1 במה ומסך

בין זמנים, בין תרבויות – בחסות המוזיקה / נירוס

על האלבום המוזיקלי "אף על פיל"

ספטמבר 3, 2014  

אחד הדברים היפים בתרבות היידית הוא החוכמות שלה. כאלה שניתן לשים במירכאות כפולות ("חוכמות") או להשאיר בלי מירכאות, כי מדובר מצד אחד בהלצות מקושקשות, וכאלה שיש בהן, מצד שני, הרבה חכמה אמתית. אפשר גם לקרוא להן פשוט חכמעס, כי ביידיש זה נשמע יותר טוב. השירים באלבום "אף על פיל" גדושים בחוכמות כאלה. הדמויות בו הן לפעמים מטופשות, לפעמים עצלות, לפעמים שחצניות, ובכל זאת הן תמיד מתוארות מנקודת מבט אמפתית, שיש בה הרבה אהדה וחיבה ואין בה בכלל גינוי, ציניות, מרירות או התנשאות. חיבה אוהדת שכזו כלפי חולשות של אנשים היא תכונה מאוד יידישאית ולא מאוד ישראלית. הכוח של העמדה הזו להקסים נובע מהיעדר נופך דידקטי. למשלים כאן אין נמשל ואין להם מוסר השכל. הסיפורים כאן לא מסופרים על מנת "לחנך", במובן השלילי של המילה. לא ניתן להסיק מהם מסקנה מחייבת אודות מה ראוי ומה לא ראוי. יש בהם פשוט חכמעס כאלה, שנונות, שמעוררות מחשבה ומעלות חיוך.

עטיפת האלבום (יח"צ)

עטיפת האלבום (יח"צ)

כך, למשל, אתל אוהבת דברים מסוימים – לישון שעות במיטתה, לאכול חמאה, לפצח אגוזים. ושונאת דברים אחרים – להתרחץ, להסתרק, ללמוד. אבל המספרת מבינה לליבה, ולא מגנה אותה. ברור שאתל אוהבת מעדנים ולא אוהבת לרחוץ פנים. זה נורמלי, ו"זו זכותה". כך, למשל, מטיחה החסידה דברי תוכחה בקרפד המסכן שמלידה, "רק צער ומחסור ידע". היא תובעת ממנו שיחליף ניגון, שהרי "החיים כל כך יפים, ואם רק רוצים – עפים". ועל מנת לשכנע את הקוראים בצדקת דבריה, שיש טעם לחיים, "הפכה החסידה את הקרפד לסעודה". הסיפור הזה מתחזה למשל, הן משום שהוא מדבר על חסידה וקרפד, הן בשל המבנה שלו. אולם, אין לו נמשל ואין לו מוסר השכל. הקרפד האומלל היה חסר תקווה משום שבאמת לא הייתה לו תקווה. החסידה השחצנית הייתה שחצנית משום שבניגוד אליו, באמת יש לה יכולת לעוף וליהנות מהחיים. כשאכלה את הקרפד היא אכן הוכיחה לקוראים את טענתה, שהחיים יפים ומלאי טעם, אולם בה בעת היא הוכיחה את טענתו של הקרפד, שהחיים עגומים ומייאשים. השנינות של המשל-לא-משל הזה היא מקסימה ומלאת אמפתיה, הן אל הקרפד המיואש ומוכה הגורל, הן אל החסידה הנהנתנית ומלאת התוכחה. משל-לא-משל נוסף מספר על הפרפר המתנשא על הזחל: "מה לזחל מכוער ולפרפר הכי יפה?", ועל הזחל המוכיח אותו: "אז מה? תזכור שגם אתה היית זחל כמו כולם." (והמשפט הזה מושר באיכות יפה במיוחד). השירים האלה הם מאוד חינוכיים, אבל בכלל לא פדגוגיים. הם חינוכיים משום שהם מלמדים אותך להבין את כל הצדדים בסיפור. הם לא מחלקים את הדמויות לטובים ורעים. כולם אנשים רגילים. כולם בני אדם. לכולם יש חולשות. זה יפה.

