19 ספרות

דבר העורכים: על טעם ועל ריח רצוי להתווכח

הזמנה לפתיחת דיון בנוגע לדבריה של לאה גולדברג על טעם טוב

נובמבר 17, 2010  

בערב ההשקה שנערך בשבוע שעבר ל"הפנקס", חילקנו סיכות עליהן הוטבע ציטוט של לאה גולדברג בדבר הטעם הטוב הנדרש מהמבוגרים: "יש צורך במורים ומדריכים, היודעים לכוון את טעם הילד, שהתנאי הראשון לגביהם בעניין זה הוא: שיהיו הם עצמם בעלי-טעם."

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

19 תגובות:

  1. מאת טלי:

    וואי, וואי, וואי, הייתי אומרת שאתם מתפרצים לדלת פתוחה אבל כיוון שאני בעצמי אחת מאלה שפתחו את הדלת הזאת בערב ההשקה (המקסים והמרגש) שלכם, האחריות (גם) עלי – מי שפותח את הדלת ביום חמישי, שלא יתפלא שהוא מתעטש כעבור שבוע…(לה לה לה אפצ'י).

    יש לי כל כך הרבה מה להגיד על השאלה הזאת, שעלתה מהציטוט הזה ומשיחתכם ברדיו ושמתגלגלת בראשי כבר הרבה ימים, מצד אחד כאילו אין טעם עכשיו ברשימה משלי בסוגיה הזאת כי סימנתם בדיוק את הנקודות המרכזיות, אני נקרעת כאן בין "חופש" לבין "תרבות/איכות/טעם" – כולם חשובים ויקרים לי במידה עצומה וכולם חלקים משמעותיים מהזהות המקצועית שלי וממה שאני מאמינה בו.

    על רגל אחת – אני מתנגדת למילה "לכוון" וחותמת בשתי ידיים על "שיהיו בעלי טעם", על מה שבין הקצוות האלה אני מקוה לכתוב עוד ביתר אריכות, והנה, סנדלתי את עצמי והבטחתי גם בפרהסיה…

  2. יופי של הצעה לשיחה. אין לי זמן עכשיו אז אני רק זורקת את ההתחלה לפוסט שכתבתי על קדיה מולודובסקי דווקא.

    רוב סופרי הילדים כותבים על/אֶל ילדים – מגובה המבוגר. זה יכול להיות מבוגר בעל דמיון המבין (כביכול?) לנפש הילד, ועדיין מבליחה מן הטקסט – ובמקרים מסוימים צובעת אותו ללא הכר – כוונה חינוכית או סתם פטרונות; שירֵי "מה עושות האיילות?" של לאה גולדברג הם דוגמא מצוינת. כשהייתי ילדה התייחסתי אליהם כמו שגננת מסורה מתייחסת לחוכמות של ילדי הגן: בהתפעלות ובהנאה, בלי לקחת אותן ברצינות גדולה מדי. המקום הרגשי שלי (כ"ילד/ה") היה מדולל עד כדי לא מיוצג בשיריה של גולדברג. הכעס או העצב שלי לא היו שווי ערך לזעמה או לייאושה. ואם הם נראו לי ענקיים, כך רמזה, זה מפני שאני עוד קטנה.

    קדיה מולודובסקי היתה המשוררת הראשונה שנכנסה לי לנשמה. הברק הלירי של שיריה לא עומעם על ידי חביבות אמיתית או מזויפת. היא לא התנשאה ולא התיילדה. היא ראתה אותי כפי שהייתי, וכפי שתפסתי את עצמי – אדם שלם, מקַסְטה נמוכה.

    (הטקסט המלא נמצא כאן http://wp.me/pSKif-fKh למי שרוצה)

  3. מאת לימור שנורמכר:

    לדעתי- גם כמאיירת וגם כאם, רצוי לחשוף את הילדים להכל מהכל, ובלבד שלא יהיו בתכנים (המילוליים והויזואליים) דבר מה פוגע. כמאיירת, בעלת אוסף ספרי ילדים שרק הולך וגדל, אני משתדלת לאזן בין הספרים שהבנות שלי בוחרות באופן עצמאי (בגן, בספריה או בחנויות הספרים)- שבו נודה, מקבץ הנסיכות והנצנצים די מככב שם, לבין ספרים שאני בוחרת עבורם- קלסיקות, תוכן מילולי מוצלח, תוכן ויזואלי משובח (ולעיתים שניהם יחד!). כך הן חשופות לסגנונות שונים, בתקוה שבעתיד הן יצליחו לפתח טעם משלהן. הגדולה (בת 5 וחצי) כבר מראה סימנים מעודדים :)

  4. מאת שהם סמיט:

    יופי של נושא!
    אני עונדת את הכפתור שלכם על לוח לבי – וגם בשנתי…
    לפני שנה שנתיים השתמשתי גם אני בדברי לאה גולדברג ברשימתי "אני אחליט" ב"הארץ".
    תוכלו למצוא אותה בקישור הבא (בתקווה שהועתק והודבק כהלכה) או לכתוב "אני אחליט שהם סמיט" בגוגל.

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1046800.html

  5. אני דווקא לא חוששת מהמושג "לכוון", ואצטט מדברייה של גולדברג המדגישים אותו בפסקה קודמת מתוך אותו פרק בספר: "טעמו של הילד, אם לא כיוונוהו בכיוון מסויים, נוטה עד מאוד ללכת אחרי הקל, השטחי והסנטימנטלי…המעלה הגדולה שבטעם הילדים היא זו, שהוא גמיש, שהילד הוא בעל דמיון מטבע ברייתו, ושיש אפשרות לחנך ולכוון…ממש כחינוך הנוער בענייני מוסר והשקפת-עולם…" (בין סופר ילדים לקוראיו עמ' 79)
    (אני יכולה להעיד שילדיי הבוגרים אוהבים לקרוא ונהנים מספרות טובה)

  6. שהם סמיט, רק עכשיו קראתי את רשימתך "אני אחליט" ואני מסכימה איתה מאוד. אהבתי את ההשוואה בין מזון-אוכל לבין 'מזון ספרותי'.

  7. נו, טוב, חזרתי. זה נושא יותר מדי בוער. בשביל הילדה הפנימית שלי ה"לכוון" הזה הוא כמו סמרטוט אדום. כל כך מתנשא שאני לא רוצה להקשיב. הוא מניח שאם לא יכוונו אותי לא אמצא את הדרך, שאין לי בתוכי יכולת לזהות איכות ואפילו ללמד אחרים, גם אם הם מבוגרים, וחושבים שהם יודעים יותר טוב. וזה לא שאני מתנגדת חלילה לשתף ילדים בדברים איכותיים! ברור שכדאי לשתף, זה כיף וזה חלק מדיאלוג. גם לחברים הבוגרים שלי אני מספרת על ספר נפלא שקראתי ודוחקת בהם לקרוא, בייחוד אם אני חושבת שהוא מתאים להם, אבל בחיים בחיים לא "מכוונת" אותם. זה חוסר כבוד. זה מניח שאני יודעת יותר טוב. ואני (בניגוד לגולדברג) מניחה שלפעמים ואולי – אני יודעת פחות טוב מילד. שההנחה שמבוגרים אמורים להרחיב את עולמם של הילדים נכונה באותה מידה בכיוון ההפוך. ילדים מרחיבים את עולמם של המבוגרים אם הם פתוחים לזה.

  8. בניגוד לאוכל, בכל הקשור לספרים אני מאמינה שלילדים יש קיבה חזקה. מה החרדה הזו ביחס לתוכן האמנותי? מה כל כך נורא בקיטש או בספר גרוע? איזה נזק יכול להיגרם? הצד השני – דיאטה שמאשרת ספרים מסויימים בלבד, גם לה יש מחיר. היא מלמדת את הילד שמישהו אחר, מבוגר, "מחליט עליו" בעניינים שבבסיסם בחירה וטעם אישי, ואני בספק עד כמה יחס כזה יעודד את הילד לפתח טעם משלו ועד כמה יעודד אותו לקרוא בכלל.

  9. מאת לימור דהאן:

    מרית בן ישראל, הוקסמתי מדברייך המקוריים ומהתבוננותך הכל כך ייחודית בנושא זה.
    (אני קוראת באדיקות את הבלוג הנפלא שלך)
    לעומת זאת אני חייבת לומר שרשימתה של שוהם סמיט בהארץ "אני אחליט" מאד קוממה אותי
    זאת עמדה מאד פטרונית ומאיימת, המתייחסת לילדים כמו עם כבוש.
    (שצריך לכבוש את ייצרו).

  10. מאת ערן שחר:

    אני מברך על הכפפה שזרקתם ורבות וחכמות הרימו לפני. אני חושב שהאתר הזה צמא וראוי לדיונים חיים כאלה.

    אני נוטה להסכים עם דבריה של גולדברג בכל הנוגע לגיל של הקריאה הטרום עצמאית, זו המתווכת. אך נראה לי שבגיל רכישת מיומנות הקריאה כדאי להרפות. דווקא בשלב הזה כדאי להניח להם לקרוא את מה שהם רוצים (גם אם זה משאיר פירורי נצנצים ורודים על הידיים). בעבודתי בחנות ספרים אני נוכח כמעט בכל יום במעמד בו אם מנסה לשדל ולשכנע את ילדהּ להעדיף ספר אחד על משנהו. לעתים אני נקלע לעיצומו של הקונפליקט. לא פעם אני נדרש ונקרא להכריע ביניהם. להפתעתה הגמורה של האם אני מצדד בילד ומסביר לה שלא חשוב מה הוא יקרא כרגע – העיקר שיהיה שבוי של הקריאה. שזו תתחבב עליו, שירגיש בה בבית, שלא תהיה הקריאה לעול. איני דואג גם לטעמו הספרותי המתהווה של הילד. הטעם מתגבש מתוך התנסות במגוון יצירות "גבוהות" ו"נמוכות". אם תרצו – בשביל לדעת לשחות צריך להשתכשך ברדודים. חוברות הקומיקס של טרזן ושל תולדות המערב הפרוע, דנידין וקופיקו היו שלב התפתחותי הכרחי בגיבוש הטעם הספרותי שלי. איני מתבייש בהם. בשלב מאוחר יותר כאשר הקריאה שוטפת ואהובה ראוי לו להורה לשוב ו"להאיר בפנס" (ולא יותר מכך) על הספרים שכדאי לקרוא או לשים אליהם לב.
    יש עוד מה לכתוב בנושא, אולי בהמשך…

  11. מאת רחל:

    אני חושבת שהמילה לכוון מתאימה מאד ונבחרה במיוחד כי היא שונה מהמילה: להכריח, או לאלץ, או לחנך וכד'. המשמעות שלה בעיניי היא להצביע על כיוון, דרך, לא מתוך אילוץ, אלא כהצעה. כמו שלימור כתבה – לפתוח עוד כיוונים ועוד אפשרויות. להביע דעה. כמובן לא להכריח ולא לפקד. אני מאמינה שכהורים, בכך שאנו מביעים דעה בפני הילד, אנחנו משפיעים עליו ומכוונים אותו. הדעה שלנו חשובה לו, גם אם לא תמיד הוא יודה בזה או יקבל אותה באופן מיידי.
    האם המלצה אינה מכוונת? הרי אנחנו לפעמים נתפסים לדברים קטנים כל כך, מבט או חיוך יכולים לגרום לנו לעשות משהו לא צפוי, להתנהג אחרת ממה שחשבנו. לפעמים ילד ישמע אותנו מדברים טובות על דבר מסויים, וזה יגרום לו להתאהב בו בעצמו. גם אם לא מנסים לכוון, אנחנו מכוונים.

  12. מאת טלי:

    מסכימה מאוד עם מרית למרות שאצלי המילה "לכוון" מסמנת סדין אדום אבל אדום קצת יותר בהיר…(-:

    אני מאוד בעד לחשוף ולהמליץ ואני גם חושבת שיש פה משמעות לכסף, בהקשר לדוגמא של ערן – ספר שבעיני ההורה הוא "זבל" הוא לא ספר שאני חושבת שצריך לאסור על הילד לקרוא, אבל גם אין סיבה שההורה יוציא עליו כסף בחנות (הילד יכול לקרוא בספריה, אצל חבר או מכספי מתנות/דמי כיס וכו' שלו, לפי בחירתו).

    ושוב- זה כל כך ארוך וכל כך מורכב שעוד אתייחס לזה יותר באריכות וברצינות (וגם אקרא שוב את הטקסט של שהם ואראה איפה אני ממקמת את עצמי מולו, לאט לאט… (-: ).

  13. אם נתייחס להגדרה המילונית של ספיר בחלק המגדיר 'מכוון' כ"מפנה לצד מסויים, מדריך, מביע את דעתו…", אז מה רע בכך?
    הרי לא מדובר בכפייה. אני סבורה שלאורך השנים, במודע או שלא במודע אנו מרבים לכוון את ילדינו (ותלמידינו).
    לדעתי זה לא סותר את הגישה שבשלבי הקריאה הראשונים נאפשר להם גם לקרוא ולהינות מספרים כמו 'קופיקו', אך ביום-הולדת נקנה להם את הספרים הטובים והאיכותיים בעינינו.

  14. דפנה, האם היית "מכוונת" את בן זוגך, או את ידידייך? ואגב – מנסיון – הרבה פעמים "הכוונה" היא מילה מכובסת ומנומסת לכפייה…
    ולא נעים לי להציף בלינקים אבל זה כל כך רלוונטי שאני לא מתאפקת. פעם מזמן כתבתי על "הילדים שרצו לקרוא"
    http://wp.me/pSKif-gl7 דברים שרואים משם לא רואים מכאן.

  15. לסיכום תגובותיי בנושא החשוב ומסתבר גם הטעון:
    1-מקבלת את ההגדרה של מילון ספיר ש"מכוון" הוא: "מפנה, מדריך, מביע דעתו", ולפיכך אני בהחלט מכוונת את בן-זוגי וידידיי וכן את ילדיי.
    2-מקבלת באופן עקרוני את גישתה של ל. גולדברג כפי שבאה לידי ביטוי בפרק הנזכר בספרה.(כדאי לקרוא אותו)
    3-ילדיי שהם בשנות השלושים לחייהם אוהבי ספר ומרבים בקריאה. (גילי הייתה מבקרת ספרות ב'מעריב' והיום היא משוררת)

  16. מאת ערן שחר:

    אנסה לדייק ולחדד. בואו נדמיין רגע: אתם מתכוונים לרכוש ספר עבור ילדכם בן החמש. הנה אתם בחנות מול ערמות הספרים. לקו הסיום הגיעו שני ספרים ביניהם אתם מתלבטים: "החיה של מיסייה רסין" (יצירה אדירה של טומי אונגרד) ו"סעודה אצל המלכה" (החדש והכובש של רותו מודן). עוד אתם מתלבטים והנה הילד מגיח מאחד המדפים, חיוך זחוח על פניו שכולו אומר 'אאוריקה' – ידיו מאמצות את הספר "דורה והפירטים". נניח ששלושתם זהים במחיר על מנת לבודד את שאלת הטעם וההכוונה. כמה מכם לא מוציאים מלה, מכבדים את בחירתו מבלי לנסות להשפיע עליה, פותחים בהשלמה את הארנק ורוכשים את הספר?

    שהם ברשימתה לא אוסרת על קריאת "ספרות נמוכה". יש לקרוא את רשימתה בזהירות ועד הסוף. אני דווקא שמח על האבחנה שעושה שם כשכותבת: "את "הממתקים", יודעים ילדי, אני מרשה לשאול בספרייה. בחנות הספרים, מקום שבו לבחירת ספר יש השפעה ישירה על התרבות, אנחנו קונים ספרים "טובים" בלבד" ומוצא עצמי מזדהה איתה מאד. הספרים שהפכו לדיירי קבע בביתנו הם רק אותם ספרים שמצאתי ראויים וטובים.

    אוּרי שלי בן ארבע מבקר המון בחנות הספרים שאני מנהל (היא כמו ספרייה עצומה עבורו), וכל פעם דורש "סיפור חדש שאני לא מכיר". לפעמים אני בוחר עבורו, לפעמים הוא בוחר בעצמו. אנחנו קוראים עשרות ספרים שלא יגיעו אלינו הבייתה. חלקם אפילו מעוררים בי כעס המופנה כלפי הוצאות הספרים שיורות לכל הכיוונים כמו איזה גולנצ'יק אחוז אמוק שהעביר את הנצרה לאוטומט. לעתים אני נדרש להסביר שלא נרכוש ספר מסוים ושנקרא אותו רק בחנות. כשאני מתבקש להסביר מדוע – זה לא קל. ובכל זאת, אורי יודע שיש ספרים שקוראים רק בחנות של אבא.

    מספר הרהורים ותובנות:
    א.
    אני חושב אם כן שההיבט הכלכלי צובע בצבעים ברורים יותר ומחדד את הסוגייה.
    גם אם אתם במחוז של אלה שלא מכוונים, צריך לשים לב שאם יש ספרים שתרכשו ואחרים שרק תשאלו בספריה – גם בכך יש משום אמירה והכוונה.
    ב.
    מעבר לשיקול הכלכלי יש גם את שיקול המקום. פה ושם אני מקבל לביתי ספרי ילדים מהוצאות הספרים. מדי פעם אשתי מתחננת שאעשה דילול בספרי הילדים כי הספרייה מתפקעת. המדפים צריכים להישאר מרווחים ומזמינים, ולא כל ספר יכול להתקבל לחברות בספרייה הביתית. הקריטריונים לסלקציה כמובן עשויים מאיכות וטעם.
    ג.
    צריך לזכור שמלאכת הקריאה בגילאים הרכים היא פעילות משותפת של הורה וילד. להורה יש זכות מלאה ליהנות אף הוא בזמן הקריאה. מתוך כך ההורה רשאי להיות שותף מלא ושוויוני בבחירת הספר.
    גם כשאנחנו בבית, עומדים מול מאות הספרים שכבר התקבלו למועדון, אורי ואני מקיימים משא ומתן על איזה ספר נקרא. הספר חייב להיות מוסכם על שנינו ולכל אחד מאיתנו יש זכות וטו על בחירתו של הזולת.
    ד.
    ההנחה שנראה שכולנו מסכימים איתה במידה כזו או אחרת היא שספרות נמוכה – יש בה תרומה לא רעה בכלל לעיצוב והגדרת טעם ספרותי איכותי.
    ה.
    כפי שציינתי בתגובה הקודמת: צריכה להיות התייחסות שונה בין גילאי הקריאה המתווכת לבין אלה שקוראים בעצמם. כאשר הילד רוכש את מיומנות הקריאה צריך כאמור לאפשר לו נגישות מלאה לכל אשר יחפוץ לרבות רכישה כספית של ספרים "נמוכים".
    התיידדות עם פענוח הסימנים הגרפיים, תרגומם לתנועות, למלים ומשפטים, התיידדות עם מלאכת הקריאה היא מטרה נעלה שמגייסת ומכשירה כל ספר המסייע לה במשימתה

    יצא ארוך לשעת לילה מאוחרת שכזו…

  17. מאת טלי:

    ערן,

    אני גם מסכימה איתך וגם לא (וגילוי נאות: אני עדיין לא אמא, אבל כבר יצא לי להקריא המון ספרים ללא מעט ילדים, גם בסיטואציות "חינוכיות" אבל גם הרבה מאוד בסיטואציות ביתיות).

    כן, גם אני לא הייתי מוציאה כסף על "דורה והפיראטים". מצד שני, לא הייתי קונה לילד ספר שהוא לא רוצה (מצד שלישי, לפני שיש לי ילדים אני קונה לעצמי ספרי ילדים, כך שבהחלט יתכן שכשיהיו לי ילדים אקנה לעצמי ספר ילדים גם אם רק אני ארצה אותו…).

    אני חולקת עליך לגבי היותם של המבוגר והילד שווי זכויות בסיטואציית ההקראה – כן, אני מאוד מאמינה בשוויון זכויות בין מבוגר וילד (אבל לא שוויון אחריות, וזה נושא אחר וגדול), כשאני משחקת עם ילד אני לעולם מרגישה אחראית להיות גם שותפה לאיסוף ובהחלט קרה לי לא פעם שאמרתי שאני לא רוצה לשחק במשחק מסוים וכן מעדיפה משחק אחר, ואז יש מו"מ, כמו שיש גם בין שני מבוגרים או שני ילדים לגבי "מה עושים עכשיו".

    אני לא חושבת שמבוגר צריך לסבול מהקראה אבל ילד שלא יודע לקרוא הוא מוגבל מהבחינה הזאת, הוא תלוי במבוגר לסיפוק ה"שירות" ולכן אני חושבת שהרצון שלו צריך להיות קודם לזה של המבוגר. כשיךד בוחר ספר מהמדף בבית (או בחנות או בספריה) והוא לא יודע לקרוא לבד, בעיניי, מגיע לו, הוא ראוי לכך שיקריאו לו.

    אם זה ספר שהמבוגר לא סובל מסיבה כלשהי הוא בהחלט יכול להגיד את זה, בעיניי אפילו כדאי וחשוב, וכבר קרה שאמרתי, למשל, על ספר של הטלאטאביז שבעיניי הוא לא ספר ואני לא אוהבת אותו (וכן, בכך העברתי מסר שיפוטי לגבי טעם ואיכות..) אבל כשהתבקשתי להקריא – הקראתי, נראה לי לא פייר לשלול את הזכות הזו מילד שלא יכול לקרוא בעצמו.

