5 ספרות

גוף ודמון ורוח / לי עברון

רשימת ביקורת על "ספר האבק 1: סירת מבטחים" מאת פיליפ פולמן

אפריל 29, 2018  

ישנן יצירות – מיתוסים ואגדות, אך גם יצירות בנות זמננו – שמצליחות לשוות לאמתות מסוימות צורה מדויקת כל כך עד שלאחר קריאתן קשה להבין איך הצלחנו לדבר על אותן אמתות קודם לכן, בלעדיהן.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

5 תגובות:

  1. kseal הגיב:

    איזה כיף!
    טרילוגיית "חומריו האפלים" היא מהספרים האהובים עלי ביותר, ואני דווקא כן התאכזבתי…
    קודם כל, יש בספר מעין פמיניזם למראית עין – אליס, בת החמש-עשרה, אינה מצליחה להעלות בדעתה פתרונות מבריקים, בניגוד לוויל בן האחת-עשרה ששולף אותם ממוחו כל הזמן; שנית, שניהם שומרים על ליירה, התינוקת, אבל משום מה, אליס היא היחידה שמחליפה לה חיתול – זה לא פרט חסר משמעות, משום שהוא חוזר בספר שוב ושוב – בכל פעם שוויל עומד לעשות זאת, אליס מונעת זאת ממנו בתירוצים קלושים. ניכר שהסופר נבהל ממש מהאפשרות הזאת הדבר היחיד שנותר לה לעשות הוא להתקומם, ממש בסוף, מול לורד עזריאל, בנאום שאפשר למצות אותו בשתי מילים: "לך להזדיין". כמו בהרבה מקרים כאלה בסדרות ובסרטים, אני תמיד חושד שמאחורי פרץ הקללות יש ריק תסריטאי, וגם הפעם אני חושש שזה נכון. בעצם, הפמיניזם מנוכס כולו לטובת וויל – הוא מצטייר כגיבור שלם, גברי ונשי, בעוד אליס נותרת קרחת למדי…
    חוץ מזה, יש בסיפור פרזנטציה ארוכה (מחצית מהספר), והמחצית השנייה גדושה באקשן שחלק ממנו – החלק הפנטסטי – לא מעוגן בעיני מספיק במה שקורה בחציו הראשון. הרעיונות, שקיומם בטרילוגיה כל כך מלהיב ומעורר מחשבה, חסרים פה. מה שמעניין בספר הוא, כמו שאמרת, הקשר בין הגיבור הרע והדמון שלו – החצנה מרתקת של שנאה עצמית, ועוד דבר – השלטון הדתי ומוסדותיו האימתניים. איכשהו, הרגשתי שזה (עלול להיות) רלוונטי עד אימה לחיינו…

  2. לי עברון הגיב:

    תודה על התגובה הנהדרת, kseal, גם לי הפריע עניין החלפת החיתולים ובכלל התושייה האינסופית של מלקולם. לאמיתו של דבר, גם ב"סכין המעודן" הרגשתי שליירה המופלאה נדחקת פתאום לתפקיד "נשי" לצידו של ויל רב-התושייה והעוצמה… מצד אחד היה בזה משהו מרתק – לראות דמות פתאום בהקשר אחר, בנסיבות אחרות, ומצד שני לא הרגשתי נוח עם חלוקת התפקידים.

  3. יעל אכמון הגיב:

    התלבטתי אם להגיב (ותעיד על כך השעה שבה אני כותבת…), כי אני מכבדת את הביקורת המושקעת, וגם אם האגו סומר מיד, אני משתדלת להחזיק אותו קצר 🙂 אבל כיוון שהובאו דוגמאות ספציפיות, רציתי לציין שלפחות בכמה מהן מדובר בשיבושים מכוונים של שפתו של מלקולם (ואחרים, הוא לא היחיד שמדבר בשפה לא תקנית, גם אם במקרה שלו יש שילוב מקסים של דקדוק לקוי עם מילים "גדולות" ומושגים מורכבים, תוצאה של אוזן סקרנית ומוח חקרן). קיימים שיבושים בדיאלוג, ולא רק בו כפי שציינת, במקומות ששפת המספר גולשת מדי פעם למבע משולב שמשקף את המחשבות והסגנון של הדמות שהוא מתרכז בה באותו רגע. כך לדוגמה מדובר בשיבושים מכוונים במקרה של "אמרת שאת בהיסטוריה של הרעיונות", שמלקולם ממהר לתקן בעצמו ל"היסטוריונית", או "אני מקווה שאבא שלך צודק על חוק הסודות הרשמיים" או "הזהיר אותי עליו". אם אני אשמה כאן במשהו זה בכישלון להבהיר לקורא שמדובר בשגיאה של הדמות ולא שלי, אבל אלה לא מקרים של רשלנות כתוצאה מחיפזון. מעבר לזה אני באמת לא אתווכח כי זה נראה לי חסר טעם מצדי ותשפוט הקוראת בעצמה, ובעיקר שמחה שנהנית מהספר והקריאה היתה מעניינת.

    לגבי הספר עצמו, סוג אחד מסוים של המשכיות פולמן בונה כאן בצורה מושלמת – ליירה אמנם תינוקת בספר הזה, אבל אין שמץ של ספק שזאת אותה ליירה, כי היא מפגינה, אפילו כתינוקת, את היכולת המדהימה שלה מהטרילוגיה המקורית להקסים ולשבות לב כל רואיה, גבר אישה וילד, וכולם רודפים אחריה, רוצים בטובתה (או לפחות לנכס אותה לעצמם) ומוכנים ללכת רחוק מאוד כדי להשיג אותה. אם יש משהו על טבעי באמת בסדרה, זה הדבר 🙂

  4. לי עברון הגיב:

    יעל, אני שמחה שהגבת ומעריכה את האופן שבו הגבת. ואילו היינו עובדות על הספר יחד יכולנו להתווכח בכיף על תרגום השיבושים :). ואת צודקת, על קסמה של ליירה (הפועל על דמויות וקוראים כאחד) אין עוררין…

  5. נטע שטיינר לבל הגיב:

    דווקא אני חושבת שכאן ההיקסמות מליירה מנומקת להפליא, היא נמצאית בסביבה ללא תינוקות. הכמיהה של הנזירות לתפקיד האימהי מודגשת, ההיקסמות הראשונית של מלקולם מושפעת מהעובדה שלא ראה תינוקות בעבר.

כתיבת תגובה