מבט אמפתי על חולשות יש גם כלפי כל הילדים באלבום. הילד החושש שיום אחד אמא תפסיק לאהוב אותו מזכיר את השיר היידי המפורסם "בואי אמא". שניהם מתארים את הפחד הכי עמוק של כל ילד, שאמא תלך יום אחד או תפסיק לאהוב. אברמלה ויוסלה מתרגשים מיום האביב הנפלא שנפל עליהם (והריף של הגיטרה האקוסטית כובש את הלב ומצייר מרחבים פתוחים של אחו ביום אביב). אבל הם יודעים שזה חטא, ושהמורה כבר מכין את המכה. הילדה בשיר הפותח היא היא, וכן היא-עצמה וכן שתי אורחות נוספות, שהיא מבהילה בנהמות של דב ואז צוחקת עליהן עם עצמה: "אורחות בורחות". ללייזר המפוזר יש תמיד תשובה שלא קשורה לשאלה, וטוב שהמורה – כמו המספר, וכמו המאזין – נחמד, ולא כועס ועצבני.

אחד הדברים המעניינים באלבום הזה הוא הקונטרסט המיוחד שנוצר בו בין התרבות העברית הישראלית לבין תרבות היידיש מגליציה. מצד אחד הריף של הגיטרה האקוסטית ב"אברמלה ויוסלה" זורק אותך לרגעי השיא של לו ריד, המהלכים ההרמוניים וקולות הרקע של "אתל" מצטטים את פינק פלויד, והפיזמון של "התחלתול שהתחלה" מרפרר ללהיטים של הדורז. אבל ההשפעות הללו עוברות מסננת ישראלית. השירה הגרונית והחשופה של עומר קליין ואלון לוטרינגר, בעברית "ישראלית" כל כך, ממקמת את האלבום הזה דווקא על הרצף של שלום חנוך, יהודה פוליקר ואפילו שלמה ארצי. אפילו רונה קינן לא נשמעה מעולם "ישראלית" כל כך כמו באלבום הזה, והשירה שלה מזכירה כאן את יהודית רביץ ואת קורין אלאל כשהן שרו רוק, בשלהי האייטיז. בעצם, לפני הכול, האלבום הזה גדוש בקווים מלודיים יפים, במהלכים הרמוניים מעניינים ובמוזיקה טובה.

יש בישראליות, בעיני, משהו מאוד ישיר, לא מתיימר, לא צעקני. זו איזו כסות יותר תכל'סית של ההשפעות הבריטיות-אמריקאיות. יותר בגובה העיניים. פחות "שואו". זה מתחבר לתחושה שיש לישראלים, או לפחות הייתה להם בעשורים קודמים, שכל אחד מכיר מישהו שמכיר מישהו ושכולנו נחשפים לאותם הדברים. יש בישראליות איזו נונשלנטיות, איזו נוחות ואיזו טבעיות שיוצאת לנו, גם כשאנחנו נפגשים עם זרים גמורים. האלבום "אף על פיל" הוא מאוד ישראלי: בגלל השירה העברית הפשוטה, הבלתי מתיימרת והגרונית, בגלל העיבודים התכל'סיים, ובגלל האווירה שהוא משדר – בלי דאווין, בלי "שואו", באופן שמעורר אמפתיה ואמון.

העיבודים הפשוטים של האלבום הם כאלה שמשאירים הרבה חלל. בכל שיר מנגנים לכל היותר חמישה כלים, לפעמים מנגנן רק אחד. הוא נשען על עיבודי רוק קלסיים: גיטרה מובילה, גיטרת קצב, גיטרה באס ותופים. לפעמים יש כלי הקשה, לפעמים פסנתר, פה ושם מבליחה חצוצרה. עיבודים כאלה נותנים למאזין הזדמנות להיבלע בסיטואציה – לשמוע כל נגן בנפרד ולשמוע את החיבור שלהם ביחד, וזה יוצר אינטימיות. כאילו אנחנו נמצאים איתם בחדר ההקלטות. אין פריסה של שטיחים ומצלולים שמכסה על השקט והחלל שבין כלי לכלי. עיבודים כאלה מחייבים נגינה מאוד מדויקת ומאוד מהוקצעת, והנגנים עומדים במשימה הזו בהצלחה רבה. יונתן אלבלק על הגיטרה החשמלית, אלון לוטרינגר על הבאס, עומר קליין על הפסנתר, שחר ברבש על תופים וכלי הקשה, והוא גם הלחין את השירים ועיבד אותם.

למעשה, גם המלים של האלבום נמצאות על הרצף של רוק עברי-ישראלי, מהסוג שהיה כאן בשנות השמונים והתשעים. התרגומים של בני מר (שפורסמו בספר בעל אותו שם) כתובים בעברית טבעית מאוד, וזה לא מובן מאליו. יש תרגומים שגם אם העברית בהם טובה – הם נשמעים מתורגמים, זרים. אבל כאן השפה היא מאוד ישראלית. מאוד מכאן. עברית כזו שקל להבין אותה ולהתחבר אליה, ואף על פי שיש באלבום גם מלים גבוהות ומשלב גבוה, הלשון שלו טבעית, מדוברת וקליטה, והיא ממקמת את השירים כאן, אצלנו.

אז, "אף על פיל" הוא אלבום רוק ישראלי – השפעות רוק מהמיינסטרים הבריטי-אמריקאי, אבל בכסות מאוד ישראלית: שירה גרונית וצברית, עיבודים פשוטים וחשופים, ומלים עבריות קליטות וטבעיות. ומצד שני, השירים הם שירי יידיש מתורגמים. לכן נוצר באלבום הזה קונטרסט מאוד מעניין בין ישראל לגולה ובין תרבות עברית לתרבות יידית. השירים אמנם תורגמו, אבל לא עברו "ישראלזציה". התכנים שלהם, הנופים שלהם, שמות הדמויות – הם עדיין לחלוטין משם. שירים גלותיים, ידישאיים, של מזרח אירופה שלפני הרבה שנים. זה מאוד מוזר ומעניין לשמוע שיר עברי, ישראלי, מכאן, שלילדים בו קוראים לייזר, אתל, אברמלה ויוסלה. גם בעלי החיים הם מזרח אירופאים, ושאובים מעולם המשלים הרוסי והפולני – חסידה, קרפד, ארנב, ציפורים שעזבו את היער בסתיו – חיות שלא מוצאים אצלנו. אפילו החתלתול שהתחלה הוא חתלתול פולני, ולא כזה שמוצאים בתל-אביב ברחוב. הקונטרסט הזה מדגים את ההבדלים, אבל גם את קווי הדמיון. מצד אחד יש באלבום הזה חספוס ישראלי, שיש בו פשטות וישירות חשופה, אבל גם קצת תכל'ס עם קריצה צינית, ומצד שני יש בו אמפתיה וחכמעס יידישאים, שיש בהם פשטות אחרת, שנונה, אבל תמימה יותר ומחוייכת יותר. "אף על פיל", בלי להתכוון, מדגים בצורה יפה איזה שהם תמורות ומהלכים של שינוי ושל שימור שעברו קהילות מסוגרות של יהדות מזרח אירופה עם המעבר שלהן לישראל ועם החשיפה שלהן לקהילות יהודיות אחרות, להשפעות מערביות ולמודרנה. הפרפר הישראלי היפה הזה, היה פעם זחל בגליציה – וגם אז הוא לא היה מכוער.

"‏אַף עַל פִּיל" – לחנים, עיבודים והפקה מוזיקלית: שחר ברבש. תרגום השירים מיידיש: בני מר. מבצעים: רונה קינן, עומר קליין ואלון לוטרינגר. 

 

נירוס – מורה דרך ירושלמי, סטודנט להיסטוריה ולתולדות עם ישראל, ובעל הבלוג כתמים.

 

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. […] של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי, שנכתב במקור ביידיש, ונכלל בקאנון של ספרות הילדים העברית בזכות תרגומו של […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.