14 איור

ביצים הוא לא מטיל, חלב הוא לא נותן / תמר הוכשטטר

על דמותו של האב בספריו של דויד גרוסמן

דצמבר 12, 2014  

דמותו המאוירת של איתמר היא אחת הדמויות המוכרות ביותר בספרות הילדים הישראלית. לצדה, כמעט בכל ספרי הסדרה, מככב אביו של איתמר שהופך מאוחר יותר לאביה של רותי בשלושת ספרי "סיפורי רותי". דמותו של האב הרגיש והחם, שעוזר לילדיו להחלץ מפחדים ודאגות, עומדת בלב ספרי הילדים של דויד גרוסמן שבישרו על סוג חדש של אב. אך כמו שאראה בהמשך, אב שהוא כמעט בדיוק כמו אם הוא רק פתרון ראשוני להורה הגברי שמחפש את דרכו.

סדרת "סיפורי איתמר"

הספר "איתמר מטייל על קירות" ראה אור ב-1986 והוא ספר הילדים הראשון פרי עטו של גרוסמן, והראשון מתוך סדרת "סיפורי איתמר" שהתפרסמה במהלך שנות השמונים והתשעים. בכל ששת ספרי הסדרה נוכח אב, ודמותו הויזואלית מאופיינת – כך על פי איוריה של  אורה איל – במראה חיצוני המזכיר את זו של גרוסמן עצמו. למרות שאביו של איתמר יופיע לראשונה רק בספר הבא בסדרה, כבר ב"איתמר מטיל על קירות" מורגשת נוכחות אבהית מובהקת. האזכור הראשון לכך הוא בטקסט שבו מופיע אביו של איתמר:

בתמונה השניה מצוירת ילדה המעיפה עפיפון גדול ואדום בשמים. אבא של איתמר ואיתמר אומרים תמיד, שלילדה קוראים רוצקי פוצקי. ככה הם החליטו לקרוא לה.[I]

חוקרת הספרות אסתי אדיבי-שושן מציינת שאף על פי שדמותו של האב אינה נוכחת בעלילה קיימת בינו ובין איתמר "הרמוניה מלאה" הבאה לידי ביטוי בראיית העולם ההומוריסטית שלהם, כפי שמשקף הציטוט לעיל. בהמשך הסיפור מופיעה דמות אב לא אנושית, "אבא-אריה", שמהווה, כך מתגלה בהמשך הסיפור, קודקוד במשולש המשפחתי הכולל גם "אמא-לביאה" ו"ילד אריה". היעדרותו של גור האריות מן התמונה המשפחתית התלויה על הקיר והגעגועים של הוריו אליו היא שמובילה את איתמר לצאת למשימת הצלה אשר בסופה הוא משיב את הגור להוריו אסירי התודה.

אבא-אריה-איתמר

איור: אורה איל. מתוך: "איתמר מטייל על קירות", 1986

כמו איתמר, גם אבא-אריה מאופיין ברעמת שיער כתומה וסמיכה המקיפה את ראשו. באיור שבו ההורים מנופפים לבנם שעל הרכבת, איתמר עומד לידם ושיערו וגובהו מקשרים בינו ובין האריה כשהלביאה חסרת הרעמה חוצצת ביניהם. הגור המרוחק מהוריו מסמל את איתמר עצמו, השוכב לבדו בחדר בלילה רחוק מהוריו, לאחר שניסה במיני תחבולות להשאיר אותם לצדו, כמו שניתן להסיק מן הטקסט הפותח את הספר:

בלילה אחרי שאיתמר שותה את הקקאו שלו, ושומע סיפור ומבקש לעשות עוד פיפי, ומבקש אור קטן, ומבקש את הדובי ואת הקוף שלו, ואחרי שכבר מתחילים לכעוס עליו שהוא מציק ולא נותן מנוחה, איתמר משתתק ושוכב לו ככה: (וכאן נראה איור בו איתמר שוכב כשראשו על הכרית וכפות רגליו צמודות לקיר שלפניו).[II]

מכאן שדמותו של אבא-אריה משמשת כסימבול לאביו הממשי של איתמר ורעמת שיערם הזהה מחזקת השערה זו. הבחירה דווקא באריה מעגנת את הדימוי הארכיטיפי של האב כשליט חזק – מלך החיות. מאידך, דמותו של אבא-אריה, הן בשל כינויו הילדי והן בשל גילויי הרגש שהוא מפגין נוכח היעדרות בנו, מצטייר כאריה מסוג אחר – רגיש ורך. ככזה, הוא מבשר את אופיו האימהי של אביו של איתמר כפי שהוא מצטייר בספרים הבאים בסדרה.

איור: אורה איל. מתוך: איתמר מטיל על קירות, 1986

איור: אורה איל. מתוך: "איתמר מטייל על קירות", 1986

כאשר איתמר משיב את הגור להוריו הם מפצירים בו לא לעזוב אותם יותר. הרצון של ההורים בקרבתו של בנם בכל עת והשבת הסדר המשפחתי על כנו משיבים גם את איתמר למיטתו ומאפשרים לו להירדם כשהנוכחות ההורית הנשקפת מן התמונה מהווה סמל למשפחתו שלו ולמקומו המרכזי בה. דאגת הורי גור האריות משמשת תזכורת לדאגה ההורית האנושית שככל הנראה מתקיימת מחוץ לחדר השינה של איתמר.

ב"אח חדש לגמרי", שראה אור באותה שנה – 1986, דמותו של האב כובשת מקום מרכזי בסיפור. הוא מופיע בשלושה איורים בספר, בתחילתו ובסופו, אך בטקסט הוא נוכח כל העת בדיאלוג שהוא מקיים עם בנו על אחיו העתידי. בשיחתם מצטייר האב כקשוב ורגשי. הוא מרבה לשאול שאלות ולהגיב באמפתיה ובעניין לתשובותיו של איתמר. הוא גם מציע ומכוון אותו כאשר איתמר מביע תוקפנות כלפי האח העתידי, כמו בדוגמא הבאה:

– "ומה תעשה לו, לאח השוקולדי שלך?" שואל אבא והוא קצת מודאג.
– "אני אלקק אותו לאט לאט עד הסוף", אומר איתמר
– "ולא תשאיר ממנו שום דבר?" שואל אבא.
איתמר חושב וחושב. אחר כך הוא אומר:
– "אני אשאיר את העטיפה שלו. עטיפה יפה מזהב".
– "אולי הוא לא כל כך יסכים לזה". אומר אבא. כדאי שתחשוב על משהו אחר. ((גרוסמן, דויד, 1986. "אח חדש לגמרי". איור: אורה איל. עם עובד: תל-אביב.))

 

רגישותו של האב באה לידי ביטוי גם בדמותו הויזואלית: האיור הראשון מציג את איתמר עומד באמבטיה לבנה גדולה כשאביו פונה אליו ופניו מוסתרות ברובן. הוא יושב לצד האמבטיה על שרפרף ורוד ומסבן את איתמר בספוג צהוב. אורה איל לא מאיירת את הרקע של חדר האמבטיה שבו הם נמצאים והסיטואציה המתוארת מונחת על כפולה לבנה וריקה המבליטה עוד יותר את כתמי הצבע הבוהקים של ראשיהם הכתומים הסמוכים זה לזה. צבע שיער מאפיין זה מקשר בין האב ובנו בקשר ביולוגי אך גם מייחד אותם בדרך סימבולית. האב מרכיב משקפיים, לבוש חולצת כפתורים בהירה ואפודה בצבע קרם. על רגליו ג'ינס כחול ורחב ונעלי בית משובצות חום.

ביושבו ליד האמבטיה באיור הראשון, גופו נראה גדול ורך. רושם זה מתקבל בזכות סגנונה של איל, המאופיין ביצירת דימויים נפחיים בצבעי אקריליק סמיכים, בנוסף לתנוחה בו היא בוחרת לאייר אותו: בישיבה שפופה ומכווצת. באיור ראשון זה חזהו נראה כמשתפל על ירכיו ויוצר מעין רמז לשד נשי. התכופפות מאומצת זו חוזרת גם באיור לקראת סוף הספר והשני שבו האב מופיע. גם עכשיו פניו מוסתרות ושוב שד מרומז מתעגל באפודתו.

אח-חדש-לגמרי-1

איור: אורה איל. מתוך: "אח חדש לגמרי" 1986

תיאור זה, של אב קשוב ורגיש, בעל סממנים גופניים נשיים ושעוסק ב"מלאכות אימהיות" (רחצת הילדים, שיחה רגשית, קימה בלילה לקריאת הילד), יהווה מעתה מודל קבוע בספרי גרוסמן לילדים. אב זה הינו היפוך בוטה לאביו של אהרון, גיבור "ספר הדקדוק הפנימי" (1991) לגרוסמן. אביו של אהרון, ילד עדין כבן 11, מלגלג על כל ביטוי של רגש או עדינות מצד בנו. הוא עצמו מהווה מודל של גבריות הבאה בניגודיות חריפה לאופיו ודמותו הפיזית של אהרון: "הנשיות של אהרון מודגשת פעם אחר פעם לנוכח גופניותו של האב ש'היה שחיין מצוין, כל החוף ידע שהוא נכנס למים, לפי החבטות שלו בגלים'" (גלוזמן 2007).

גופו החסון של אביו של אהרון עומד בניגוד לגופו של אביו של גדעון, חברו הטוב של אהרון, שמתואר כ"איש רזה וגבוה […] הגוף שלו קצת רפוי וקצת שמוט" (עמ' 96). הוריו של אהרון בזים לאביו של גדעון ומלגלגים על בישוליו ועיסוקיו "הנשיים". אהרון דווקא נהנה מכך שבביקוריו הוא "שואל אותו ברצינות על עצמו ועל הדעות שלו בכל מיני עניינים, לרגע אפשר להאמין שלמבוגרים באמת אכפת מה שקורה אצל ילדים" (עמ' 96-97). הדמיון בין אביו של גדעון לאב בספרי הילדים של גרוסמן, מדגיש את השתייכותו של האב המאויר לספירה הנשית, ואת הצורך של הילד – אהרון או איתמר – באב מסוג זה. גם תיאור גופו של אביו של גדעון הולם את הגוף המאויר של דמות האב בספרי גרוסמן לילדים – "רפוי ושמוט" – ומקשר בין אופיו הנשי למאפייניו הפיזיים הרכים.

איור: אורה איל. מתוך: אח חדש לגמרי 1986

איור: אורה איל. מתוך: "אח חדש לגמרי" 1986

רק באיור האחרון ב"אח חדש לגמרי" נראית צדודית פניו המלאה של האב, ובהליכתו – דמותו נדמית גברית יותר, אם כי גם כעת פלג הגוף העליון נראה קצר יחסית לשאר הגוף. עובדה זו, בנוסף לנשיאתו את איתמר עטוף מגבות, קרוב לחזהו, מעידה על קרבתו הברורה לנשיות ואימהיות.

במהלך הדיאלוג מפנטז איתמר על אח אריה שידמה לו: "אני ארכב על הגב שלו אל הגן, וכולם יראו אותנו ויאמרו: כמה הם חזקים ביחד שני האחים האלה! כמה הם אמיצים". באיור מופיע איתמר הרוכב על אריה בן דמותו של "אבא-אריה" מהספר "איתמר מטייל על קירות", כשבפיו מוצץ. השימוש בדימוי האריה בעל רעמת השיער הזהה לשיערו של איתמר, מחזקת שוב את השיוך המשפחתי הגברי שנוצר בין איתמר לאביו, וביניהם לאח החדש שעוד לא נולד. גם כאן, כמו ב"איתמר מטייל על קירות", נוספים לדמותו הסימבולית של האריה מאפיינים המנוגדים לתכונות המזוהות עמה, כאשר אורה איל בוחרת לשים בפיה מוצץ המשויך לתינוקות בני יומם. הדימוי הגברי, האמיץ והחזק שאיתמר יוצר בדמיונו מתערער, אם כן, על ידי האיור ויוצר – כמו במקרה של אבא-אריה – דמות מרוככת המעמתת סימבול גברי פטריארכלי עם תכונות נשיות וילדותיות.

סמדר שיפמן מתארת שני מודלים של אימהות בספריו של גרוסמן: האם הדומיננטית, הפולשנית, המסרסת את בנה; והאם הנעדרת שדווקא היעדרותה מאפשרת תהליך התבגרות תקין יותר. בספרים מסדרת "סיפורי איתמר", ובהמשך גם בספרים מסדרת "סיפורי רותי", מורגשת היעדרות זו של האם. גם כאשר היא קיימת במרחב הביתי, נוכחותה מצומצמת ואינה מתחרה על מקומו המרכזי של האב בסיטואציות אימהיות מובהקות כמו רחיצה והשכבה לישון. באיורים הספורים בהם היא מופיעה במהלך הסדרה היא מאופיינת בשיער חום חלק השונה משיערם הכתום של איתמר ואביו.

ניתן ליחס היעדרות זו לעובדה הפרוזאית שזהו גרוסמן שכותב את הספרים ועל כן הוא מעמיד את חוויותיו האבהיות במרכז. דמות האב המאוירת המזכירה את דמותו, כמו גם השימוש בשמות ילדיו ("רותי" בסדרת ספרי רותי ו"אורי" ו"יונתן" בספר "השפה המיוחדת של אורי"), מעידים על היותם של הסיפורים אוטוביוגרפיים, וככאלה הם מסופרים מנקודת מבטו. יחד עם זאת, ייתכן גם והיעדרות זו נובעת מיכולתו המושלמת של האב להידמות לאם, הן בתכונותיו והן בדמותו הפיזית "הרכה". בכך הוא מייתר את נוכחותה כמעט לגמרי.

בספר "איתמר וכובע הקסמים השחור" (1992) מקבלת האם תפקיד משמעותי יותר. אמנם היא אינה מופיעה באיור, אך תגובותיה ונוכחותה מצוינות בטקסט וחשובות לייצוג הנשי-אימהי. אלמנטים שונים נוספים בין ספר זה לקודמיו הם דמותו של איתמר המוצגת באיור ובטקסט כבוגרת יותר וניתן להעריך שהוא כעת בן שש או שבע. בנוסף, לאחר שהספרים הקודמים תיארו תהליכי התבגרות שונים של איתמר (התמודדות עם לידה עתידית של אח, עיסוק בפחד וחיפוש אחר עצמאות) כשאביו מדריך ומכוון אותו, ההתמודדות ב"איתמר וכובע הקסמים השחור" נוגעת גם, ואולי בעיקר, באב עצמו.

איתמר-וכובע-הקסמים-השחור1

איור: אורה איל. מתוך: "איתמר וכובע הקסמים השחור". 1992

הספר מתאר משחק פנטסטי בין איתמר לאביו והוא נפתח באיור של האב יושב על הרצפה ליד ארון בגדים, כשהוא לבוש בגדי טרנינג ובידיו נעלי בית משובצות (אותן הוא נועל בכמה מן הספרים הקודמים) והבעה מיואשת על פניו. הייאוש, כך אנחנו מבינים מן הטקסט, נובע מן הקושי שלו לסדר את מגירות הארון כמו שהבטיח לאמו של איתמר. במהלך ניסיון זה מוצא איתמר כובע שחור ישן ותוהה לפשרו. אביו מספר לו שזהו כובע שהחובש אותו יכול לשנות יצורים ליצורים אחרים. איתמר חובש את הכובע ובאמירת מלות קסם הופך את אביו לחיות שונות – קוף, זאב ותרנגול – ולבסוף הופך אותו חזרה לאבא שלו.

אופי המשחק פרוע ומשולח רסן יחסית לדיאלוגים ולמשחקים שהוצגו בספרים הקודמים, כמו שניתן להסיק מהתיאור של האב לאחר שהפך לקוף:

הוא השמיע צויחות קטנות, כמו של קוף; הוא גרד את הצלעות שלו, כמו קוף; הוא קפץ על המיטה עם נעלים, כמו קוף. איתמר התקרב קצת אל אמא. אף פעם לא ראה את אבא ככה. בנעלים על המיטה.[III]

אביו של איתמר "שובר את הכלים" כשהוא קופץ על המיטה עם נעליים או כשהוא מפחיד את איתמר בנהימות של זאב. על פי מחקרים שבחנו את אופי המשחק של אבות עם ילדיהם מול זה של אימהות, מראים שמשחקים כגון זה המשלבים סיכון, פחד ותחרותיות הולמים יותר משחקים של אבות ובניהם.

איתמר-וכובע-הקסמים-השחור

איור: אורה איל. מתוך: "איתמר וכובע הקסמים השחור". 1992

לאחר שהוא הופך לקוף ולזאב הופך אביו של איתמר לתרנגול – הקרוי בעברית גם "גבר". בתגובה למהפך זה אומרת האם: "מה אעשה עם תרנגול כעת? ביצים הוא לא מטיל. חלב הוא לא נותן. מגרות הוא לא מסדר." במלים אחרות היא מצרה על כך שבהפיכתו מאב אנושי בעל מאפיינים אימהיים לתרנגול-זכר, איבד אביו של איתמר את תכונותיו הנשיות – הטלת ביצים ונתינת חלב – המשויכות לנקבות בעלי-החיים, כמו גם את יכולת "סידור המגרות" שמשתייכת גם היא, בשל ההקשר, לצד הנשי של המשוואה.

מהלך המשחק מסמל מאבק פנימי בין האב האנושי, המתפקד בספירה הביתית ומתבקש לקחת חלק בסידור הבית, לבין הצד החייתי-גברי שבו המשתוקק לחיות בכאוס ללא חוקים וחובות אבהיות:

"מה יהיה" נאנחה אמא, "איך נשלח זאב לקנות במכולת? איך נלמד אותו מה זה רמזור? איך הוא ישתתף ככה באספת הורים?"
הזאב הרים את ראשו והשמיע יבבה זאבית. יבבה של געגועים ליערות אפלים, ובוז לאספות הורים." ((גרוסמן, דויד, 1992. "איתמר וכובע הקסמים השחור". איור: אורה איל. עם עובד: תל-אביב.))

בעוד האב מופיע בספרים הקודמים כשהוא נועל נעלי בית המסמלות את השתייכותו הבלתי מעורערת לספירה הביתית, באיור הפותח את הספר הוא נועל נעלי ספורט ומחזיק את נעלי הבית בידיו. נעלי הספורט משויכות לעשייה פעלתנית מחוץ לבית וההבעה על פניו בעוד הוא מחזיק בכל יד נעל בית משובצת, מרמזת על הדילמה העומדת בבסיס הספר – בין החוץ לפנים, בין החובות ההוריות לעצמאות הגברית.

בהופכו לבעלי-חיים משולחי רסן, מפחידים, הבזים למטלות הוריות, מספר האב סיפור המובלע במשחק המשעשע המוצג לקוראים. סיפור זה עוסק במאבקו הפנימי בין גבריותו לאבהותו. בגעגועיו ל"יערות אפלים" המסמלים את ימיו כצייד נודד, חסר מחויבות ובית. זהו גם שיעור מרומז לאיתמר ש"בכלל לא ידע שבתוך אבא שלו מסתתרות כל החיות האלה". המסר הזה צץ דווקא בספר האחרון של סדרת "סיפורי איתמר" כמעין עצה להמשך הדרך, והוא נוגע להתבגרותו של הגיבור והפיכתו מילד הנתון ברשות האימהיות (בין אם הנשית ובין אם הגברית), לנער צעיר העובר לרשות האבהות הגברית.

הספר מסתיים בסצנה המאפיינת את האב-האימהי מספרי הסדרה הקודמים; אביו של איתמר "בא לכסות את איתמר עד הסנטר" והם מדברים על היום והמשחק שהיה. איתמר מזהה שינוי ביחסים ביניהם בעקבות המשחק ואומר: "זה לא כמו שהיינו קודם. כעת אתה אבא שלי – בזכותי." היחסים החדשים שאיתמר מתאר הם שוויוניים יותר ומעידים גם הם על התבגרותו וכניסתו למרחב הגברי. בשיחה ביניהם מזהה איתמר "שאריות" מבעלי החיים שנותרו באביו: יד זאבית, עמידה קופית ודיבור תרנגולי. מאפיינים אלה מחזקים את ההבנה שנפל דבר ומעתה התכונות הגבריות נוכחות ומבקשות גם הן להתקיים ביחסים בין האב ובנו.

סדרת "סיפורי רותי" 

"אל תדאגי רותי" (1999) הוא השני בסדרת "סיפורי רותי" שראתה אור בסוף שנות התשעים ומתארת מפגשים בין הילדה רותי לאביה. מאיירת הסדרה היא הילה חבקין, שבדומה לאורה איל, בספריו הקודמים של גרוסמן, מעניקה לדמותו של האב "מאפיינים גרוסמניים" כמשקפיים ושיער אדמוני ומתולתל. רותי היא ילדה בגיל גן-חובה, בעלת שיער צהוב ורך ותווי פנים עדינים. יחסיה עם אביה, כפי שמצטייר משלושת ספרי הסדרה ובעיקר מ"אל תדאגי רותי", שונים מהיחסים בין האב ובנו בספרי איתמר. בניגוד לאיתמר, רותי מצטיירת כילדה שקטה ומופנמת והסיטואציות המתוארות בספרים מציגות אותה כפאסיבית ומהורהרת יותר מאיתמר הפעלתני ואת המפגשים בינה ובין אביה כפחות משחקיים והומוריסטיים.

העלילה מציגה את רותי בזמן שהיא מחכה לאביה בגן הילדים. האב שכח את תיק האוכל כשהביא אותה בבוקר לגן, וכעת היא מחכה לו בדאגה שישוב אליה ותיק האוכל עמו. הילדים האחרים בגן מציעים תסריטים דמיוניים שעלולים לעכב את אביה של רותי – החל משודדים ועד כישוף בידי מכשפה – ורותי הודפת את רעיונותיהם תוך כדי שהיא מהללת את עורמתו וזריזותו של אביה. ברגע האחרון לפני ארוחת העשר מגיע האב עם תיק האוכל. הילדים מתגודדים סביבו, שואלים אותו כיצד התגבר על המכשולים שהעלו בדעתם והוא עונה תשובות בתיאום מושלם לתשובות שנתנה רותי מוקדם יותר.

אל-תדאגי-רותי-3

איור: הילה חבקין. מתוך: "אל תדאגי רותי". 1999

זהו הספר היחיד בספריו של גרוסמן לילדים המתרחש מחוץ לספירה הביתית ולחיק המשפחה. בניגוד לאווירה התומכת והמחזקת שבבית, האווירה בגן הילדים מאיימת. בני גילה של רותי, לא רק שאינם מציעים נחמה כמו האב אלא מעוררים בה דאגה ונוטים להשליך את פחדיהם עליה. דאגה זו נפתרת בזכות הופעתו של האב גיבור-העל. בניגוד לספרים האחרים לא מדובר באב קשוב המנהל דיאלוג כן ושווה עם ילדו, אלא באב שהוא הגשמה של פנטזיה ילדית מוכרת – הוא מתייצב מול כל "אויביה" של רותי, מגיש להם תשובות ניצחות ובכך מאדיר את בתו. שם הספר, "אל תדאגי רותי", מרחף כל העת מול ניסיונות הילדים לערער את בטחונה של בתו ומתעצם כאשר הוא מספק, למעשה, פתרונות גם לדאגותיהם של שאר ילדי הגן. בספרי "איתמר" ממציא האב מענים שונים לפחדים והדאגות הנוכחים בחיי בנו, כגון משחקי מלים או מחוות פיזיות המחזקים את הילד מול פחדיו. ב"אל תדאגי רותי" פתרונות אלה "מוגשים" גם לילדים נוספים, אם למטרת חיזוק ואם לשם הצתת משחקי הדמיון שלהם, כפי שמובן מסיום הסיפור:

ורק ירדן הגבוהה הולכת בצד, רגל אחת על השביל ורגל אחת על האדמה. והבנים רוכבים על סוסים עשויים ממקל של מטאטא, חוץ מארז הקטן שנלחם בגינה נגד מישהו שאף אחד לא יכול לראות אותו, והוא לוחש נגדו בכל הכוח: "פנאק! פנאק!"[IV]

לצד הסיפור הפנטסטי מתגלה כוחו האמתי של האב הטמון ביכולתו להציג לילדים תשובות התואמות את תשובותיה של רותי – עובדה המעידה על יחסיהם הקרובים מחוץ לעלילת הסיפור. חזקותיו של האב, כפי שמצטיירות בספרי גרוסמן הקודמים, מוצגות כאן הפעם דרך המפגש עם העולם החיצוני של גן הילדים. מתחת לשפה המעודנת של הספר מתגלים הילדים כחסרי רחמים שאינם רגישים כלל למצבה של רותי. יחסם עומד בניגוד חריף לזה של האב המכוונן תמיד לצרכיהם של ילדיו. אמנם האב מכונן את הסיטואציה המדאיגה בכך שהוא שוכח את תיק האוכל, אך ההצלה שלו עולה על השגיאה בעשרות מונים ומאפשרת לו להצטייר כמושיע ולהאדיר בכך גם את רותי.

אדיבי-שושן מתייחסת לתפקידו של האב בספר כחוצץ בין בתו לבין "כוח חיצוני שפולש לחיים בשרירותיות":

אל מול ספרי המבוגרים, שבהם הדמויות כורעות תחת נטל ההתמודדות עם שרירות זו על גילויה השונים, עומדת בספרי הילדים דמות אב החוצצת בין הילד לבין שרירותיות החיים ופגעיהם. כך ניתנת לילד אפשרות לגדול בסביבה הרמונית, מגינה ומכילה, המעצבת בסופו של דבר "ילדי לב". לעומת זאת אבות אחרים, שאינם חוצצים בין ילדיהם לבין פגעי העולם, יוצרי "ילד פרא", המטיל את חולשתו ומררתו על הסובבים אותו. ((אדיבי-שושן, אסתי, 2014. "כי רק בגללי הוא האבא שלי: על ספרי הילדים של דויד גרוסמן". בתוך: "עולם קטן", 5, 90-116.))

חבקין משלבת באיוריה את האלמנטים הפנטסטיים מדמיונות הילדים עם המציאות בגן. רוב האיורים בספר מציגים את האב בדרכו לגן עם תיק האוכל האדום, כשהוא מתמודד עם הסכנות שאותן מתארים הילדים. בניגוד לטקסט המציג את האב כדמות בלתי מנוצחת, דמותו המאוירת מוצגת כקטנה מאוד בתוך הסיטואציה המתוארת ולרוב כשהוא עם הגב לקוראים ופניו אינן נראות. הטכניקה שבה נוקטת המאיירת – קווי מתאר צפופים ומפורטים ופלטת צבעים שקטה, מוסיפה ל"הקטנתו" של האב ומיזוגו עם הסביבה. כך שעל אף המסר העולה מן הטקסט, האב המאויר אינו מרשים במיוחד והמפגש המיוחל עם בתו אינו מוצג באיור. האיומים ממשיכים לנכוח באיור גם לאחר שהאב מגיע לגן והחלק הפנטסטי של הסיפור מסתיים כך שתחושת הדאגה אינה מתפוגגת לחלוטין עם הופעתו של "המבוגר האחראי".

 

תמר הוכשטטר – מאיירת וחוקרת תרבות לילדים. כותבת תיזה על איור בחוג לתרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל-אביב. ספרה הראשון לילדים ראה אור בהוצאת "מטר".

 

  1. גרוסמן, דויד, 1986. "איתמר מטייל על קירות". איור: אורה איל. עם עובד: תל-אביב. []
  2. גרוסמן, דויד, 1986. "איתמר מטייל על קירות". איור: אורה איל. עם עובד: תל-אביב. []
  3. גרוסמן, דויד, 1992. "איתמר וכובע הקסמים השחור". איור: אורה איל. עם עובד: תל-אביב. []
  4. גרוסמן, דויד, 1999. "אל תדאגי רותי". איור: הילה חבקין. עם עובד: תל-אביב. []
כתיבת תגובה

14 תגובות:

  1. מאת לי עברון-ועקנין:

    מרתק. אחרי ההרצאה שלך על אבהות בכנס הפנקס (נדמה לי לא בזה האחרון אלא בזה שלפניו) את ממשיכה להרחיב את היריעה, ואני תוהה אם זה חלק ממחקר רחב יותר על הנושא? בכל מקרה – מרתק!

  2. מה שלי אמרה.
    וגם האבא בספר הדקדוק הפנימי הוא לא כל כך חד משמעי. כשאהרון מתגנב לחדר השינה של הוריו הוא נמשך אל ריח כפות הרגליים של אביו. שמתוארות כ"ארוכות ומעוגלות בקצותיהן, כמו שתי כיכרות לחם גדולות … אצבעות הרגליים טריות ורעננות כמו לחמניות קטנות" (302). הוא כורע ברך לרגלי המיטה דרך סגידה, כדי להתקרב לחום ולטריות ובעיקר כדי לשאוף את הריח, ריח המאפייה, הגן עדן של אבא לפני שגורש ממנה והפך לפקיד. "ריח ראשון", קורא אהרון לריח הזה, "ריח ילדות". ובסופו של דבר הוא גם מנסה להחליף את שדי אמו בכפות הרגליים של אביו, שמהן "יינק" את "ריח השורשים" שלו.

  3. מאת תמר הוכשטטר:

    תודה לי ומרית!
    כן, לי, אני אכן חוקרת את האבות בספרות הילדים הישראלית. עוד בהמשך…
    מרית – זה ציטוט פשוט נהדר, תודה. והקשר בין אוכל לאימהות/אבהות קיים בכל כך הרבה ספרי ילדים ובטח ב"אבא עושה בושות" שם האבא מצליח לכפר על מעשיו רק בזכות העוגה הפרפורמטיבית הזאת שלו. וריח הלחם מזכיר לי גם את אבא פיל מ"גן גורים": "אבא פיל? אבא פיל? אלף לחם הוא אוכל! כל הלחם מתחבא פה בבטן הגדולה. איזה כוח אכילה!".

  4. מאת naama benziman:

    יפה ומעניין. ומעניין לבדוק בהקשר הזה גם את "חיבוק" שכל כולו דיאלוג בין אמא ובן (ששמו בן).

  5. מאת חגית:

    תודה!
    רק הערה קטנה על המשפט שכתבת:
    "… עובדה זו, בנוסף לנשיאתו את איתמר עטוף מגבות, קרוב לחזהו, מעידה על קרבתו הברורה לנשיות ואימהיות." אפשר לחלוק על אמירה זו. כאשר מוציאים פעוט מהאמבט,והוא נעטף (עם הרבה אהבה) במגבת רכה, מקרבים את הילד לגוף כי זה הכי נוח והכי בטוח. איך לכך כל קשר לאימהיות ולנשיות. גם גברים גבריים מאוד אוחזים כך את ילדיהם הפעוטים.

  6. מאת תמר הוכשטטר:

    תודה נעמה, אתבונן שוב ב"חיבוק" שלא הקדשתי לו תשומת לב מרובה כשיצא.
    תודה על ההערה חגית, אני מסכימה איתך שהמשפט לא מדויק דיו.

  7. מאת עינת ב"א:

    היי תמר יקרה. ממש במקרה – או שלא… את הרי יודעת שעניין לי בייצוגי אבות בספרות ילדים :-) – כתבתי מאמר על האבות ביצירת גרוסמן (בכל 11 ספריו לילדים שבהם היחסים הללו מרכזיים ורלבנטיים). המאמר מבוסס על הרצאתי בכנס NAPH ביוני האחרון, ויתפרסם בקרוב בכתב עת אינטרנטי. אנחנו רואות הרבה עניינים עין בעין, אם כי הדגש אצלי במאמר מעט שונה (אני שואלת באיזה אופן יצר גרוסמן מהפכה מגדרית וכיצד הוא בלם אתה מניי וביי). אשלח לך קישור מייד כשיתפרסם.

  8. מאת תמר הוכשטטר:

    תודה עינת! אנא שלחי :)

  9. מאת טל חן:

    קודם כל היה לי מרתק לקרוא! תודה!
    במקרה לגמרי, בפעם הראשונה השבוע הקראתי לבן שלי את איתמר מטפס על קירות וכל הזמן עלה לי בראש כמה שזה סיפור על אבא ובן
    ואחרי קצת יותר מדי ״ספר הפילפילים״ חיפשתי עוד משהו שיכין לאח קטן… ועכשיו גם החלטתי על ״אח חדש לגמרי״ שעוד לא קראנו…
    שוב תודה!

  10. מאת עינת ברעם אשל:

    היי תמר, ובכן פורסם. הקישור מסורבל מאד, ולכן תוכלי לחפש: 'מגדר – כתב עת אקדמי רב תחומי למגדר ופמיניזם', גיליון שלישי.
    שם המאמר: "אב חדש לגמרי? דפוסי אבהות ביצירת דויד גרוסמן לילדים". אשמח לתגובתך.

  11. מאת דבורה:

    זכורה לי גם ההרצאה של תמר בהקשר דומה (אבות) בכנס הפנקס. שווה לראות למי שמתעניין באיור וספרות ילדים ישראלית
    https://www.youtube.com/watch?v=LBQjKciWOrM

  12. מאת תמר הוכשטטר:

    תודה עינת, קראתי את המאמר בעניין רב.
    אני מסכימה עם טענתך שגרוסמן נשאר בגבולות בין דוריים ברורים ואפילו ב"כובע הקסמים השחור", אליו את מתייחסת בהרחבה והוא הקיצוני יותר מבין הספרים בעיסוק בנושא השליטה והמרות, הוא נותר האב השולט בסיטואציה. למרות "כוחו" של איתמר, אביו לא מניח לו לרשת את מקומו או לערער על סמכותו.
    הדגש שלי הוא באמת מעט אחר ונוגע לא למאבק בין דורי אלא למאבק מגדרי סמוי ואולי אף פנימי – בתוך האב עצמו. בעיניי "האבהות החדשה", שהאב הגרוסמני מייצג למופת, מחפשת את דרכה המגדרית-מינית, כמו שניתן לגלות לא פעם באיור (בהתעגלות השד או ברגישות ובאינפנטיליות של דמות האריה). דווקא שם – באיור – נחשפת האמורפיות של הדמות הגברית-נשית שאין לה כמעט זכר בדיאלוג הבוטח של האב עם ילדו, נקודה שאת מציינת כשאת דנה באיוריה של הילה חבקין לספרו "אל תדאגי רותי" המתארים גם את חולשותיו של האב ואת "רכותו" הפיזית. האם לדעתך ייתכן שהאיור חותר תחת הטקסט ומציג תמונה מורכבת יותר של דמות בהתהוות?

  13. מאת עינת ב"א:

    היי תמר.
    תודה על ההתייחסות :-)
    עד כה הנחתי שהמאיירות מנסות לקלוע ולשקף את המורכבות בזהות האב שמבטא המחבר. ייתכן, וצריך עוד לחשוב על זה, שהעובדה שמדובר במאיירות-נשים תורמת במשהו לאמורפיות. אבל לתחושתי גם אצל אורה איל וגם אצל הילה חבקין האיור לא מורכב או חתרני מן הטקסט, ולעתים אף ההפך הוא הנכון.

  14. […] הזה בפנקס, על מודל האבהות בספרי הילדים של דוד גרוסמן. אני מאוד […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.