7 פרויקטים מיוחדים

גילגי – היתומה המאושרת / מרית בן-ישראל

על גילגי כגיבורת ילדות ולינדגרן כמי שכותבת את פנטזיית היתמות

אוקטובר 17, 2010  

מוקדש באהבה לבני נמר שהיה קורא את "גילגי" שוב ושוב ומתגלגל מצחוק.

"פיפי", כך קראו לה במקור, ופירושו בעצם ציף ציף; כך נשמע בשוודית ציוץ של ציפור. בעברית קראו לה גילגי, שם שיש בו גיל וגילגול. אחר כך תיקנו לבילבי בגלל הטלוויזיה, כדי להתאים את הדיבוב לתנועות השפתיים. אבל בשבילי היא תמיד תהיה גילגי, כמו בספר ההוא שעדיין נמכר באותה כריכה טורקיזית של ילדותי. גם עכשיו בזמן שאני כותבת אני חשה בנהרה שקרנה מתוכו. אושר מזוקק.

אני מכירה כמה ילדות לשעבר, טום בויז כאלו ששאבו נחמה מפראותה של גילגי. אני לא סבלתי ממצוקה מגדרית. גדלתי בין נשים דעתניות ודודות גדולות עם פה שנון ומלוכלך. מעודי לא רציתי להיות בן, אבל שנאתי להיות קטנה. שנאתי את הידיעה שכל מי שגדול יותר וחזק יכול להתעלל בי. למשל לזרוק עלי אבנים בדרך מבית ספר (עד שהעוזרת המיתולוגית שלנו סימון, תניס אותו בהשפרצות מצינור הגינה), או גרוע מזה – להחליט עלי. כל כך רציתי להיות אדונית לעצמי. אבל לא היה מה לעשות בנידון. רק להשעות את עצמי, לרדת למחתרת. ולתוך המחנק הזה פרצה לה גילגי. "גילגי" לא היה רק ספר בשבילי. הוא היה מקום מקלט, מחתרת צוהלת עד שאהיה גדולה.

ספרות הילדים מלאה יתומים. משלגייה ועד אוליבר טוויסט, ממִיוֹ מִיוֹ ועד אן שרלי והארי פוטר. יתומים הם גיבורים נפלאים. הם מושכים נבלים כמו שפצע מושך זבובים. אין להם הורים שינטרלו ויפקיעו את ההרפתקאות. אהבתי לקרוא על דרכם אל הבטחון והאושר. אבל גילגי היתה יתומה מסוג אחר. היא לא נאבקה בדרקונים, מכשפות, או אפוטרופסים אכזריים. גילגי ניצחה את הדיכוי של היומיום, שהיה בעיני הנורא מכולם. גם בגלל שהיה שלי, וגם בגלל שהיה סמוי מן העין (כמו שקוראים ללחץ דם "הרוצח השקט"). הכל נראה נורמלי, מוגן, חיובי. בייחוד אם חושבים על הילדים המסכנים בהודו שאין להם מה לאכול. אבל המחיר, המחיר היה החירות.

דפים רבים נכתבו על מבוגרים הלכודים בשגרה אפורה ומנכרת. מעט מדי נכתב על מצוקתם של הילדים, על חוסר האותנטיות של חייהם. אני לא סבלתי מדיכוי יוצא דופן, אבל מי שסיפק לי לחם ושוקולד ובגד ומחסה החליט גם מתי אקום ומתי אשכב, לאן אלך או לא אלך, מה אעשה ואיך אגיד ומה אלבש. לטובתי כמובן, הכל היה לטובתי. ואז באה גילגי.

אסטריד לינדגרן כתבה את פנטזיית היתמות שלי. אמא של גילגי מתה בלידתה ואביה אבד בלב ים. לא מדובר בהורים "רעים", אין הורים רעים בספר. ועם זאת – גילגי מאושרת ביתמותה. זה מוסבר במפורש בפיסקה הראשונה של הספר: "בקצה של עירה קטנה אחת מצויה גינה עתיקה ובה עומד בית ישן. בבית הזה גרה גילגי. גילגי גרבי היא בת תשע, וגרה שם לבדה, לבדה. לא אב לה ולא אם. דבר זה אולי נוח מאד, שהרי אין מי שמצווה עליה לעלות על משכבה דווקא ברגע המשעשע ביותר, ואין מי שיכריחנה לשתות שמן דגים כשחשקה נפשה בסוכריות."

שימו לב ל"לבדה, לבדה" הכפול הזה. פעמיים כי טוב. ובסוף הספר, אחרי שגילגי מחליטה לחיות לבדה בבית קונדס, במקום להצטרף לאביה, או במילים אחרות – מעדיפה את חברת ידידיה על חסותו המלכותית:

–          עשי כרצונך! אמר, סוף סוף כך נהגת מאז ומעולם!

גילגי נענעה את ראשה כסימן הסכמה.

–          נכון, כך נהגתי מאז ומעולם, אמרה בשקט.

ואחרי עוד כמה חיבוקים וחילופי דברים נלבבים ("את צודקת כתמיד, בתי") על חשיבותם של חיים מסודרים לרווחתם של ילדים, גילגי מסכמת: "ללא ספק טוב ביותר לילדים לחיות חיים מסודרים במקצת. על אחת כמה וכמה כשהם זוכים לסדר אותם בעצמם." וזהו. חד וחלק. בלי האירוניה העדינה של שלום עליכם למשל, שמזיל דמעה מעל לראשו של מוטל בן פייסי החזן (אשרי-יתום-אני). בלי אֲבָל… לינדגרן נותנת ליתומה שלה גיבוי מלא: היא מציידת את גילגי בכוח פיסי עצום. יותר משל אביה, ואפילו יותר משל אדולף (כן, אדולף) האיש החזק בקרקס. והיא לא שוכחת להעניק לה גם ארגז של מטבעות זהב, כלומר עצמאות כלכלית. ואז היא מניחה לגילגי לעשות כל מה שאסור: להעדר מבית ספר, לפצח ביצה על הראש, לשקר בלי חשבון.

כשהגברות של מסיבת התה מתלוננות על העוזרות שלהן, גילגי בודה עוזרת מן הגיהנום ששירתה כביכול את סבתה: שחורה מלכלוך, נובחת, נושכת, גנבת פסנתרים, מנפצת כלים בפטיש, חומדת את החזייה הוורודה של גבירתה ומעזה להחמיץ לה פנים על המזלג שנעצה באזנה. הסצנה הזאת, שבה משתלטת גילגי בפטפוטיה על שיחת הגברות, היא פרודיה לא מעודנת במיוחד על לשונם הרעה של המבוגרים.

איור: מאיה שלייפר

זאת ועוד: גילגי משקרת על ימין ועל שמאל, מטעמים שונים ומגוונים; היא משקרת כדי להסיח את הדעת וכדי להתפאר (כשהיא מספרת למורה למשל, כיצד הרגה נחש רגזן באורך ארבעה עשר מטרים שזלל כל יום חמישה הודים ושני ילדים לקינוח), או כדי לבסס ולהצדיק את החלטותיה והעדפותיה המשונות (היא מעדיפה את שנת הלימודים בארגנטינה שיש בה בעיקר חופשות, וימי הלימוד המועטים מוקדשים לזלילת סוכריות). מעבר להפלגות הדימיון וההשתטות, השקרים הם בעצם פרודיה על האופן שבו מנצלים המבוגרים את יתרון הידע שלהם כדי לשלוט: "יש ילדים בהודו…", "כשתגדלי תביני". ("אתה הבנת את זה פומיקי?" נשאל השדון אדום השיער בקלטת לילדים. "אני אמנם הבנתי, אבל לא הסכמתי!" הוא עונה בקולו החצוף והמצחיק.)

גילגי אינה מסתפקת בצפצוף על נימוסים ומוסכמות. היא עושה גם את הדברים האסורים באמת, המסוכנים: היא קופצת מהגג, היא נוגסת בפטרייה לא מזוהה, היא מערה לגרונה קוקטייל שלם של תרופות.  לעיתים נדמה שהספר כולו אינו אלא תשובה מורחבת לנזיפה הקבועה המרחפת מעל ראשי ילדים: "זה לא משחק!" גוערים בם. אז זהו, שֶׁכּן, אומרת גילגי, הכל משחק. ולינדגרן מהנהנת בהסכמה: אין שום השלכות; גילגי אינה נפצעת ואינה נופלת למשכב. היא אינה נענשת ואינה סובלת אפילו מנידוי חברתי. המורה מגלה סובלנות מפתיעה. הוריהם של טומי ואניקה אינם חוששים מהשפעתה הרעה. הם אינם אוסרים על ילדיהם להתרועע עמה.

אני לא זוכרת איפה קראתי שהגירסה הראשונה של הספר היתה עוד יותר אפלה ואנרכית. שהיא יצאה לאחרונה בשוודיה, במהדורה מוגבלת. הייתי נותנת הרבה כדי להניח את ידי על עותק באיזו שפה שאני יכולה לקרוא. כדי לבלות עוד קצת בחברת הג'ינג'ית עם השידה המלאה אוצרות והקוף במיטת הבובה והסוס במרפסת, הסופר גירל עם הנעליים הענקיות שמציירת על הרצפה כאילו אין עונש בעולם וישנה כשרגליה על הכר, ההרפו מרקס בצורת ילדה שמחליטה על עצמה.

באחד הרגעים היפים בספר המורה מתקנת לגילגי תשובה שגויה בחשבון. גילגי לא מתרשמת. היא אפילו קצת מתפלאת על המורה, אם היא יודעת את התשובה, למה היא שואלת? (ובאמת – מה הטעם בלימוד כשהתשובות ידועות מראש?)

"גילגי" לא היה רק ספר בשבילי. הוא היה מקום. מקלט זמני וירטואלי עד שאגדל ואהיה עצמאית. אבל "גילגי" הוא גם ספר חשוב ופורץ דרך בכל קנה מידה. לאו דווקא מסיבות מגדריות (מי שמתחיל עם מגדר ייתנגש בסיבוב הבא בתקינות של "מלך-כושים"). "גילגי" הוא ספר חשוב בגלל החתרנות ובגלל ההומניזם. בגלל האור שהוא זורה על הנפש האנושית. כי גם ילדים הם אנשים. רק צעירים יותר.

גילגי היא הראשונה בסדרה של חמש גיבורות ילדות שעליהן כתבתי:

הילדה אילת, פצפונת, מוכרת הגפרורים, פוליאנה.

רשימה זו פורסמה לראשונה בגרסה שונה מעט בבלוג של מרית בן-ישראל באתר רשימות, וניתן לקרוא אותה כאן.

מרית בן-ישראל – סופרת ואמנית בינתחומית. ממייסדי בית הספר לתיאטרון חזותי. כתבה את הרומנים "אסור לשבת על צמות" (הספרייה לעם, עם עובד 1996), "טבע דומם" (2005 הקיבוץ המאוחד), ו"בנות הדרקון" (2007 הקיבוץ המאוחד). כמו כן ערכה את "קולה של המילה" (בבל 2004) מבחר מאמרים על שירה-פרפורמנס, וכתבה עם רוני מוסנזון נלקן את "חפץ לב – יסודות תיאטרון הבובות האמנותי" (כרמל 2009). בשנה הקרובה ייצאו: "כשדוד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י" (הקיבוץ המאוחד), ו"סיפורים יכולים להציל" (סל תרבות).באתר שלה היא כותבת על אמנות בינתחומית ועל אגדות.

כתיבת תגובה

7 תגובות:

  1. מאת אפרת דקל:

    רשימה נפלאה, תודה לך .

  2. […] מדי, וזה גם עלול להכניס לקוראים רעיונות מוזרים אם ילדה נונקונפורמיסטית אחת יכולה לנצח גבר שקוראים לו אדולף. אז בגרסה החדשה קוראים […]

  3. […] בכתב העת היפה לספרות ילדים "הפנקס" (שגם עשה כמה מחוות מקסימות לגילגי) מדבר ערן שחר על הבחירות של הורים גם […]

  4. […] "טל-מאי". זוהי מסורת שראשיתה בדמותה האלמותית של גילגי, כמובן, אך הילדות הללו אינן שוברות מוסכמות כמותה, […]

  5. […] בכתב העת היפה לספרות ילדים "הפנקס" (שגם עשה כמה מחוות מקסימות לגילגי) מדבר ערן שחר על הבחירות של הורים גם […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.