  18. מאת דינה:

    המילה "לכוון" אמנם מעלה אסוציאציות שליליות או לפחות לא נעימות של כפייה, אבל אנחנו, המבוגרים, לא צריכים להיבהל ממנה בתנאי שנימנע מאותה כפייה. אני, כסבתא המבלה הרבה בקריאה לנכדיה, דואגת לקנות ספרים שאני אוהבת, ובכך כמובן אני כבר מכוונת, אבל אצלי בבית הנכדים בוחרים להם ספרים מהארון הגדוש, ולעולם לא אכריח אותם לשמוע ספר שאינם רוצים בו. האם המתנגדים להכוונה לוקחים איתם תמיד ילד או שניים לחנות כשהם קונים ספרים?? ואם מידי פעם (שומו שמיים!) הם בוחרים ספרים שהם רואים כחשובים, הם גורמים בכך נזק לנפשו הרכה ונעדרת ההכוונה של ילדם?
    ואם נחזור ללאה גולדברג, נגיד לה קודם כל תודה על זה שעוררה את הדיון החשוב הזה. אני רוצה לצטט קטע קצר מיומנה של המשוררת, קטע שנכתב כשהייתה בת 16 בלבד: "היום התחלתי לכתוב אגדה 'גן שושנים'. אין זו אגדה לילדים.למדרגת פשטות נשגבת כל כך, של אגדת ילדים, עוד לא הגעתי, ואיני יודעת אם גם אגיע אי פעם. זה מה שאני כותבת – סמל. לילד נחוצה הספרות. הילד מאמין בזה אשר הוא קורא. האנשים הבוגרים מחוכמים יותר מידי, אבל למען לכתוב אגדות לילדים צריך המשורר להיות בעצמו ילד. ולא לעשות העויות ולהשתדל לחקות את שפת התינוקות. למען לכתוב לילדים (…) צריך להאמין בכל מילה מזה שאתה כותב. תכונה זו ניתנה רק ליחידי סגולה, לטהורי לב."
    הציטטה לקוחה ממאמר שכתבה יעל דר ב"הארץ" ב-14/1/10 כשמלאו 40 שנה למותה של המשוררת. נכון, היא אינה קשורה ישירות לנושא הדיון, אך לא יכולתי להתאפק… מלבד הקטע הנפלא של לאה גולדברג הנערה, כותבת יעל דר באותו מאמר שלאה גולדברג האמינה שיש לחשוף ילדים למגוון גדול של טקסטים ספרותיים מהארץ ומחו"ל. ואם זאת ההכוונה שכל כך רבים התנגדו לה, אז אולי היא לא כל כך מפחידה…

  19. מאת עינת:

    דבר ראשון – אני מצטרפת לכל המברכים על פתיחת הדיון הזה, שהוא בהחלט מעניין וחשוב.
    נראה לי שהשאלה המרכזית שעולה כאן אינה "מהו טעם טוב" כי אם "מה מקומו של החינוך". יש לנו אחריות לחנך את ילדינו וזה נכון לכל תחומי החיים ולא לספרות בלבד. אין מדובר בכפייה, התנשאות או בחוסר כבוד לילד. משפטים כמו "אני יודעת פחות טוב מהילד" הם משפטים מסוכנים משום שהם מבטלים את חשיבותם של בגרות, השכלה, כישורים, ראייה רחבה ועוד כלים נוספים שהילד חסר אותם עדיין.
    כאמא, כמחנכת, אני חייבת לתת אמון ביכולות שלי וביתרונות שיש לי על פני הילד, אחרת אין טעם לתפקיד שניתן לי. אני מסתכלת על הילדים שלי בכבוד רב, משתדלת כמה שיותר להאיר את נקודות החוזק שלהם, ללמוד מהם מה שאני יכולה (ויש לי הרבה ללמוד מהם) אבל אסור לי לשכוח שיש לי אחריות כלפיהם. לתת לילד לבחור מה שהוא רוצה בלי לתת לו הכוונה והדרכה זה כמו לזרוק ילד למים סוערים בלי גלגל הצלה, בלי ללמד אותו לשחות.
    אני מזדהה מאוד עם ההקבלה לאוכל וגם כאן – הכל שאלה של מינונים. אצילנו בבית, למשל, אין חטיפים אבל אם מישהו מציע לילד שלי להתכבד בחטיף אני לא מונעת את זה ממנו. הוא רואה שאני מסרבת בנימוס, הוא יודע שבבית אין את זה. לא קרה שום אסון. ועדיין – אני שומרת לעצמי את הזכות להחליט עבור הילד שלי מהו התפריט הנכון עבורו.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.