויקט הגמר שלהם גישה ייחודית, מרעננת ומגוונת לעשיה תרבותית ואמנותית לילדים.

שלום עמית, ספרי לנו קצת על עצמך, למה החלטת ללמוד תקשורת חזותית?

אני עמית, בת 26, במקור מגני תקווה, היום אני גרה ברמת גן עם בן הזוג שלי, נדב. מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות ציירת, ובבית עודדו אותי לצייר. סבא שלי היה קריקטוריסט, מאייר וצייר, אז גם ראיתי שציור יכול להיות עבודה אמתית. חוץ מזה אני חושבת שבזכות זה שנחשפתי לאיורים וציורים טובים בילדות פיתחתי טעם מסוים כבר בגיל צעיר. למרות כל זאת, "האסימון" של איור כמקצוע (לעומת אמנות) נפל לי רק בזמן הצבא. נרשמתי לקורס איור של עמוס אלנבוגן, התחלתי לעבוד במוזיאון הקומיקס ועשיתי כל מה שאני יכולה כדי לראות אם זה באמת מה שאני רוצה לעשות, וראיתי שכן.

איך את מסכמת את ארבע שנות לימודיך ב"שנקר"? מה גילית, במה השתפרת? האם גיבשת שפה סגנונית או טכניקה אהובה?

הלימודים ב"שנקר" היו חוויה מאתגרת מאוד, אבל בלי שום ספק הם קידמו אותי בדרך שלא הייתי יכולה להתקדם אחרת. באתי ל"שנקר" מאוד ממוקדת באיור, ולקח לי זמן למצוא את עצמי בקורסים שעוסקים בעיצוב. אבל ברגע שהבנתי איך להשקיע את עצמי גם שם הצלחתי ליהנות מהם מאוד. הדבר הכי משמעותי עבורי בלימודים ב"שנקר" הוא המרצות (והמרצים) המדהימות שהיו לי, במיוחד לאיור. המפגש עם כל אחת מהן והביקורות דחפו אותי קילומטרים קדימה, גם אם זה היה בהצלחה וגם אם בכישלון.

הבנתי למשל שאני צריכה ללמוד לשחרר מהקפדנות שלי כדי להוציא איור טוב – גם במחשבה ובפרשנות וגם כשאני מציירת. בזכות הדברים האלה הצלחתי לפתח שפה אישית ומזוהה שאני מקווה שתמשיך להתפתח. אני הכי אוהבת לעבוד עם מכחולים – אקריליק או צבעי מים – ולשלב אותם עם עפרונות. אני אוהבת לעבוד בכתמים כללים ולהוסיף עליהם פרטים בקו. זאת שיטת עבודה שבה אי אפשר להבין את התוצאה עד שמגיעים ממש לסוף ויש בזה משהו מרגיע שמאפשר לי לזרום עם הציור מצד אחד, וגם מאוד מלחיץ מצד שני.

ספרי על פרויקט הגמר שלך, איך הגעת אליו ובמה הוא עוסק?

בבחירה של הטקסט לפרויקט הגמר עשיתי הרבה חיפושים וסיבובים. הספר הזה היה כל השנים בספריה של ההורים שלי בבית אבל לא קראתי אותו עד הקיץ שעבר, וכשזה קרה – התאהבתי. למען הפרוטוקול אציין שהלכתי לחפש טקסטים נוספים, אבל היה לי ברור שזה פרויקט הגמר שלי. הפרויקט הוא איור מחדש לספרה הקלאסי של לאה גולדברג, "ידידי מרחוב ארנון", שיצא לאור לראשונה בשנת 1943. הספר מורכב מארבעה סיפורים קצרים על ההרפתקאות של לאה ושל הידידים שלה, הילדים מרחוב ארנון בתל אביב בו היא גרה. הספר מיועד לילדים יחסית גדולים (סביבות כיתות א'-ג') והוא די ארוך, זה היה גם מרתיע וגם האתגר מבחינתי – איך אני הופכת את הספר הזה לחווית קריאה מתמשכת.

החלוקה של הטקסט לסיפורים אפשרה לי ליצור חלוקה גם מבחינת האיורים, ולתת לכל סיפור אופי משלו. הסיפור הראשון קצר מאוד והטקסט שלו עוסק בפנטזיה מוכרת של זריעת גינת סוכריות, אז איירתי אותו כמו פיקצ׳רבוק עם איורים גדולים בכל כפולה. בסיפור השני ישה הרבה שיחות בין הילדים. שם השיחות הפכו למאפיין הוויזאולי של הסיפור בצורת קומיקס. הסיפור השלישי מתחיל בהרפתקה לא צפויה כשאחד הילדים מגיעה לשכונה מרוחקת, ושם ההשראה שלי היתה ספרי פנטסיה והרפתקאות ישנים בהם האיורים ממוסגרים לצד הטקסט. הסיפור הרביעי הוא הארוך מכולם והגיבורים הראשיים בו הם המבוגרים ולא הילדים, אז רציתי לתת לו תחושה של ספר נוער עם איורים קטנים יותר שצפים לצד הטקסט. גם לכל סיפור יש צבעוניות משלו על מנת לייצר את ההפרדה. החלוקה של הטקסט עם האיורים יוצרת מעבר בקריאה שמתאים לגיל של קהל היעד – מהפיקצ׳רבוק המוכר ועוד כמעט לספר נוער "של גדולים". הפרויקט נוצר בהנחיית בתיה קולטון ונדב שלו.)

למה בחרת בפרויקט הפונה לילדים?

במהלך הלימודים יצא לי לאייר פרויקטים שפנו למגוון קהלים ומה שהכי נהנתי ממנו היה קורס איור ספרי ילדים בשנה ג'. אז רציתי לאייר עוד ספר אחד בהיקף יותר גדול, כל עוד יש לי הזדמנות לקבל הנחייה וליווי ב"שנקר". חוץ מזה אני עדיין צורכת בעצמי הרבה מוצרי תרבות שמיועדים לילדים. אני מאמינה שכשספר ילדים הוא איכותי הוא מתאים גם למבוגרים ויכול ללוות את הקורא הרבה שנים.

כמאיירת שהיא נכדתו של של המאייר שמואל כץ, האם את מרגישה קשורה לשושלת המשפחתית?

כן, ולא. כמו שאמרתי קודם, בזכותו נחשפתי מלכתחילה לעולם של אמנות ואיור ולספרים מאוירים שונים. הרצון לאייר לא מגיע מ"להיות כמו סבא", אבל כן יש לו חלק גדול בהתפתחות שלי בכיוון הזה. בתחילת הלימודים ניסיתי כמה שיותר להתרחק מקשר סגנוני אליו ולעשות בדיוק הפוך ממה שהוא עשה, אבל זה לא עזר. כנראה הקשר אליו ולאיורים שלו שראיתי כל החיים שלי חדרו עמוק מאוד. היום אני מצליחה לעשות את ההפרדה בין שמואל כץ המאייר לשמואל כץ סבא שלי, ויכולה לגשת לספרים שלו כמקור השראה בצורה יותר נקייה (עד כמה שאפשר). אני יודעת שאם הוא היה חי היום הוא היה מאוד מתרגש לראות לאן הגעתי בינתיים ולאן עוד אגיע והיה תומך מאוד.

מה את מקווה לעשות, כעת שסיימת את לימודייך?

אני בעיקר מקווה לאייר. הרבה.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה