ספרות

בלתי נראה / אנדראה קרמר ודייויד לוויתן

בלעדי - פרסום פרק מספרם של אנדראה קרמר ודייויד לוויתן המיועד לבני ובנות הנעורים

אוגוסט 25, 2015  

לאחרונה ראה אור הספר "בלתי נראה" שכתבו אנדראה קרמר ודיוויד לוויתן, סופרים אהובים לבני ובנות הנעורים. הספר, שפורסם בהוצאת "כתר" בתרגומה של רוני בק, מגולל את סיפורו של סטיבן, שהוא בלתי נראה. סטיבן נולד כך וכבר רגיל לחיים האלה, שבהם איש אינו יודע שהוא קיים. עד שהוא פוגש את אליזבת. אליזבת היא נערה רגילה לגמרי. כך לפחות היא חושבת, עד שהיא עוברת לגור ליד סטיבן, ורואה אותו. ככל שסטיבן ואליזבת מתקרבים, הסכנה הולכת וסוגרת עליהם. עולם שלם ונסתר של קללות ונקמות, רוחות רפאים ונשמות מיוסרות, מתחיל להתגלות. האם הם יוכלו להתגבר עליו? האם יצליחו לגלות מי הטיל על סטיבן את הקללה האיומה ולמה?

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

"בלתי נראה" / אנדראה קרמר ודייויד לוויתן

פרק ראשון

תרגום: רוני בק

נולדתי בלתי-נראֶה.

אין לי מושג איך זה קרה. האם אמא שלי נסעה לבית החולים וציפתה שאהיה עוד תינוק נורמלי ונראֶה? ואולי היא האמינה בקללה, אולי היא ידעה מה עומד לקרות וילדה אותי בחשאי? התמונה משונה כל כך, אפילו בעיני: תינוק בלתי-נראה בא לעולם. איך היה הרגע הראשון שבו הוגשתי לאמא שלי והיא לא יכלה לראות דבר, רק להרגיש? היא מעולם לא סיפרה לי. בעיניה העבר היה בלתי-נראה בדיוק כמוני. היא פלטה פעם משהו על קללה – בחילופי מילים כועסות עם אבי, שלא נועדו לאוזני. אבל זה הכול. לא היה לָמָה. לא היה איך. נותר רק מה, ואלה היו החיים שלי.

בלתי-נראה. אני בלתי-נראה.

אני רוצה לשאול שוב את ההורים שלי לָמָה. אני רוצה לשאול שוב את ההורים שלי איך. אבל אני לא יכול. הם כבר לא כאן.

אבא שלי עזב כשהייתי קטן. זה היה יותר מדי בשבילו.

אמא שלי החזיקה מעמד ככל יכולתה. ואז הגוף שלה קרס. כלי דם במוח שלה.

אני לבד כבר כמעט שנה.

אי אפשר לראות אותי, גם אם אני מנסה בכל הכוח. אפשר לנגוע בי, אבל רק אם אני מתרכז. ותמיד אפשר לשמוע אותי, אם אני מחליט לדבר. אלה הם כנראה כללי הקללה. התרגלתי אליהם, גם אם אני לא מבין אותם. כשהייתי תינוק נוסף לי משקל באופן אוטומטי, אבל ככל שגדלתי ונעשיתי מודע יותר, כך היה עלי להתרכז כדי שיוכלו להחזיק אותי. אני לא מתפוגג באוויר – משהו ממני עדיין כאן, אז אני לא נופל דרך הרצפה או עובר דרך הקירות. אבל מגע דורש ממני מאמץ. אני לא מוּצק לָעולם, אבל העולם מוצק לי. הקללה היא רשת קורים סבוכה ופעמים רבות סותרת את עצמה, ואני נולדתי לתוכה. אני עובד אותה בלי לדעת מדוע עוצבה כך.

קל מאוד להיות בלתי-נראה בניו יורק, כל עוד יש אבא מרוחק שתורם מדי פעם לחשבון הבנק. הכול – אוכל, סרטים, ספרים, רהיטים – אפשר להזמין ברשת. אין שום צורך להעביר כסף מזומן מיד ליד. חבילות מושארות ליד הדלת.

אני נשאר בבית הרבה, אבל לא תמיד.

אני גר ארבעה רחובות מהסֶנטרַל פּארק, ומבלה שם את מרבית שעות אחר הצהריים. שם אני יכול לחיות את חיי נטולי הצללים, נטולי העקבות. אני רק עוד חלק מהמרחב. אני בעצים, באוויר, ליד המים. לפעמים אני יושב שעות על ספסל. לפעמים אני משוטט. בכל רגע ורגע אני מתבונן. בתיירים ובתושבים. במוליכי כלבים שחולפים בצהריים מדי יום, כמו שעון. בקבוצות גדולות של נערים, שמתמרנים זה את זה בקולות רמים כדי לקבל תשומת לב. בזקנים שיושבים ומסתכלים אף הם כאילו כל זמנם בידם, ובעומק לבם יודעים שההפך הוא הנכון. אני רואה את כולם. אני שומע את השיחות שלהם, עֵד לדברים האישיים. איני אומר מילה. הם מוּדעים יותר לציפורים, לסנאים, לרוח.

אני לא קיים. ובכל זאת, אני קיים.

אני מתגעגע לאמא שלי. כשהייתי קטן היא לימדה אותי להתרכז, להעניק לעצמי משקל כשהאינסטינקטים התחילו להיעלם. כך היא עוד יכלה לשאת אותי על גבה, לומר לי להחזיק חזק. היא רצתה שאחיה בעולם, לא בנפרד ממנו. היא לא הסכימה לקבל שום מעשי שובבות מצדי – לא גנֵבה, לא ריגול, שום ניצול של מצבי. קוללתי, אבל אני לא אמור לקלל אחרים. אני שונה, נכון, אבל לא פחות אנושי מכל אחד אחר. אז הייתי צריך להתנהג כמו בן אדם, אפילו ברגעים שלא הרגשתי ככה בכלל.

היא אהבה אותי, וזה אולי הדבר המופלא מכול. לא היתה בכלל שאלה. כלומר, היו שאלות רבות, אבל אף אחת מהן לא היתה קשורה לאהבה.

היא לימדה אותי לקרוא, אף שרוב הזמן היה עליה להפוך את הדפים. לכתוב, אף שהמשימה הפשוטה של הקלדת אות אחת יכולה להתיש אותי. לדבר, כשרק היא נוכחת. לשתוק, כשאנשים אחרים נוכחים. היא לימדה אותי מדע ומתמטיקה והיסטוריה, ואיך לגזור את שׂערי ולקצוץ את ציפורני. היא סיפרה לי סיפורים מהשכונה, וכיצד עבר עליה היום. היא הרגישה בנוח לספר לי על המאה השש-עשרה או על תוכנית שראתה בטלוויזיה. התקופה הנעלמת היחידה היתה שנת הלידה שלי. כל מה שקרה בדיוק לפניה. כל מה שקרה בדיוק אחריה.

היא מעולם לא סיפרה לאיש. ומסיבה זו היתה גם היא לבד – לבד איתי. רק אם ובנה. היו ילדים שגדלתי איתם, אבל רק כי ראיתי אותם מסביב, ולמדתי להכיר אותם דרך התצפיות שלי. במיוחד הילדים בבניין שלי. אלכס מ-7-אֵיי היה כאן הכי הרבה זמן – אולי אני נזכר בו ראשון בגלל שׂערו האדום, ואולי בגלל התלונות הבלתי פוסקות שלו. בגיל שש הוא רצה את הצעצועים הכי חדשים. בגיל שש-עשרה הוא רצה לבלות בחוץ עד מאוחר, לקבל יותר כסף מההורים שלו, ושההורים שלו יעזבו אותו בשקט. נמאס לי ממנו, כמו שנמאס לי מגְרֶטָה מ-6-סי, שהיתה תמיד מרושעת, ומשוֹן מ-5-סי, שהיה תמיד שקט. נראה לי שהוא היה מקנא בבלתי-נראוּת שלי, לו רק ידע שזה אפשרי. אבל מאחר שהוא לא יודע, הוא מסתפק באפשרויות אחרות, בבלתי-נראוּת מרצון. הוא עוטף את עצמו בספרים. הוא לעולם לא יוצר קשר עין, וכך העולם נעשה עקיף. הוא עובר את החיים במלמולים.

וישנו בן, שעבר מכאן. בן, החבר היחיד שכמעט היה לי. כשהוא היה בן חמש ואני בן עשר הוא החליט שיש לו חבר דמיוני. הוא קרא לו סְטיוּאַרט, וזה היה קרוב מספיק לשם שלי, סטיבן, שאשתף פעולה. הוא היה מזמין אותי לארוחת ערב, ואני הייתי מגיע. הוא היה מושיט לי יד בפארק, ואני הייתי נוטל אותה. הוא היה מביא אותי לגן הילדים כדי להציג אותי בפני כולם, ואני הייתי עומד שם בעוד הגננת נענית לגחמותיו, מסכימה עם כל מה שבן מספר עלי. הדבר היחיד שלא יכולתי לעשות הוא לדבר איתו, כי ידעתי שאם הוא ישמע את קולי, האשליה תתפוגג. פעם אחת, כשידעתי שהוא לא מקשיב, לחשתי את השם שלו. רק כדי לשמוע אותו. אבל הוא לא שם לב. וכשמלאו לו שש הוא נטש אותי. לא יכולתי להאשים אותו. ובכל זאת הייתי עצוב כשהוא עבר דירה.

הימים שלי די דומים. אני מתעורר מתי שאני רוצה. אני מתקלח, למרות שאני לא מתלכלך בקלות. אני עושה את זה בעיקר כדי שאוכל להתרכז ולקבל את הגוף שלי, ואז להרגיש את המים פוגעים בעורי. יש משהו אנושי בחוויה הזאת, קשר ליומיום, שאני זקוק לו בכל בוקר. אני לא צריך להתייבש, אני פשוט נעלם, ואם נשארים מים על גופי הם זורמים ישר לרצפה. אני חוזר לחדר שלי ומתלבש כדי להתחמם. הבגדים נעלמים ברגע שאני לובש אותם – עוד אחד מן הפרטים הקטנים של הקללה. ואז אני שומע קצת מוזיקה וקורא כמה שעות. אני אוכל בעיקר בצהריים – הכישוף כולל גם את כל מה שאני מכניס לפה, כך שלמרבה המזל אני לא צריך לצפות בפעולות המעיים שלי. לאחר ארוחת הצהריים אני יוצא אל הפארק. אני לוחץ על כפתור המעלית, ואחר כך אני צריך לחכות בלובי שהשוער יפתח את הדלת למישהו אחר ורק אז אני יכול לצאת. אם אין איש בסביבה אני פותח אותה בעצמי, ומניח שאם מישהו ישים לב, הוא יאשים את הדלת או את הרוח. אני בוחר ספסל שלא יֵשבו עליו – כזה שהציפורים השתלטו עליו, או שחסרה בו קורה. או שאני משוטט בשבילים המתפתלים. אני לא משתקף במי הבריכות. ליד בימת התזמורת אני מתנועע לצלילי המוזיקה בלי שאיש יבחין בי. סמוך לבריכות אני יכול לשחרר צעקה פתאומית שתבהיל את הברווזים עד שיתרוממו באוויר. לעוברים ושבים אין מושג מה קרה.

אני חוזר הביתה כשמחשיך, וקורא עוד קצת. רואה טלוויזיה. מתחבר לרשת. שוב, ההקלדה קשה לי. אבל מדי פעם אני משחרר לעולם בכאב רב את המשפטים שלי. כך אני יכול לקחת חלק בשפת החיים. אני יכול לדבר עם זרים. אני יכול להשאיר תגובות. אני יכול לתרום את המילים שלי כשיש בהן צורך. איש לא צריך לדעת שמהצד השני של הכבלים מקלידות על המקשים ידיים בלתי-נראות. איש לא צריך לדעת את האמת הבסיסית שלי, אם אני יכול להציע במקומה כל כך הרבה אמיתות קטנות.

כך הזמן חולף. אני לא הולך לבית הספר, אין לי משפחה. בעל הבית יודע שאמא שלי מתה – הייתי חייב להזעיק אמבולנס, הייתי חייב לראות אותה נלקחת מכאן – אבל הוא חושב שאבא שלי עדיין בסביבה. אני חייב לזקוף את זה לזכותו: אבא שלי מעולם לא התכחש לי. אבל הוא פשוט לא רוצה לשמור איתי על קשר. אני אפילו לא יודע איפה הוא. בשבילי הוא כתובת אימייל. מספר טלפון נייד.

כשאמא שלי מתה, חזרו כל הלמה והאֵיך . האבֶל נתן להם דחיפה. אי-הוודאות שלחה אותי אחורה. בפעם הראשונה בחיי, בלי המעטפת הרכה של אהבתה, הרגשתי מקולל באמת. עמדו בפני רק שתי ברירות, ללכת בעקבותיה או להישאר. נשארתי באי-רצון. השקעתי את עצמי במילים של אנשים אחרים, בפארק, בטוויית קן למען עתידי מחוטים פרומים שנותרו בחיי. אחרי זמן-מה הפסקתי לתהות למה. הפסקתי לשאול איך. הפסקתי להבחין במה. נותרו לי רק החיים שלי, ואני חי אותם בפשטות.

אני כמו רוח רפאים שמעולם לא מתה.

 

זה מתחיל בדירה הישנה של בן, 3-בּי. שתי דלתות מהדירה שלי, 3-די. המשפחה של בן עזבה כשהייתי בן שתים-עשרה. מאז חלפו בדירה שלושה גלים של דיירים. משפחת קרֵיין היו זוג איום שכל הזמן אמרו זה לזה דברים איומים. הם נהנו מהאכזריות שלהם במידה כזאת שלא היה להם צורך להתגרש, אבל לא היה נעים להיות לידם. למשפחת טֵייט היו ארבעה ילדים, ולקראת בואו של החמישי הם הבינו שדירת שלושה חדרים לא תספיק להם. וסוּקי מקסוֶול תכננה להישאר בניו יורק שנה אחת בלבד, כי ניתנה לה רק שנה לעצב את הדירה החדשה של לקוחותיה במנהטן עד שתעבור לעצב מחדש את הבית של אותם לקוחות בצרפת. היא השאירה חותם כה קטן על עולמי שאפילו לא שמתי לב שעזבה. רק כשראיתי מובילים נושאים ספה גדולה וישנה – ספה שסוקי מקסוול לא היתה מאשרת בשום אופן – שמתי לב שהיא עזבה את הבניין שלנו ושמשפחה חדשה תופסת את מקומה.

חלפתי על פני המובילים ויצאתי אל הפארק בלי לחשוב עליהם. במקום זאת התמקדתי באיוון, מוליך הכלבים החביב עלי, שמטייל אחר הצהריים עם טיגֶר ואִיָה (תחש ובאסט-האונד, בהתאמה). משיחותיו עם מוליכי הכלבים אני יודע שאיוון הגיע למנהטן מרוסיה לפני שלוש שנים, והוא גר בחדר בלואר איסט סייד עם שלושה רוסים שהכיר ברשת. הסידור הזה לא כל כך מוצלח, בעיקר כי איוון מנסה לחזר אחר קארן, האומנת של בני המשפחה הצעירים יותר בביתם של טיגֶר ואִיָה. ראיתי גם אותם, בפארק, ונראה לי שקארן ואיוון יהיו זוג טוב, ולוּ רק מפני שהוא מתייחס אל הכלבים בעדינות ובהומור, וגם היא נוהגת כך בילדים. אבל ברור שאיוון לא יכול לבקר אותה בבית המעסיקים שלו, והוא גם לא רוצה להביא את קארן לחדר עם השותפים המפוקפקים שלו. הם במבוי סתום, ולפעמים נדמה לי שאני להוט למצוא את הפתרון ממש כמו איוון.

נראה שיש איזו התקדמות היום, כי עשר דקות אחרי שאיוון מגיע לפארק, קרן באה עם הילדים. נראה שהם ערים זה לזה, אבל הם מהססים, כי הילדים נוכחים. אני הולך אחריהם כשהם פונים לעבר הפסל של אליס בארץ הפלאות, ואז מתקרבים זה לזה כשהילדים עוזבים אותם ומתחילים לשחק. עכשיו נותרו רק טיגֶר ואִיָה, ולא נראה שקארן או איוון מתכוונים לזוז.

אני לא יכול להתאפק. אני רוכן קדימה, מתרכז בכל הכוח, ודוחף את שני הכלבים בכיוונים מנוגדים. לפתע הם מתרוצצים במעגלים, ואיוון וקארן עומדים במרכז בין רצועות הכלבים. הם מושלכים זה אל זה, ואף שבתחילה הם המומים, זהו הלם מהסוג שנגמר בחיוכים ובצחוק. הכלבים נובחים כמטורפים, והילדים רצים בחזרה לראות מה קרה. איוון וקארן צמודים זה אל זה ומנסים לשחרר את עצמם.

גם אני מחייך. אין לי מושג איך אני נראה מחייך. אבל התחושה קיימת.

כלל לא בטוח שהניצוץ הקטן שהענקתי לרגע לאיוון ולקארן יימשך יותר מרגע. ועדיין אני מרגיש טוב כשאני חוזר אל הדירה. אני מחכה שגברת ויילי (4-איי) תיכנס, ונכנס בריצה אחריה. ואז אנחנו עולים יחד במעלית לקומה הרביעית, ואני לוחץ על 3 בדרך חזרה למטה. כשאני מגיח מהמעלית, נערה עומדת ליד 3-בי, מחזיקה שלוש שקיות של "איקאה". כשהיא מחפשת את מפתח הדירה שלה, כל שלוש השקיות נופלות על הרצפה. אני חולף בזהירות על פניה, ואז מחכה ליד הדלת שלי – אני לא יכול להוציא את המפתח שלי ממקום מחבואו ולפתוח את הדלת עד שהיא תסתלק מהמסדרון. אני עומד שם וצופה בה אוספת זוג מחזיקי ספרים וכמה מסגרות זולות בחזרה לאחת השקיות. היא מקללת את עצמה או את השקיות – אני לא יכול להחליט. אני חושב שסוּקי מקסוול לא היתה מסוגלת לסבול פריטים של "איקאה" בדירה המושלמת שלה, ואני לא שם לב שהנערה החדשה מביטה ישירות אל המקום שבו אני עומד.

"אתה באמת מתכוון רק לעמוד ככה?" היא שואלת. "זה מצחיק אותך?"

כל החשמל בגוף שלי מתעורר לפתע, מזנק לדרגת מודעות שמעולם לא חשתי כמוה. אני מסתובב אחורה כדי לראות מי שם.

אבל אף אחד לא עומד מאחורי.

"כן, אתה," אומרת הנערה.

אני לא מאמין.

היא רואה אותי.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה