5 איור

בין משאלה לציור / תמר הוכשטטר

על ילדים מציירים בספרי ילדים מאויירים ועל המשאלה וההגשמה של הציור

מרץ 21, 2014  

כל יצירה היא קודם כל משאלה של היוצר. הוא מדמיין אותה בעיני רוחו, מגבש אותה, מקשקש אותה כסקיצות על דפים ופתקאות, ובסוף מגשים אותה. או שלא. כמעט תמיד קיים פער בין משאלת היצירה ובין התגשמותה. בדמיון היצירה יפה ושלמה יותר, גורפת תשבוחות ופרסים ומעבירה במדויק את מה שהיוצר רצה לומר. בארבעת הספרים המאוירים שאדון בהם מופיעים ילדים מציירים, ובכולם עולה שאלת המשאלה והתגשמותה. ההתגשמות אין משמעה שהמשאלה מתקיימת אלא שהיא הופכת גשמית, מקבלת גוף ונוכחות בעולם. בכל ספר תפקיד היצירה הוא אחר והפער הנוצר בין משאלת היצירה ובין התגשמותה מקבל משמעויות שונות.

בדיוק-כמו-שרציתי

איור: איה גורדון-נוי מתוך: "בדיוק כמו שרציתי"

"בדיוק כמו שרציתי" הוא ספר שיצא ב-2013 באיוריה של איה גורדון-נוי. כתבו אותו אלינוער קלר ונעמה פלג-סגל (הוצאת כנרת). זהו סיפור בחרוזים שנמסר מפיה של ילדה בעת שהיא מציירת. למעשה, כל הספר הוא ציור מתמשך המלוּוה בקריינותה של הילדה. וכך היא מתארת את תחילת הציור: "אני אצייר ילדה עם שמלה וסרט, יושבת יפה, נקיה.. מסודרת. מן ילדה שמדברת בלי טעויות עונה בנימוס ולא עושה שטויות. היא מנגנת בציור והפסנתר שלה נוצץ. קשה לצבוע אני צריכה להתאמץ חשוב לדייק במיוחד בקלידים קל לקלקל אם לא מקפידי… – או ואבוי ברח לה קו! מה תעשה הילדה כעת? דילמה לא פשוטה. בניגוד לילדים רבים, הגיבורה שלנו מחליטה לא לוותר ולהשליך את הציור לפח, אלא מוצאת פתרון מקורי – היא הופכת את הפסנתר לסוס ואת הקו הסורר לזנב שלו. כך ממשיך הסיפור: הציור מתקלקל קצת כל פעם, ומיד מוצאת הילדה פתרון יצירתי כיצד להפוך את הטעות להתפתחות מרהיבה בציור.

אין דיאלוגים בסיפור, רק מונולוג של הילדה הציירת. כל הדמויות הן פרי יצירתה; היא הבוראת אך גם המקלקלת, שמצליחה פעם אחר פעם להציל את הציור ולשנותו לפי הצורך. זהו ספר מעצים שמדבר על הפער הבלתי נסבל בין המשאלה והגשמתה, אך גם על היכולת של היצירתיות לגשר על הפער הזה בדרכים בלתי צפויות. כאשר מתיישבת הילדה לצייר בראשית הספר, מותחת המאיירת קו מוחשי, תלת מימדי אפילו, מן הציור השטוח לפנטזיה המשתוללת. טכניקת הקולאז' מאפשרת ביטוי מוחשי ממש של הפער בין הצבע, העומק והאמביציה ובין הציור השטוח בשחור לבן. (ראו את הקלידים העשויים מטקסטורות שונות של כתב, כמו שברי זיכרונות והשראות)

בדיוק-כמו-שרציתי-גורדון-נוי

איור: איה גורדון-נוי מתוך: "בדיוק כמו שרציתי"

לסיפור הזה שתי מאיירות – הילדה המאיירת את המשאלה שלה על הדף הקטן שלפניה, ואיה גורדון-נוי, המאיירת את הילדה ואת המשאלה הקיימת מעבר לציור שלה. באמצעות הקולאז' יוצרת איה גורדון-נוי עולם רב-שכבתי, עשוי כולו דפים ושקיפויות. בכך היא רומזת על מה שמחבר ומפריד בינה, המאיירת הבוגרת, ובין הילדה המציירת שבסיפור. ומה מפריד בינהן? בעיקר ניסיון. וכל ניסיון כזה מתבטא בסקיצה, בשכבת נייר, עוד דף ועוד פיסת פתק ועוד שירבוט, עוד שנה ועוד שנה.

2בדיוק-כמו-שרציתי-גורדון-נוי

איור: איה גורדון-נוי מתוך: "בדיוק כמו שרציתי"

אבל החיבור הוא לא חד כיווני. הילדה המציירת אמנם הפכה להיות מאיירת מקצועית, אבל המאיירת המקצועית שואבת מהילדה המציירת ונעזרת בה. המאיירת הבוגרת זקוקה לַתמימות של הילדה, לַכוח של הבוסריות והראשוניות. האיורים של גורדון-נוי מלאי חדווה ופשטות ילדית, הקו שלה בוטח בעקימות השובבה שלו. ברור, אם כן, שהיא נסמכת כל העת על הילדה שהייתה.

"בדיוק כמו רציתי" מזכיר ספר אחר, וותיק ממנו בהרבה.

אהרון-והעפרון-הסגול-כריכה

"אהרון והעיפרון הסגול" של קרוקט ג'ונסון שנחשב לספר קלאסי, ראה אור בארה"ב ב-1955 (בעברית פורסם בהוצאת מודן בתרגומה של רנה שני). הספר זכה להצלחה מסחררת, עובד לסרט והתווספה אליו עוד סדרת ספרים, גם הם מתארים את מעלליו של אהרון בעולם הקוי שהוא יוצר. אהרון מצייר את העולם הסובב אותו וגם הוא, כמו הילדה בספר "בדיוק כמו שרציתי" אינו שולט שליטה מלאה ביצירה שלו ומוסיף ומתקן וממשיך אותה לכיוונים בלתי צפויים.

אהרון מצייר בסגול. הצבע הסגול הוא צבע מלאכותי שאינו קיים באופן טבעי בעולם המקיף אותנו. הבחירה בצבע הזה דווקא מרחיקה את הסיפור מהמוחשי ומקרבת אותו לסימבולי. הסימבוליות של הספר מתבטאת גם במינימליזם של האיור: שני צבעים, דמות וקו. אלו רק ייצוגים של עננים, פשטידות וירח. אהרון הוא לא אלוהים, ציורו מתאר מסע של גילויים יותר מאשר בריאה אלוהית. הוא בה בעת היוצר והנתין של העולם המופשט הזה. העיפרון הסגול שלו לא נמצא בשליטתו המוחלטת. תראו למשל מה קורה לו כשהוא מצייר דרקון.

אהרון-והעפרון-דרקון

איור: קרוקט ג'ונסון, מתוך: "אהרון והעיפרון הסגול"

אהרון מצייר את הדרקון על מנת שישמור על עץ התפוחים שלו, אך הדרקון מפחיד אותו, והקו הרועד מִפַּחד הופך לים גלי ממנו הוא ניצל בעזרת ציור מהיר של סירה. אהרון נתון לחסדי היצירה שלו לא פחות משהיא נתונה לחסדיו. הוא אמנם מצייר את הדרקון אך זה לא מונע ממנו לפחד מהדרקון. כמו בספר הקודם שהזכרתי, גם כאן אהרון יוצר וטועה, בורא את עולמו וניצל ממנו בכוחות עצמו.

איור: פיטר-מק'קרטי, מתוך: רוני מצייר מפלצת

איור: פיטר-מק'קרטי, מתוך: "רוני מצייר מפלצת"

הצלה שכזאת מתרחשת גם בָּספר "רוני מצייר מפלצת" מאת פיטר מק'קרטי (הוצאת מטר, תרגום: אירית ארב). בספר מתואר רוני, ילד שאינו עוזב את החדר שלו אף פעם. הבדידות נותרת ללא הסבר ומועצמת מאוד נוכח המרחבים הלבנים שבאיור. האיור של מק'קרטי צף באוויר הלבן של הדף ויוצר תחושה של חוסר ממשות ושל ריקנות גדולה. הלבן הזה רומז גם על הפחד המוכר של יוצרים, ציירים וסופרים המכונה "אימת הדף הלבן". ובאמת, "רוני מצייר מפלצת" עוסק ביצירה אך גם באימה. בתוך הבדידות הלבנה הזאת מתחיל רוני לצייר. בניגוד לאהרון, הוא אינו מצייר עולם מיטיב ומגוון – פשטידות, עץ וסירה – כי אם מפלצת עצומה, גדולה בהרבה ממידותיו.

איור: פיטר-מק'קרטי, מתוך: רוני מצייר מפלצת

איור: פיטר-מק'קרטי, מתוך: "רוני מצייר מפלצת"

המפלצת היא גולם שקם על יוצרו – היא תובענית וגסה ודורשת מרוני עוד ועוד, עוד סנדוויץ' ושלט לטלוויזיה וטלפון וכובע כדי שתוכל לצאת ולהסתובב בחוץ. גם רוני בודד בעולם; כמו אצל אהרון, אין מבוגרים שיבואו להציל את המצב. אך בניגוד למסע המופלא של אהרון, הבדידות של רוני אינה מלאה בחדוות הגילוי. זוהי בדידות מעיקה והוא נידון להתמודד עם המפלצת בעצמו. גם הוא, כמו אהרון, מוצא ביצירה את הקושי והגאולה גם יחד: כאשר המפלצת לא עוזבת אותו במנוחה הוא מצייר לה כרטיס נסיעה ובכך שולח אותה מעל פניו. וכך בדרך פלא, הוא פותר בכך גם את בעיית הבדידות. כאשר הוא מלווה את המפלצת החוצה לתחנת האוטובוס רוני גם יוצא לראשונה מחדרו. ברגע שהוא בחוץ בעיית הבדידות נראית פשוטה כל כך לפתרון. הילדים שואלים אותו "אתה רוצה לשחק איתנו?" וזהו, הוא לא בודד יותר.

רוני-מצייר-מפלצת-3

איור: פיטר-מק'קרטי, מתוך: "רוני מצייר מפלצת"

המפלצת המצוירת היא ביטוי גשמי לקושי ובדידות. בתחילת הסיפור נדמה שהיא הגשמה של משאלה לחברות, אך למעשה היא הגשמה של המשאלה הלא-נכונה שנוצרת מתוך נפשו המסוכסכת של רוני. רק לאחר התגשמותה על ידו ובאמצעות הציור, הוא משוחרר ממנה ובכך משוחרר גם מהחלק החוסם בתוך עצמו. המפלצת המצוירת היא יצירה יוצאת דופן, היא אינה מבקשת קהל חיצוני וכל מטרתה הוא להיכחד. היצירה של אהרון שונה, נקודת המוצא שלה איננה מצוקה. הוא יוצר את עולמו ונהנה מההרפתקאות שהעולם הזה מציב לו, ובדומה ליצירה של רוני גם יצירתו של אהרון אינה מבקשת קהל חיצוני מלבדו.

אהרון-והעפרון-מצייר-חלון

איור: קרוקט ג'ונסון, מתוך: "אהרון והעיפרון הסגול"

מסעו של אהרון מסתיים בירח ממוסגר בחלון. וכך נכתב בסיום הסיפור:  "הנוף היה מקסים, אך הוא לא ראה אף בית. הוא צייר לעצמו בית ונחת בגינה שמסביבו. אלא שלא מצא את חלון חדרו. גם כשצייר לעצמו עיר שלמה, עדיין לא מצא את חלון חדר השינה שלו. לפיכך החליט לשאול שוטר, אלא שהשוטר שאייר, הצביע בכיוון שבו רצה ללכת ממילא. לבסוף, נזכר אהרן כי חלון חדרו נמצא תמיד בלילות ירח, סביב הירח, כמו מסגרת. וכך, צייר לו את חדרו, את מיטתו, ועלה על יצועו. העפרון הסגול נפל על הרצפה, ועל אהרן נפלה תרדמה עמוקה." לפני שאדון במשמעות החלון, אני רוצה להתעכב רגע על ההערה המופלאה על השוטר: "השוטר שאייר הצביע בכיוון שבו רצה ללכת ממילא." כמה יופי יש בשורה הזאת, והרי זה בדיוק הקסם של היצירה. אהרון מחפש את דרכו ויוצר שוטר – דמות המבוגר האחראי האולטימטיבית – אבל אפילו המבוגר האחראי הזה הוא פרי יצירתו של הילד אהרון ולכן לא פלא הוא שהוא מצביע לאן שאהרון רצה ללכת מלכתחילה. רגע, אם הוא רצה ללכת לשם, למה בכלל אייר את השוטר?

האפיזודה הזאת מזכירה את הדיאלוג המפורסם בין אליס והחתול:

אליס-והחתול

איור: ג'ון טניאל, מתוך: "אליס בארץ הפלאות"

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס.
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע," אמר החתול.
"לא אכפת לי כל כך לאן," אמרה אליס.
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי," אמר החתול.
" – בתנאי שאגיע לאנשהו," הוסיפה אליס כהסבר.
"בטוח שתגיעי," אמר החתול "אם רק תתמידי בהליכה."

גם אליס, כמו אהרון, שולטת במסעה, אך בוחרת לא פעם להתנהג כאילו המסע שולט בה. ככה זה בעת התהליך היצירתי, בו מתרחש לא פעם מאבק כוחות בְּינֵך וּבְין עַצְמֵך, בְּינךָ וּבין היצירה. ואם נחזור לאהרון… אהרון מוצא את חדרו, את ביתו, באמצעות החלון; או במלים אחרות – באמצעות ההתבוננות החוצה, שהרי דרך החלון מתבוננים החוצה. אחד המאפיינים המגדירים את האמן הוא ההתבוננות מחוץ לעצמו בדרכו המיוחדת, לכן מתבקש שהחדר של אהרון, האמן-הצייר, יוגדר על ידי חלון דווקא, ולא על ידי, נניח, מיטתו או השטיח שלו. גם סיפורו של רוני מתחיל ומסתיים בחלון. בתחילת הסיפור האיור מראה כיצד צופה רוני בילדים משחקים מחוץ לחלונו ומצוין רק שהוא אינו יוצא מחדרו. כלומר, הוא נידון להתבוננות פאסיבית החוצה. בסיום הספר, לאחר שהוא שולח את המפלצת לדרכה, הוא יורד לראשונה מן המגדל הממשי והסימבולי הזה ומשחק עם הילדים.

דוד פרלוב, הבמאי הדוקומנטרי, פותח את אחד מיומניו המצולמים בצילום שולחן האוכל אליו יושבות בנותיו ואוכלות מרק. הן קוראות לו לבוא ולשבת לסעוד עמן ומצביעות על קערת המרק שמחכה לו. קולו של פרלוב מהדהד ברקע הצילום: "מעתה עלי להחליט אם לאכול את המרק או לצלם אותו". רוני בוחר לשחק עם הילדים ולשלח את הציור. בכך הוא מוותר על ההתבוננות הבודדה של האמן ולוקח חלק בחיים עצמם. הוא אוכל את המרק ומוותר על היצירה. הוא יוצא מן החלון. וכך מתבטא הרעיון הזה באיור: בצד ימין זהו האיור הראשון בספר, ומשמאל זהו האיור שבו הוא נפרד מן המפלצת שלו. זוהי מעין תמונת מראה של הבעיה ופתרונה; המשאלה והתגשמותה.

פיטר-מק'קרטי

איור: פיטר-מק'קרטי, מתוך: "רוני מצייר מפלצת"

ספרו של דויד גרוסמן, "החברה הסודית של רחלי" (הוצאת עם עובד) הוא לא ספר על יצירה כי אם על חברה דמיונית ותהליך הפרידה ממנה. בדומה לספרי ילדים רבים הוא מציג בעיה ששייכת לעולם הילדות ואף מספק לה פתרון ברגישות ההורית האופיינית לגרוסמן. אבל מבעד לדפים ניתן למצוא בספר עוד סיפור קטן הנוגע לעניינינו. רחלי בוראת חברה, היא מדמיינת ומציירת אותה ורק היא יכולה לראות אותה. בראיון עם מאייר הספר, גלעד סופר, הוא סיפר על ההתלבטויות בהצגתה של הַחַבֵרָה הדמיונית. כל אפשרות להצגתה של החברה משקפת פרשנות שונה של המשאלה של רחלי. הפתרון היה לתת לרחלי לצייר את החברה הדמיונית שלה בעצמה.

רחלי-מציירת

איור: גלעד סופר, מתוך: "החברה הסודית של רחלי"

ברגע שפתרון זה נבחר הוא הוסיף נדבך חשוב לסיפור. הציור הילדותי, לא רק שהוא מרכך את הסוגיה הסבוכה של חבר דמיוני, הוא גם מדבר על יצירה ועל התהליך המרפא שלה. והנה שוב, כמו במקרה של רוני והמפלצת וכמו במקרה של אהרון, רחלי נעזרת בציור כדי להגשים צורך. אך בניגוד לשני הספרים הקודמים שהציבו את הציור מחוץ למגבלות הדף, וחשוב מכך – מחוץ למגבלות יכולותיו של ילד, גרוסמן וסופר בוחרים לקרקע את היצירה של רחלי. יצירתם של אהרון ורוני, ואפילו הילדה מהספר "בדיוק כמו שרציתי", היא יצירה ברמה גבוהה, שנוצרה על ידי המאייר הבוגר. אך רחלי של גרוסמן וסופר מציירת כמו שילדים מציירים. את הציור שלה העתיק המאייר מתוך ציור אותנטי של ילד: ילדה עם חיוך ופפיון בתור סרט ושמלה משולשת. העובדה שהחברה הדמיונית של רחלי מוצגת כהעתק של הציור שלה אמנם מקלה על ההבנה שהיא פרי דמיונה, אך לטעמי היא חוטאת לרחלי שמשאלתה בעיני רוחה ודאי עולה על יכולותיה בציור.

רחלי-והחברה-הסודית

איור: גלעד סופר, מתוך: "החברה הסודית של רחלי"

הוצגו כאן ארבעה ילדים מציירים: ילדה שרוצה לצייר את הציור המושלם, מפשלת וטועה אך מצליחה לשנות ולתקן; אהרון, שבורא את עולמו ומגלה אותו בו-זמנית; רוני, שהיצירה שלו יוצרת מצוקה זמנית שמעידה על מצוקה מהותית בהרבה, אך גם מגלמת את פתרונה, ורחלי שמדמיינת חברה בדמות הציור שלה. מאחורי כל אחד מהילדים המציירים האלה מסתתר המאייר – ילד מצייר שבגר. בכל אחד מהספרים בוחר המאייר הבוגר כיצד תראה יצירתו של הילד שבסיפור – איפה היא תעמוד על הקו שבין משאלה וגשמיות. יצירה של ילדים יכולה לבטא עבורם יכולת גדולה, כושר המצאה והרפתקה ומן הצד השני לאתגר, לערער ולבטא מצוקה. הפער בין משאלת היצירה הראשונית לבין המתגשם על דף הנייר יכול לתסכל. אך במקרים אחרים, דווקא בפער הזה, בין המשאלה להגשמה, מתקיימת היצירה האמתית.

 רשימה זו מבוססת על הרצאה רחבה יותר, שניתנה ביום העיון על שם מרים רות במכללת אורנים.

תמר הוכשטטר – מאיירת ומעצבת. כותבת תיזה על איור בחוג לתרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל-אביב. ספרה הראשון לילדים ראה אור בהוצאת "מטר".

כתיבת תגובה

5 תגובות:

  1. מאת עינת ב"א:

    תמר, איזו רשימה יפה. אני נזכרת גם ב"גיר" הנהדר של ביל תומסון, שבו בוראים הילדים עולם באמצעות צבעי גיר, ומתוודעים גם לסכנות הטמונות ביצירה, הקמה על יוצריה לכלותם (באופן מטאפורי, כמובן).

  2. מאת דפנה חיימוביץ':

    כוחה המופלא-המנחם של היצירתיות. כפי שבא לידי ביטוי הן ביצירה הכתובה, הן בזו המאויירת והן במאמר עצמו, המאיר אותה ומדגים אותה כה יפה!

  3. מאת תמר הוכשטטר:

    תודה עינת, אכן גם "גיר" מתאים פה ושלחו אותי גם לבדוק את "עדו והים" שעוד לא מצאתי…
    תודה דפנה, היצירה אכן מתסכלת ומנחמת, מקשה ומקלה. או כמו שאומרים, אי אפשר איתה ואי אפשר בלעדיה :)

  4. נהדר, תמר. מעניין מאוד.

  5. מאת תמר הוכשטטר:

    תודה עדנה יקרה.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.