2 כללי

בשבח האפקטיביות / יותם שווימר

על "ספרות הידוד" דרך בחינת ספרה של נועה רום "החיים שבחרתי"

אוגוסט 2, 2019  

מזה שנים אחד המאפיינים העיקריים של הספרות הריאליסטית המיועדת לנוער צעיר – שכבת הגיל המכונה בעגה המו"לית Middle Grade – הוא אינטראקציות חברתיות. גם הספרות לנוער בוגר עוסקת בכך, כמובן, ואולי ניתן אף לומר שהספרות כולה נוגעת – כך או אחרת – באינטראקציות חברתיות. אך רבים מאוד הטקסטים הספרותיים לגיל המדובר שלא רק עוסקים באינטראקציות הללו, אלא שהסופרים והסופרות הפכו אותן לאפיון המרכזי של העלילה, של הדמויות, של המבע הלשוני.

המילה העברית לאינטראקציה היא הידוד, או פעולת גומלין; פעולה שבה שני גורמים (או יותר) פועלים זה על זה. ואכן, ספרות זו נתונה כל כולה לאופן שבו הדמויות של בני הנוער (קרי, הגורמים) פועלות זו על זו: משפיעות, מתרימות, מכוונות. בהכללה, ספרות לנוער בוגר יותר מניחה במרכז הסיפור נושא עיקרי: יהיה זה מאבק דיכוטומי בין טוב ורע, התקבלות חברתית של אאוטסיידר, עוולות חברתיות, משפחה מפורקת, מערכת יחסים רומנטית שנתקלת בקשיים, ועוד. פעמים רבות הסיפור יהיה נתון בתבנית קלאסית של סיפור חניכה (עם טוויסטים עכשוויים מקובלים), אך תמיד יהיה לו עוגן רגשי ותמטי נפרד.

גם בספרים הריאליסטים לנוער צעיר שאליהם אני מתייחס, אשר ניתן לכנות עתה כשייכים לסוגת "ספרות הידוד", יש נושא או נושאים מובילים. הנושאים הללו יקבלו ביטוי בעלילת הספר, אבל העיסוק או הטיפול בהם יימסר כחלק ממערך של פעולת גומלין בין הדמות הראשית (או הדמויות הראשיות) לסביבה. המערך הזה נהיה הלכה למעשה עיקר הספר, הכוח המניע של העלילה והשופר דרכו מעבירים הסופרים והסופרות את הערכים או המסרים שבסיפור. בין הסופרות הבולטות הכותבות בסוגה זו: ג'קלין ווילסון, לואיז רניסון וריינה טלגמאייר, ובישראל – ליאת רוטנר ונועה רום. האחרונה פרסמה ספר שני בסדרת הספרים "חברות", ששמו "החיים שבחרתי". קדם לו "סוגרים חשבון", וגיבורות הסדרה הן החברות הטובות תום וג'רי.

כריכת הספר (יח"צ)

לאחר שהתמודדו עם חרם כיתתי בספר הראשון בסדרה, עתה יש שני עניינים מרכזיים המעסיקים אותן: תום – נערה דחויה, שמנמנה ובעלת ביטחון עצמי נמוך – מתמודדת למועצת התלמידים, ואילו ג'רי – אינדיבידואלית ואנטי קונפורמיסטית – מוצאת עצמה מתאהבת בנער שפגשה בקבוצת מעריצים באינסטגרם של סדרת ספרים מצליחה. השתיים מתרחקות זו מזו (כולל הסצנה הבלתי נמנעת של הטחת האשמה של קנאה אחת בשנייה), והנרטיב של כל אחת מהן נמסר במקביל.

רום כותבת על נערות שמתמודדות עם משברים עקב הימצאותן בשוליים החברתיים, או במלים פשוטות יותר – הן לא מקובלות. שימת הדגש הזאת בספריה הולמת מאוד את הסוגה, שכן היא מזינה ומוזנת מאינטראקציות חברתיות, מקשרים בינאישיים בסיסיים בין בנים ובנות, מקובלים ודחויים, אינדיבידואל וקבוצה. הסממנים של כל גורם בפעולת הגומלין הזו ברורים מאוד, וכך גם התפקיד שלו במערך. זו ספרות פונקציונלית כמעט, המבקשת להעביר את הקוראים והקוראות חוויה ספציפית מאוד, חד-משמעית, שבה כרוכים לרוב גם ערכים כמו קבלה עצמית, חמלה, מציאת קול אישי והעצמה. הפונקציונלית הזאת מזכירה (ואולי גם מושפעת במידת מה) סדרות דרמה אמריקאיות משנות התשעים כ"בוורלי הילס 90210", "תיכון סוויט ואלי", "הצלצול הגואל" ו"דגראסי" (הקנדית).

סדרות אלו הציגו מגוון דמויות, התמקדו בקשרים ביניהן סביב נושאים מרכזיים זהים וחוזרים, וביקשו להציג חוויות שכיחות בחייהם של בני נוער וצעירים במסגרת של כחצי שעה. כדי לעשות זאת, היה על התסריט להיות אפקטיבי: הדרמה ברורה, הסצנות פונקציונליות, הרגש מובע לא על ידי התעמקות, התפייטות או התפלמסות (כפי שביקשה לשבור זאת הסדרה "דוסון קריק", למשל), אלא באמצעות ציון קונקרטי שלו וביטוי מוחשי מיידי. גם הפתרונות של הקונפליקטים נדרשו לאפקטיביות, והם חדים ונוטים לטובת הדמות הנמצאת בקונפליקט של אותו פרק.

הקריאה ב"החיים שבחרתי" מהדהדת לאותן סדרות שעל הצלחתן אין עוררין, ויש בכך כדי להסביר את הצלחת ספריה של רום עצמה. תום וג'רי אינן דמויות חידתיות, בלתי מפוענחות או מורכבות יתר על המידה. הן אמנם עוברות תהליך – אוזרות אומץ, מחליטות לשנות דפוסים, נסחפות אחר התאהבות ראשונה (ג'רי) ואפשרות להשתייך לחבורת המקובלות (תום) – אך נדמה כי אין כאן יומרה ליצור תהליך נפשי מפותל שיותיר את הקוראים תוהים לגבי התרחשויות עתידיות או שיאפשר לדמויות לנוע בכיוונים לא צפויים. לפיכך, הסצנות משרתות את המטרה המרכזית של הסיפור – הן אפקטיביות, בעלות נפח וקצב קבוע, והמצב הנפשי שבה נמצאת הדמות בכל אחת מהסצנות נמסר בצורה חד משמעית ("אני מפחדת מנטישה", "אני לא רוצה להיות בדיחה"), שכן העלילה צריכה להתקדם הלאה אל עבר הקשרים עם הדמויות, ללא השתהות ומאבק פנימי.

הדבר בולט במיוחד בדמותה של תום, שכן ג'רי מתמודדת לבדה רוב הספר עם הקשר שנוצר עם הנער. אבל אפילו הריחוק בין החברות – נושא שכיח לכשעצמו – אינו מקבל את ההשתהות החשובה כל כך, וכאשר הדמויות מזכירות זאת הנושא נעלם חיש-מהר לטובת התקדמות בעלילות הדרמטיות האחרות. חבל שכך, משום שהקטע המוצלח ביותר בספר הוא זה שבו מגיעה ג'רי לישון אצל תום, אחרי זמן ממושך שלא עשו זאת. מתוקף הריחוק מחליטה ג'רי (בקולה של המספרת): "כל כך הרבה מילים לא נאמרו ביניהן. והיא תשאל על הבחירות למועצת התלמידים, היא תתעניין. יהיה כיף כמו פעם". גם תום מחליטה: "היום היא תשמע את ג'רי, לא תדבר על מועצת התלמידים, לא על נעמי". נקודת המוצא לסצנה הזו, במסורת קלאסית של קומדיה של טעויות, מובילה דווקא לטרגדיה כשריב מתגלע ביניהן, ובסיומו: "[…] ג'רי הצטרפה למיטה. תסתובבי אליה, חשבה תום, אבל נשארה שכובה עם הגב לג'רי. ג'רי הביטה בגבה של תום ועצמה את עיניה".

זהו רגע קטן, אינטימי ומזוכך של פער בין הרצוי למצוי, בין הלב למוח, בין הציפייה ושברה. זהו רגע חשוב בתוך סצנה ארוכה המתפרשת על פני פרק וחצי, שבמהלכה – ובמסגרת של אינטראקציה בין החברות – אנו נחשפים לביטוי מעמיק יותר של נפשן ושל המורכבות במערכת היחסים ביניהן. הסצנה הזאת בולטת על רקע סצנות אחרות שבהן המיקוד הוא הפעולה, הדרמה המהירה וההשפעה המיידית והקונקרטית של הסביבה על הדמויות. רגע נוסף כזה מתרחש כאשר תום מעזה במפתיע להגיב למחאתה של המורה על דבריה שלה במהלך נאום בכיתה. המורה טוענת שבניגוד למה שתום אמרה, היא תמיד היתה רצויה בכיתה, ותום משיבה לה שהיא דווקא היתה לבדה, שהמורים ראו שהיא לבד ולא עשו כלום. זהו רגע חזק מבחינה רגשית, ודומה כי נפתחה כאן הזדמנות לנתיב עלילתי ורגשי בעל תוקף משמעותי בסיפור האישי של תום ובנרטיב העל של הספר. אך הוא נזנח לטובת עניינים חברתיים בין בנים ובנות, אולי מתבקשים יותר.

על אף שהיה נכון לדעתי להוסיף עוד קטעים מורכבים מבחינה רגשית אשר יטעינו את הסיפור באנרגיה חזקה יותר, "החיים שבחרתי" מבצע היטב את מטרתו – כמו אותן סדרות טלוויזיה. הוא קליל בגישתו אך עוסק בנושאים כבדי משקל מבחינה חברתית כמו שוויון בין המינים, בדידות וגיבוש זהות; מספק את מנת הדרמה הצפויה, ואף מותיר אותנו סקרנים להמשך העלילה שתסופר בספר הבא. זהו ספרה הטוב ביותר של נועה רום עד כה; ניכר שהיא מבינה את הסוגה בה היא כותבת, ומכוונת ליצירת טקסט ישיר ואפקטיבי.

"החיים שבחרתי" מאת נועה רום. הוצאת "כתר", 2019

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. haifa הגיב:

    תודה יותם, מעניין ומעורר מחשבה. נראה שספרות "פונקציונלית" אכן תואמת את הגיל ואת תפיסת המציאות שלו של שחור-לבן. השאלה היא באמת מה תפקידה של הספרות- לספק מענה למציאות כפי שהיא נתפסת בעיני מתבגרים, או להציג את המציאות כפי שהיא באמת (לפחות בעיני) – מורכבת, שרירותית, לא צפויה…

  2. […] מבטא את המעבר מתמימות ילדית לבגרות מודעת, מתרחשות בו אינטראקציות חברתיות מרתקות; בין השאר – אהבה […]

כתיבת תגובה