6 ספרות

בעקבות הזמן האבוד / לי עברון

רשימת ביקורת על הספר "כשתגיע אלי" מאת רבקה סטד

פברואר 15, 2017  

מירנדה צריכה לפענח כמה תעלומות: קודם כול, מי הוא שכותב לה את הפתקים המסתוריים, האם הוא באמת נוסע בזמן, והאם עליה להיענות לבקשתו לכתוב לו מכתב מפורט? מדוע הרביץ מרקוס, תלמיד חדש בבית הספר, שמתברר שהוא דווקא בסדר, לסאל? למה התנכר סאל למירנדה מאז?

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

6 תגובות:

  1. מאת ינשופופר:

    לי, תודה על רשימה נפלאה! גם אני הרגשתי שהסיפור נסמך על "קמט בזמן" כמו על פיגום, ושהדבר נהפך לו לרועץ, בסופו של דבר. בבסיס הסיפור יש רעיון נהדר בדבר אדם שחוזר בזמן ומופיע בילדותו שלו, ומובן שהילד אינו מזהה אותו – לגביו הוא זר מוחלט. האפשרות הזאת מרהיבה ומרתקת. זה מזכיר לי מחקר חדש בפיזיקה שטוען שהעתיד נוכח בחיינו ומשפיע עליהם בדיוק כמו העבר – העבר דוחף מאחור, בעוד שהעתיד מושך מלפנים (התיאוריה של פרופ' יקיר אהרונוב, למשל). השאלה מה בחיינו עתה בא מן העתיד היא שאלה מופלאה – העבר והעתיד שולחים אלומות, כל אחד מכיוונו, ושניהם מתאבכים כאן, בנקודת ההווה :)

  2. מאת לי:

    ינשופופר, הנושא שהעלית והאופן שבו אתה מציג אותו באמת מרהיב ומרתק. מהספר זה לא עלה אלי כך, בטח לא בחדות כזאת כמו מהתגובה שלך (מתחשק לקרוא ספר שלם שלך… :)) ושתי האלומות, וואו! איזו תמונה.

  3. מאת יונה:

    "הצ'יפס והעוגיות״: מי אוכל טוגנים יחד עם עוגיות? הכוונה היא ודאי לעוגיות שבבי שוקולד (chocolate chip cookies).
    "יום אחד בן אדם אחד אומר לבת אדם אחת שהוא לא רוצה ללכת אתה עוד לבית הספר": משפט מסורבל ולא מוצלח במיוחד. אפשר היה לתרגם, ״יום אחד מישהו אומר למישהי שהוא לא רוצה ללכת איתה יותר לבית הספר.״
    וסיגר ״לא דלוק״ הוא סתם סיגר כבוי. ״הוגו נטל את הסכין, וכמו מחפש צידוק לכך התחיל חותך את הסיגר, לשמור לשעת־תפנוקים נוספת. ׳לא על השולחן,׳ נזפה בו לאה, והוא חדל – ודיבר, סיגר כבוי ביד אחת, סכין באחרת״ (משה שמיר, ׳הינומת הכלה׳).

  4. מאת לי:

    שלום יונה, החשד בדבר הצ'יפס והעוגיות מוצדק, אבל במקרה זה אמנם מדובר בצ'יפס, או טוגנים, שנשארו מארוחת הצהריים בבית האבות שלואיזה עובדת בו, ובעוגיות.
    "יום אחד מישהו אומר למישהי שהוא לא רוצה ללכת איתה יותר לבית הספר.״ – נשמע מצוין גם לי.
    והדוגמה ממשה שמיר נהדרת. ובכל זאת הייתי מתלבטת קצת, כי "סיגר כבוי" נשמע לי כמו סיגר שהוצת וכבה. (אולי זה צריך להיות "סיגר שלא הוצת"…)

  5. מאת איילין מוסקוביץ:

    כתבה מעניינת מאוד על ספר נפלא (בעיני). את נוגעת בשאלה מעניינת ביותר, שגם העסיקה אותי כשקראתי את הספר במקור: האם ההסתמכות על "קמט בזמן" מובנת לקוראים הישראלים הצעירים? מפני שלמרות שתורגם פעמים (בפעם הראשונה בשנות ה-80) מעט ישראלים מכירים את הספר. לאומת זאת, באמריקה "קמט בזמן" הוא בין ספרי הילדים הנקראים ביותר, שכבר יותר מ-50 שנה נמצא ברשימות ספרים ובקריאה בבתי הספר…. ספר "קלאסי" וידוע – משהו כמו "הבכור לבית אב"י" אצלנו….

  6. מאת לי:

    שלום איילין, השאלה שהעלית מזכירה לי שפעם הייתי מורה לספרות בתיכון ולימדתי את "התפסן בשדה השיפון" ושם המספר פותח ואומר שהוא לא יספר קודם כול מתי נולד וכו' "and all that David Copperfield crap" והרגשתי צורך קודם כול להבהיר לתלמידים מה זה דייוויד קופרפילד, לא רק כאחד הספרים האהובים עלי אלא כספר שהוא דוגמה ומופת וקריאת חובה וכו'. כמו התלמידים שלי גם אני הלכתי בכיוון ההפוך: הסתקרנתי והלכתי לקרוא את "קמט בזמן" בזכות "כשתגיע אלי", ואני לא יודעת איך באמת חווה את זה מישהו שאמון על "קמט בזמן" כמו שסיפרת, כספר קאנוני.
    באמת שאלה מעניינת ביותר לגבי המעבר בין תרבויות בתרגום…

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.