3 ספרות

בעקבות ההומניזם / גל אמיר

רשימת ביקורת על ספרו של ויליאם סרויאן, "הקומדיה האנושית"

אפריל 2, 2014  

יש מעט מאוד ספרים שגורמים לי להזיל דמעה בכל קריאה חוזרת. כמה וכמה שורות של אלתרמן, הסיום, מלא החמלה, של ""האמן ומרגריטה". לפעמים מילותיו האחרונות של המינגווי ב"וזרח השמש" – "הו ג'ייק, איזה חיים יפים היינו יכולים לראות יחד…" בכותל המזרח של המועדון המצומצם הזה מצויה "הקומדיה האנושית" של ויליאם סרויאן. לכן, כששמעתי שיוצא לאור תרגום חדש, מיהרתי לקחת אותו לידי, ולבדוק אם הקסם הישן עודו פועל.

עטיפת הספר (יח"צ), איור: בתיה קולטון

עטיפת הספר (יח"צ), איור: בתיה קולטון

את הספר לא קראתי כילד, אלא כמתבגר; מבוגר בשלוש או ארבע שנים משמעותיות מאוד מגיבורו בן ה-14 של סרויאן. עברו כמה וכמה עשורים מאז ביקרתי בעיירה איתאקה, זו שגרים בה יוליסס והומר, המנסים לתמוך במשפחתם בעוד האב נפטר מספר שנים קודם לכן, והאח הגדול נשלח לשדות הקרב של מלחמת העולם השנייה. אבל מייד כשפתחתי את הספר, שב הקסם הישן ופעל את פעולתו, למרות האווירה הזרה שיצרו איוריה של קרן תגר, שהנם שונים מאוד מהאיורים הקלאסיים של רון פרימן להם הרגילה אותי המהדורה הישנה של הוצאת "עם עובד". כשהגעתי אל הקטע שבו מבשר הומר, העובד כשליח במברקה, לאם המקסיקנית שבנה נפל בשדה הקרב, לא הייתי יכול להימנע מבכי. כך גם בעוד מספר קטעים במהלך הספר, ובמיוחד בסופו. התרגום של יהודה אטלס, בשונה מאיוריה של קרן תגר, קרוב מאוד ברוחו לתרגום המוכר והאהוב, אך הוא שידרג אותו לעברית עכשווית וזורמת, אך כזו שאינה מתיילדת, ושומרת על רמתה הגבוהה.

יש הרבה מאוד נושאים שניתן לכתוב עליהם בסקירה של הספר. רובם כוסו היטב באחרית הדבר שכתב אטלס לתרגומו החדש, המספרת על הסופר ויצירתו, על התרגום הישן של יצחק עברי, ועל ההיסטוריה של הספר ונוסחיו השונים. השאלה שנותרה פתוחה אצלי, לאחר קריאת הספר והאפילוג, היא האם ימצא הספר הזה קוראים גם בדור הקוראים של המאה ה-21? אני נמצא במקום מעולה לענות על השאלה הזו. אבי, יליד שנת 1942, נמנה ודאי עם דור הקוראים הראשון של הספר, שנכתב ב-1943, ויצא לאור ב-1945. בני הוא כיום בגילו של הומר, גיבור הספר. עפולה של שנות ה-50 שבה חי אבי בעת שקרא את הספר לא הייתה שונה בהרבה מאיתקה שבקליפורניה עליה נכתב בספר. מציאות שבה צריך ילד בן 14 לעבוד לפרנסתו, הקהילה הקטנה והתומכת המתוארת בספר, הסביבה הכפרית, בית הספר הקטן ובו כיתה אחת, כמעט והיו ללא שינוי כאשר גדלתי אני באותה הסביבה כרבע מאה לאחר מכן.

איור: קרן תגר

איור: קרן תגר

בני גדל במציאות שונה לגמרי. לא נתתי לו לקרוא את הספר. עדיין. אבל אני בטוח שלו היה עושה את זה היה נתקל בבעיות הבנה קשות מאוד כבר בתחילה. מהו 'מברקן'? מדוע יש צורך ב'מברק'? זו מן הסתם הייתה השאלה הראשונה שהיה שואל. רבות אחרות היו באות בעקבותיה. המציאות הפנטסטית של גיבורי-העל והארי פוטר, החיים ביקומים ארכאיים לחלוטין, פרי הדמיון והפנטזיה הטהורים, קרובה בהרבה לעולמו של בני מאשר המציאות המפגרת טכנולוגית אך במעט של הומר מקאולי, שחי את חייו הספרותיים אך 70 שנה לפניו.

מיהו, אם כן, קהל הקוראים המיועד של הספר? כאן אנו מגיעים לעוצמתו הגדולה של הספר. ההומניזם שלו. כמו סופרי הילדים הגדולים באמת מאותה התקופה, מאריך קסטנר ועד אסטריד לינדגרן, ספוג הספר בהומניזם ובאהבת אדם. המציאות שהוא מתאר היא מזוויעה, הדילמות בהן הוא מעמיד את גיבוריו בלתי אפשריות. הומר הוא ילד בן 14 שעליו מוטל התפקיד הבלתי אפשרי להודיע למשפחות החיילים החיים בעיירה כי בנם נהרג בשדה הקרב, וכל זאת בציפיה להודעה המתקרבת ובאה, עד שלבסוף היא מתממשת במלוא עוצמתה, כי אחיו האהוב אף הוא לא ישוב. ועדיין, מציאות זו מתוארת באופן כה אוהב אדם, כה אמפתי, שהתחושה אינה של זוועה אלא של כאב מתקתק. המוות, כמו הרוע, נוכחים מאוד בספר. אך הרוע הנוכח בספר אינו רוע מוחשי, כבספרי הפנטזיה העוסקים בטוב המוחלט והנגלה הלוחם ברע המוחלט והנגלה, אלא רוע רחוק, המגלה את נוכחותו אך במברקים שנשלחים מעבר לים. המאבק עם הרוע הוא ממשי מאוד, ובמידה רבה קשה יותר מהמאבקים של הארי פוטר ודומיו. והניצחון אף הוא אינו חד-משמעי.

איור: קרן תגר

איור: קרן תגר

אומר זאת מפורשות: ילד שגדל על דיאטה ספרותית של גיבורי-על ו"משחקי הרעב", הוא ילד עני יותר מילד שטעם את הארוחה הכבדה של "הקומדיה האנושית". הרכיב התזונתי של הומניזם מרווה כל עמוד. אהבת האדם של סרויאן היא מדבקת. הרגש גלוי וחשוף לעין. וזו הסיבה שהקורא האידאלי של הספר הוא אכן – ילד. מבוגרים יותר ימצאו כי האנלוגיות שקופות מדי (החיבור ל"האודיסיאה" הגלוי משמות הגיבורים. הגיבור המושיע הנקרא 'כריס' כאיזכור לישוע הנוצרי, ואיזכורים רבים אחרים), המסרים הפוליטיים מפורשים מדי, מנגנוני הסחיטה הרגשית גלויים מדי, ואף הקלישאות קלישאתיות מדי. יתכן שבקריאה של בוגר, ייראו התפרים הגסים הללו כפוגמים ביצירה, ויאפילו על היופי הרב שבה. באפילוג קורא יהודה אטלס לספר "ספר מבוגרים לכל דבר". זה אינו ספר מבוגרים לכל דבר. זוהי ספרות ילדים, ספרות ילדים גדולה. ילד שיהיה מוכן להתגבר על הסיטואציה הזרה – זרה יותר מבית ספר לקוסמים, או גמדים המחפשים אחר טבעת – ייתקל בעולם קסום ועשיר, בעושר של רגש, וייטען בערכים של אהבת אדם והומניזם. מבוגרים, לעתים, איבדו את היכולת הזו, לקרוא את הספר בקריאה התמימה והתמה שהוא ראוי לה. היה לי את המזל שנתקלתי בספר בספריית הורי בטרם איבדתי אף אני את היכולת הזו, ולכן בקריאה נוספת, כמבוגר, הייתי יכול להתחבר אל התמימות הזו, שאבדה זה מכבר. אני מקווה שדור חדש של נערים ונערות יתחבר אף הוא לאותו מעיין נובע עשיר שהביאו לנו סרויאן ואטלס. אם יש משהו שהחברה שלנו זקוקה לו זהו הומניזם ואהבת אדם. כאשר מביאים לנו מקור בלתי נדלה, מן המוכן, זוהי תשורה שאין לזלזל בה.

"הקומדיה האנושית" מאת ויליאם סרויאן, איורים: קרן תגר, תרגום: יהודה אטלס. הוצאת אוקיינוס בשיתוף עם הוצאת מודן, 2014.

גל אמיר – סופר ועורך-דין. מספריו: "לילה אדום", "רוח צפונית" ו"תגובת שרשרת".

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. מאת עטרה:

    החלוקה לספרי ילדים וספרי מבוגרים מעצבנת לפעמים, כי יש ספרי מופת רבים לילדים שאי אפשר להבין וליהנות מהם באמת אלא כשמתבגרים (כמו הספר הזה של סרויאן, אליס בארץ הפלאות, פו הדב, מיו מיו שלי ועוד). התכונה היחידה הנדרשת לדעתי לספר כדי שיתאים גם לילדים (מלבד השפה, שצריכה להיות בהירה ומובנת גם לילד, ומספר העמודים, שצריך להתקצר ככל שהגיל יורד) היא תמימות. אולי צריך לייסד ז'אנר של "ספרים תמימים", שמתאימים גם לילדים וגם למבוגרים שלא "איבדו את היכולת הזו, לקרוא את הספר בקריאה התמימה והתמה שהוא ראוי לה", כדבריך – תכונה הכרחית לדעתי למי שכותב על ספרי ילדים (ונדמה לי שאצלך היא לא באמת אבדה… עובדה שהתחברת אליה). אז אולי הניסוח של אטלס לא הכי מוצלח, אבל נדמה לי שלזה הוא התכוון.

  2. מאת עינה:

    הדברים האלה עושים חשק מחודש לקרוא את הספר, חשק שאבד לי אחרי שקראתי לפני שבוע או שבועיים ביקורת שקטלה אותו. תודה!

  3. […] "בעקבות ההומניזם" – ביקורת שלי על 'הקומדיה האנושית' של סארויאן ב'הפנקס' – 2014. […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.