7 ספרות

גיבורה אחת קטנה / טלי כוכבי

רשימת ביקורת על ספרן של שהם סמיט ועינת צרפתי, "סיפור אחרי השינה"

ינואר 31, 2014  

מדפי ספרי הילדים עמוסים בספרי לילה טוב; ספרים רכים, מנחמים ומערסלים, שכל כולם אהבה, רוך ואוירה פסטורלית ומרדימה של השכבת ילדים. אין עוררין על הצורך והרלבנטיות בספרים שכאלה, אבל נדמה לי שגם אין עוררין על כך שהמציאות, בדרך כלל, הרבה פחות פסטורלית ובעיקר הרבה פחות ישנונית גם אחרי הסיפור של לפני השינה. ספרים לא מעטים מכירים בהשתוללות של הילדים אחרי ההשכבה ובמצוקה ההורית שנלווית לה (למשל, "אבא, אני לא נרדם" שכתב ואייר מייקל פורמן או "לא יכול לישון, דובון?" שכתב מרטין ואדל ואיירה ברברה פירת) וישנם גם ספרים שמתמקדים בחוויה העוברת על ילדים והורים (משני צידי המתרס) כשההורים אוסרים והילדים מתמרדים נגד האיסור (למשל "לא, דני!" שכתב ואייר דיוויד שנון או השיר  הקלאסי "אל" מאת מרים ילן שטקליס  – "אל ואל ואל ואל, מי המציא אותך בכלל?"). הפיקצ'רבוק החדש שיצרו שהם סמיט (כתיבה) ועינת צרפתי (איורים) הולך צעד אחד קדימה מעבר לתבניות הקיימות, מכניס לקלחת את המוטיבים המוכרים האלה ועוד קצת, ויוצר יצירה חדשה ומקורית שמתבוננת במוכר מזוויות התבוננות אחרות.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

לסיפור יש שני סוגים של גיבורים: נקודת המבט המרכזית – שבשנים האחרונות הפכה ליותר ויותר רווחת בספרי ילדים – היא זו של ההורים: אמא ואבא קריקטוריסטים מהסים זה את זו כשהם מציצים לחדרה המבולגן של בתם הישנה, "ששש… שקט! דממה! סוף-סוף דידי שלנו נרדמה". הטקסט, כמעט לכל אורכו, כתוב מפיהם של ההורים ומזדהה עם חוסר האונים ההולך וגובר שלהם, אחרי שמהר מאוד מסתבר שדידי לגמרי לא ישנה. הספר, שמתחיל בנקודת הזמן הפסטורלית והנאיבית של ההשכבה, מתהפך במהירות למציאות פרועה, שלוחת כל רסן ולרצף של השתוללויות בדרגות חומרה הולכות וגוברות, ואיומי הורים הנמצאים בחוסר אונים וחוסר השפעה הולכים וגוברים.

הטקסט המינימליסטי והעובדה שרוב האלמנטים המשמעותיים בסיפור מסופרים באמצעות האיורים באופן כמעט קומיקסי, יוצרים עושר עצום של משמעויות, מסרים, כוונות, התרחשויות, ומסרים נגדיים. כמעט כל עמוד טומן בחובו הפתעה מרעישה נוספת – דידי מתעוררת, הימצאותם של אורחים בסלון, זלילה הדוניסטית ופרועה של עוגות וקינוחים (בידיים, באמצע הלילה), נוכחותו של האח הקטן (שלמרות הימצאותו על עטיפת הספר, הצליח ממש להפתיע אותי בקריאה ראשונה) – בכל פעם שנדמה היה לי כאילו הבנתי את הרעיון וברור לי לאן הסיפור פונה, ציפתה לי הפתעה חדשה שחייבה אותי לחשב מסלול מחדש ולהבין את הספר באופן קצת שונה.

איור: עינת צרפתי, טקסט: שהם סמיט

איור: עינת צרפתי, טקסט: שהם סמיט

מנקודת המבט של ההורים, זה סיפור של מה שמכונה במקומותינו "אובדן הסמכות ההורית" – אבא ואמא של דידי יודעים גם להיות אוהבים וחמים אבל הם בעיקר חסרי אונים – הם כועסים, הם מאיימים בעונשים, הם סופרים עד שלוש, הם אוסרים ואז מוותרים, מאיימים ואז נכנעים, אומרים לא ומייד עוברים להרשות "רק פרוסה אחת". הגבולות שהם מציבים נוקשים לכאורה אבל למעשה גמישים מאוד ומשתנים מרגע לרגע, והילדים שלהם – דידי, ובהמשך גם אחיה הקטן – פשוט "מצפצפים עליהם" ומתעלמים לחלוטין מהגבולות שהם מנסים לאכוף.

מצד אחד, מפתה להזדהות אתם. אני חושבת שאין הורה שלא מכיר את מצב הצבירה הזה, כשהילדים מקצינים עוד ועוד התנהגויות אסורות; ה"לא" נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה וחוסר האונים מאיים להשתלט. ומצד שני,  המראה שסמיט מציבה כאן בפני ההורים היא מראה הומוריסטית אבל עצובה, קודרת ואפילו מפחידה: אין משמעות או אפקטיביות לשום מילה שיוצאת מפיהם של ההורים, ולקראת סוף הסיפור המצב הזה מוקצן כשהם פשוט נרדמים, נוחרים וקורסים תחת נטל ההורות כששני ילדיהם "תופסים פיקוד" על המתרחש. באופן אישי-רגשי, קשה לי עם המוטיב הזה, שמופיע  ביתר שאת גם בספרה של סמיט "אבא בישל דייסה" וגם ב"קטנה גדולה" של אורי אורלב – הספר שהפחיד אותי בילדותי יותר מכל הזאבים והמפלצות מהספרים האחרים. דווקא כמבוגרת שאוהבת להתחבר לצד הילדי שלה, קשה לי כשמבוגרים משהים את האחריות ההורית שלהם מול ילדיהם והופכים לפסיאודו ילדים בעצמם, גם כשזה נעשה בחן, בהומור או באמצעים פנטסטיים.

איור: עינת צרפתי, טקסט: שהם סמיט

איור: עינת צרפתי, טקסט: שהם סמיט

ההורים של דידי לא מתיילדים ולא מתנערים מאחריות, אבל הם כן נרדמים – באופן שמנקודת מבט מבוגרת הוא כה מובן ומעורר הזדהות, אך מנקודת מבט ילדית הוא בעל פוטנציאל להדאיג ואפילו להטיל אימה, מכיוון ששינה היא היעדרות מוחלטת והיא מעצימה עד לשיאה את חוסר האונים ההורי. האם והאב מדברים בקול אחד ואחיד (בדיוק כמו שמייעצים כל הפסיכולוגים, מה שאי אפשר לומר על שאר התגובות של ההורים האלה…) וכמעט אין לדמויותיהם זהות אישית נפרדת (למעט במשפט שבו אמא שולחת את אבא להביא סמרטוט), והאחידות הזו מכפילה ומהדהדת עוד יותר את תחושת חוסר האונים שלהם.

ועכשיו, אני רוצה "לחצות את הקווים" ולנסות להתבונן בספר שוב, מנקודת המבט ההפוכה – זו של דידי. מזמן לא נתקלתי בגיבורת ספר ילדים בכלל וספר ילדים בפרט שהיא כל כך חזקה, עצמאית, תאבת-חיים, שמחה, יצירתית ותוססת. אמנם רוב רובם של המעשים של דידי משתייכים לסוג המוגדר בדרך כלל כאסור, אבל היא עושה אותם בשילוב כזה של כריזמה, מעוף, דמיון ובעיקר הנאה, שקל להזדהות אתה ועוד יותר קל להתאהב בה. אני משוכנעת שהעיתוי מקרי ושספר עובר גלגולים ושלבים רבים עד שהוא רואה אור, אבל אין קולע מהעיתוי המקרי הנוכחי של יציאת הספר הזה שבמרכזו עומדת הגיבורה הזאת זמן קצר כל כך אחרי שערוריית הפייסבוק והתקשורת סביב הקמפיין הלעגני והמכוער שהשפיל ילדים שמנים.

תענוג לפגוש בגיבורה שהיא ילדה שמנה עם חיוך גדול, ילדה שמנה שלא מתויגת כשמנה ושמתהלכת בגאון ובביטחון עצמי עצום – גאה בעצמה, בגופה ובכל הווייתה. הביטחון העצמי המרשים הזה שעולה מכל הבעת פנים שאיירה צרפתי לדידי הקטנה, מרשים עוד יותר בזכות העובדה שהספר הוא לגמרי לא "ספר בעיה" על ילדה שמנה. השומן של דידי הוא לא בעיה, הוא לא "אישיו", הוא פשוט חלק ממי שהיא, וזה מקסים וחשוב ומעורר השראה עבור ילדים וילדות שמנים וגם רזים.

דידי זוללת עוגות ומגדנות בתאוות אוכל ותאוות חיים – מלוא חופניים, בידיים, עם לכלוך ובלי שמץ של רגשות אשם וספירת קלוריות (בדומה לגיבורה הרזה של "סעודה אצל המלכה", שכתבה ואיירה רותו מודן), ונדמה שאהבת המתוקים היא רק חלק מתאוות ואהבת החיים העמוקות שלה. באיור שמציג את דמותה של דידי במגוון רחב של מצבים ותנוחות היא מזכירה גיבורה דעתנית, שמנמנה וחזקה אחרת שיודעת להתענג על החיים – החזרזירה אוליביה שכתב ואייר איאן פלקונר. אבל דידי שעיצבה צרפתי היא ילדה בשר ודם ולא חזרזירה, וטוב שכך.

איור: עינת צרפתי, טקסט: שהם סמיט

איור: עינת צרפתי, טקסט: שהם סמיט

מתוך: "אוליביה", איאן פלקונר

מתוך: "אוליביה", איאן פלקונר

דידי, שקמה מהמיטה אחרי ההשכבה, לא לובשת פיג'מה אלא חצאית בלרינות ורודה, שלא ברור אם נלקחה מארגז התחפושות או מארון הבגדים. לצווארה היא עונדת מחרוזת "של גברת" אבל ממנה משתלשלות כמה עצמות (עצמות צעצוע, יש לקוות…) – שיוצרות שילוב בין שבירה של סטראוטיפים מגדריים לבין רמז להיותה "ילדת פרא". בנוסף לחצאית ולמחרוזת, דידי עונדת על ראשה כתר (צעצוע?). במישור הראליסטי אין ספק שהכתר, במיוחד בשילוב החצאית והמחרוזת, מאפיין "לבוש" של ילדות רבות, אבל יש לו גם משמעות במישור הסמלי, בעיקר לנוכח חוסר האונים ההורי: כשההורים מנסים ולא מצליחים לאכוף על בתם התנהגות נאותה (עם מירכאות או בלעדיהן), הילדה, כמו ילדות רבות וילדים רבים בעידן הנוכחי, היא שליטת הבית, וככזו, אין פלא שמונח על ראשה כתר. הכתר, וגם ההשתוללות הפרועה בניצוחה של דידי הם גם מחווה מרומזת ומשמחת לכתר ולהשתוללות של מקס מ"ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק.

איור: עינת צרפתי, טקסט: שהם סמיט

איור: עינת צרפתי, טקסט: שהם סמיט

מתוך: "ארץ יצורי הפרא", מוריס סנדק

מתוך: "ארץ יצורי הפרא", מוריס סנדק

אבל בניגוד למקס שמנהל לבדו את הקונפליקט מול אמו, דידי פועלת מול שני הורים אבל באמצע הסיפור מתלווה אליה שותף פעיל ודומיננטי – אחיה הקטן נטול השם, שמופיע בפתאומיות במסדרון הבית, למורת רוחם של הוריו, כשהוא חמוש בקסדה ויקינגית ובגד גוף פתוח משתלשל, ומצטרף בהתלהבות לחגיגה ולפריקת העול. הילד שלי הסב את תשומת לבי לבעייתיות בתגובתם של ההורים להופעתו של האח הקטן. כשהוא צץ בחדר, הוריו אומרים מילה אחת ויחידה – "אויש!" ולמרות שאפשר להבין את התסכול שלהם כשהם מגלים שעליהם להתמודד עם שני ילדים ערים ומשתוללים ולא רק עם אחת, בכל קריאה, עם כל "אויש" כזה, בני שואל בתמיהה מהולה בדאגה "למה?" ואני מסכימה אתו. גם כשההורים מתוסכלים, שחוקים ועייפים, מעליב שתגובתם היחידה לנוכחותו של בנם היא "אויש", וכיוון שמדובר בספר ילדים שהם קהל היעד המרכזי (אך לא היחיד) שלו, הייתי שמחה אם תגובתם הייתה מרוככת יותר.

הזכרתי את "ארץ יצורי הפרא", וידוע שסנדק סיפר לא פעם שאת ההשראה למפלצות רבות הרושם בספרו הוא שאב מהדודים והדודות (היהודים ניצולי השואה) שהכיר בילדותו. אני לא בטוחה אם ההשוואה מכוונת או בלתי מודעת, אבל לא רק הכתר על ראשה של דידי מרמז לכתר על ראשו של מקס, אלא גם הדודים והדודות שבמקרה של דידי אינם מפלצות דמיוניות אלא דודים בשר ודם. הופעתם הראשונה של הדודים בספר מפתיעה: ייאושם של ההורים מהקימה של דידי נתפס בהתחלה כחלק מערב ביתי שגרתי ושקט, אבל מהר מאוד מסתבר שהסלון מלא בדודים ודודות, ושדידי – ובהמשך גם אחיה – רוצים לא "סתם" להשתולל, אלא להשתתף בחגיגה של המבוגרים. לא ברור, וגם לא באמת חשוב, אם מדובר בדודים ודודות ביולוגיים או ב"דודים" שהם בעצם חברים של ההורים, אבל כך או כך, הדודים מייצגים תפקיד מרתק, משמעותי ומפתיע כשהם נקלעים ללב הקונפליקט בין הילדים לבין הוריהם.

דוד משה (ששמו מרמז אולי לדוד משה החוואי המפורסם), דודה מרגלית (שמרמזת לדודה מרגלית שנפלה אל השלולית של נורית זרחי) ושאר הדודים והדודות, הם מבוגרים שמתארחים אצל ההורים, אבל בעוד שההורים רוצים ערב שקט בלי ילדים, הדודים מתחילים מלחבק באושר את דידי וממשיכים כשותפים אקטיביים למשחקיהם הפרועים של דידי ואחיה. ההורים המזועזעים אמנם מזהירים ואומרים ש"דוד משה איננו סוס" ושאסור לשים חיתול על ראשה של דודה מרגלית, אבל הדודים עצמם משתפים פעולה עם ההשתוללות הפרועה, מחייכים באושר ונדמה שאפילו יוזמים חלק מהתעלולים, כשהם מתיילדים, זוחלים, מתחפשים ומשתטים בהנאה רבה לקול מחאות ההורים המנסים לשמר מסווה של ערב בורגני שקט ותרבותי.

איור: עינת צרפתי, טקסט: שהם סמיט

איור: עינת צרפתי, טקסט: שהם סמיט

אפשר לראות את תפקידים של הדודים כפשוטו – כמבוגרים שנהנים לבלות עם הילדים משום שהאחריות החינוכית אינה מוטלת עליהם, ואפשר לחפש ולמצוא בדמותם הקולקטיבית גם הד לדודי שמחה המבוגר הילדי של ע. הלל, ואולי אפילו למצוא ביקורת בונה ומרומזת של הדודים כלפי ההורים. "במקום לנסות לשווא למשטר את ילדיכם", הדודים כאילו אומרים, "במקום לאיים עליהם איומי סרק, לאבד את כבודכם ולסבול, מוטב שתצטרפו לחגיגה, תשחקו עם הילדים, ובסוף תעזרו להם לסדר את הבית ההרוס ולהחזיר את השגרה הברוכה". כי תפקידם המשמעותי של הדודים אינו מסתיים בשיכרון החושים המשותף (שכולל, אגב, באופן נדיר מאוד בספרות ילדים, גם אלכוהול בשפע – אף אחד לא שותה אלכוהול אבל הוא נשפך כמים, על הרצפה, בשיאה של ההשתוללות). כשההורים נכנעים לעייפות ולתבוסה ונרדמים על הספה, הילדים לא נשארים מופקרים לגורלם, למרות היעדרותם הזמנית של ההורים, אלא נשארים עם הדודים. בשלב הזה הדודים, יחד עם דידי, מנקים ומסדרים את כל הבית, מנקים צבעים מהקירות ואוספים כלים שבורים, בעוד שהדמויות שאיש לא מצפה מהן לקחת אחריות – האח הקטן עם בגד הגוף המשתלשל וכלב הפג שסד וטרינרי מקיף את ראשו כהילה או אהיל מגוחך – ממשיכים לשחק בשלווה. אחרי הניקיון המשותף הדודים והדודות הולכים הביתה ודידי ואחיה תופסים את מקומם של ההורים הישנים ונפרדים מהדודים בדלת בברכת "להתראות בשבוע הבא".

לו הספר היה מסתיים בנקודה הזאת, הוא היה מטריד מאוד בהשאירו את הילדים נטולי כל הגנה הורית, אבל הכפולה הסוגרת משיבה, כמעט ללא מילים, את הסדר על כנו כששני הילדים נראים ישנים שנת ישרים בזרועותיהם האוהבות והמחבקות של ההורים. ההורים ישנים גם הם ואמנם כל סצנת השינה המשותפת הזו של הארבעה נדחקת לתוך מיטת הנוער הצרה של דידי, אבל יש בה כדי לנסוך ביטחון וחמימות על ילדים, ומכאן חשיבותה הרגשית העצומה. והיא גם מסתיימת, בדיוק כפי שהספר מתחיל, באנטיתזה לכל מה שמתרחש בין דפיו – בלחישה: שששש….

איור: עינת צרפתי, טקסט: שהם סמיט

איור: עינת צרפתי, טקסט: שהם סמיט

עינת צרפתי עיצבה בחמישה צבעים (שחור, לבן, אפור, ורוד, צהוב) ובקווים פשוטים וקריקטוריסטים עולם מלא וגדוש בפרטים ובהומור ומסרים רבי הבעה שעוברים גם ללא מילים. בני הפעוט עבר שלבים רבים וסותרים ביחסו לספר בימים שעברו מאז שהספר הגיע לביתנו – הוא עבר את כל קשת הרגשות האפשרית; החל מחיוך שובבי, צווחה פרועה וקפיצות על המיטה בתום הקריאה, דרך צחוק חוזר ונשנה מהמשפט "דוד משה איננו סוס" ועד בהלה עזה מנזיפותיהם ואיומיהם של ההורים ואפילו דמעות של ממש שעלו בעיניו לנוכח כעסם על דידי, אבל הוא ממשיך לבקש לשמוע את הסיפור ולעיין בעצמו בספר שוב ושוב ושוב, בעיקר לפני השינה, מה שאומר שגם מבלי להיות מודע לשלל הרבדים והאלוזיות הספרותיות, משהו שם עובד ומשמעותי עבורו.

"סיפור אחרי השינה" הוא לכאורה ספר מינימליסטי ופשוט אך למעשה, הוא מסתיר בתוכו מורכבות גדולה מאוד. הוא ספר מצחיק, מכעיס, מפחיד, פרוע, שמח ומדאיג בו זמנית, ספר שבכוחו להוליד מפגשים מאתגרים ולא מובנים מאליהם בין הורים לילדים ולעמת גדולים וקטנים עם מגוון התנהגויות של עצמם – התנהגויות מעוררות השראה או התנהגויות מעוררות דחייה. במסווה של ספר קליל וכיפי, מתחבא ספר אמיץ שמעז להעמיד על השולחן – לצד ילדה שרוחצת בובה בתוך קערת פונץ' – גם אקסיומות לגבי התנהגות נכונה של ילדים ואקסיומות לגבי התנהגות נכונה של הורים ומזמין את כל הצדדים לחשיבה מחודשת ומרעננת.

"סיפור אחרי השינה" מאת שהם סמיט, איורים: עינת צרפתי. עריכה: יעל גובר, הוצאת כנרת, 2014.

טלי כוכבי – אוהבת ילדים, אוהבת תרבות וספרות, אוהבת תרבות וספרות ילדים. בעלת תואר שני בחינוך, עורכת, מבקרת ולפעמים מתרגמת ספרי ילדים וספרים בכלל, כותבת את הבלוג "עכשיו תורי". לאחרונה ראה אור ספר הביכורים שלה, "ביום שמש בהיר" (הוצאת איגואנה וכנרת).

כתיבת תגובה

7 תגובות:

  1. מאת דינה:

    תודה לטלי על רשימה מצוינת. אמנם, עדיין אינני מכירה את הספר, אבל בזכות הרשימה ארוץ לקנות אותו.
    אני רוצה להזכיר דרך אלטרנטיבית להתמודדות עם ילדים שאינם רוצים ללכת לישון. זוהי דרכה של לורן צ'יילד בספר "אני בכלל לא עייפה ואני לא הולכת לישון" מתוך סדרת "צ'רלי ולולה" הנהדרת. צ'יילד מרחיקה את ההורים מחדר הילדים ומסתפקת בבקשת האם מהאח הגדול להשכיב את אחותו לישון. דווקא האח צ'רלי מצליח להיכנס לעולמם הדמיון של לולה ולנטרל את תירוציה תוך שימוש בדימויים שלה. ייתכן שמבוגרים אינם מסוגלים לעשות זאת באותה מידה של הצלחה.

  2. מאת נטע:

    מסכימה עם רוב מה שטלי כותבת… למזלה יש לה ילד מוגן ואהוב שיכול לחוות את כל קשת הרגשות שהספר עורר בו בלי להינזק, אבל לא כל הילדים כאלה. לדעתי הטקסט נושא מסר די מפחיד ומאיים לקטנים שזקוקים לדעת שההורים שלהם יותר חזקים מהם ויודעים מה הם עושים – מה גם שלפיו, ההורים בעצם מתחילים ליהנות ולעשות חיים רק אחרי שהילדים הולכים לישון… מסר די מבאס לילד!! – מזל שהאיורים הנהדרים באמת מספקים פיצוי נחמד מאוד לטקסט

  3. מאת רותי זקוביץ:

    כתבה מעניינת ורצינית, לדעתי כמעט רצינית מדי. נראה לי – גם מתגובות נכדיי – שהילדים אינם מקבלים את הספר כמדריך להתנהגות או לאי התנהגות, וההורים אינם רואים בו דיון בסמכות ההורית. אלה ואלה מתייחסים לדברים כפי שנכתבו – בהומור ובעליצות; רואים כאן הקצנה מצחיקה חביבה, ובעיקר אבסורדית (קו אופייני להומור טוב) של מצבים רגילים בבית, צוחקים ונהנים. (חלק מהתעלולים, המצוירים להפליא, ממילא אינם בני ביצוע אז לא כדאי לדאוג…

  4. מאת עינה:

    הניתוח מעניין ומעורר מחשבה! והספר – שוטטתי בו שלשום ומאד נהניתי…

  5. מאת פנינה:

    זו יצירת אומנות מדהימה, בעיני, לאלה שהיו להורים אך הילד בתוכם עדיין ממשיך לבעוט ומסרב להתבגר. נראה לי שהספר הזה ואיוריו נופל לתוך קטגוריה אחת עם עבודות אומנות אחרות בעולם שהוצגו לאחרונה, כמו התערוכה של האומן פול מקארטי ”שלג לבן“ בניו יורק במאי שנה שעברה, בהם נעשה ניסיון להעלות דרך עולם הילדים את ההורות הלא אחראית ולעיתים פאתטית של ימינו. נדמה לנו שאנחנו בעולם של ילדים, אבל למעשה הילד מגלה לא את הפחדים הדימיוניים שלו עצמו בדמות ”יצורי פרא“, אלא את המציאות העגומה של המבוגרים סביבו המתנהגים כיצורי פרא. אולי דרך הצגת עליבותם של הורים מבוגרים נצליח לפתח בילד את הביקורתיות הנדרשת כדי להבין בין נכון ללא נכון? זה נראה לי קצת הפוך אבל, הרבה דברים בעולם שלנו היום הם קצת הפוכים. ספר אמיץ, אני מסכימה.

  6. מאת דוסית!:

    קניתי- והתאכזבתי מאוד.

    יש חורים בעלילה הכתובה העלילה מתקדמת מהר מידי- ופונט גדול לא יכול לבוא במקום תיאור או גישור על פערים בעלילה.

    האיורים מקסימים כשהם קטנים, הגודל הענקי מקשה על קליטת הפרטים ומכער את הקו. מותר לאייר בקטן ואין צורך להגדיל לגודל מלוא הדף או הכפולה איורים שחינניותם בקטנותם. או שהיה עדיף לבחור פורמט קטן יותר לספר (כמו ב"סיפריית נח" המעולה)

    חבל מאוד, עם יותר עבודה היה יוצא ספר נהדר

  7. […] (כתבה: שהם סמיט / איירה: עינת צרפתי. הוצאת כנרת) – פיקצ'רבוק עם טקסט קצר ביותר, חופן משפטים בלבד – בחרוזים כאשר רוב העלילה מסופרת על […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.