2 כללי

דיוקן האמן כסבא שכותב מכתב לנכדו / לי עברון

על "החתולים של קופנהגן" מאת ג'יימס ג'ויס

מאי 5, 2019  

השם ג'יימס ג'ויס מעורר יראת כבוד השמורה למחבריהן של יצירות מופת שלא רבים הצליחו לקרוא אותן ממש: את "יוליסס", הרומן הארוך שלו שנחשב למייסד ז'אנר זרם התודעה, קשה לצלוח, וגם את קודמו, "דיוקן האמן כאיש צעיר" לא קל לקרוא על אף יופייה המפעים של הכתיבה. אבל סיפור הילדים הנונסנסי שכתב ג'ויס, שהתגלה ויצא בספר ב-2012, וכעת הופיע גם בעברית, בתרגומו (וביוזמתו) של יהודה ויזן, אולי יעמיד דור שיזהה את ג'ויס קודם כול עם הסיפור המבריק, הנגיש והמצחיק הזה על קופנהגן, ועל מה שיש ואין בה.

כריכת הספר (יח"צ)

וקודם כול, הצצה לסיפור שמאחורי הסיפור: כנראה רצה ג'ויס לשלוח או להביא לנכדו מקופנהגן בובת חתול, ולא הצליח למצוא את מבוקשו. במהלך שהוא ממש התגלמות של תהליך היצירה האמנותית, ג'ויס מבטל לגמרי את ההבחנה בין בובת חתול לחתול אמתי, ומחליף את שניהם בסיפור, שנפתח במילים: "אוי ואבוי! אני לא יכול לשלוח לך חתול מקופנהגן כי אין חתולים בקופנהגן." אך הסיפור אינו נקרא "אין חתולים בקופנהגן", אלא: "החתולים של קופנהגן", כי כעת הסיפור עצמו הוא האובייקט, הוא המתנה לנכד, הוא מחליף את החתולים.

אם אין חתולים בקופנהגן, מה יש בה, אפוא? בכך עוסק רובו של הסיפור, וכאן נכנסת לתמונה, ויוצרת אותה, המאיירת, ענבל אבן, שעל פי פרופיל האמנית שלה שפורסם ב"הפנקס", נסעה לקופנהגן כחלק מהתחקיר! ההצהרה הפותחת של הסיפור, בדבר היעדרם של חתולים, היא אתגר למאיירת – במקור האנגלי מופיע חתול ועליו תלוי שלט המצהיר כי אינו חתול, אולי בדומה למקטרת המפורסמת של מגריט.

מתוך המקור האנגלי

גם ענבל אבן הולכת עם הטקסט של ג'ויס אל מחוזות סוריאליסטיים, אך באופן אחר: באיור הראשון בספר מופיעים כלב גדול, והרבה עכברים, שאינם מוזכרים כלל בטקסט אבל הם בהחלט תולדה הגיונית של היעדר החתולים.

"יש המון דגים והמון אופניים, אבל אין חתולים" – ממשיך ג'ויס, אך אינו מזווג את הדגים עם האופניים: ענבל אבן היא שמרכיבה, בתמונה סוריאליסטית, את הדגים על האופניים (ואינה שוכחת את העכברים המתרוצצים לרגליהם). מלבד המון הדגים והאופניים יש גם "המון" ילדים שרוכבים על אופניים ומחלקים מכתבים (ולפעמים מציצים מתיקי המכתבים שלהם גם עכברים). נדמה שאבן אינה מחמיצה שום הזדמנות שמעניק הטקסט החסכוני הזה: את ה"המון" היא מממשת בכל אחד מציוריה, המלאים בפרטים. כמו כן, האזכור החולף של "גברות זקנות שרוצות לחצות את הכביש" מוליד דמות של ממש, של זקנה בעלת כלב גדול, שמופיעה אף היא בספר לכל אורכו, למן העמוד הראשון.

איור: ענבל אבן

חוץ מחתולים, גם שוטרים אין ברחובות קופנהגן: הם שותים חלב חם ומבלים כל היום במיטה, ולכן מתנהל הקשר בינם לבין האזרחים בהתכתבות. האיור האהוב עליי בספר הוא זה שבו הגברת הזקנה מקבלת הנחיות בכתב (ליתר דיוק, בציור) כיצד לחצות את הכביש, ואנו משקיפים עליה מלמעלה – וזו גם הזדמנות לציין שנקודות המבט ברבים מן האיורים אינן שגרתיות: מלמעלה, מלמטה, מקרוב מאוד – והדבר מוסיף חיים ועניין לסיפור.

איור: ענבל אבן

ניתן למצוא חתרנות בטקסט של ג'ויס, הן בהתרשלותן של דמויות הסמכות, השוטרים, והן בפנטזיה שהוא רוקם – "כשאבקר בקופנהגן בפעם הבאה, אביא איתי חתול ואראה לדנים איך הוא יכול לחצות את הכביש גם בלי פקודות משוטר." ואכן יש בכתיבתו המבריקה עצמאות חתולית, וחדווה של סבא שרוצה להצחיק את נכדו. גם התרגום של יהודה ויזן, שנוקט עברית טבעית, טובה, פשוטה ולא מתיילדת, מהנה מאוד לקריאה. ועם כל זאת, נדמה שהכוכבת האמיתית כאן היא ענבל אבן: שֶׁמה שהיה ביסודו של דבר מכתב – גם אם מצחיק ומבריק, ומתורגם היטב – של סבא לנכדו, נעשה ליצירת אמנות ולסיפור של ממש הודות לפרשנות של המאיירת, שהוסיפה לו הקשרים, המשכיות ותנופה.

"החתולים של קופנהגן" מאת ג'יימס ג'ויס, איורים: ענבל אבן. תרגום: יהודה ויזן, הוצאת אחוזת בית, 2019

לי עברון – משוררת, מתרגמת ועורכת.

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. אוקי שפרן הגיב:

    תודה על המלצתך. אני כבר מצפה לרוץ ולקנות את הספר בזכות כולתו מתרגמו והמאיירת הנהדרת.

  2. לני הגיב:

    ענבל המוכשרת והמופלאה, יצרה/ ציירה סיפור בתוך סיפור.
    סיפור / ציור מלא ניואנסים , צבעים, קשת של רגשות, שדורש מהקורא הסתכלות מדוקדקת בחיפוש אחר רמזים, דמויות, ו… כמה מפתיע, ואולי לא מפתיע, חוש הומור…כל כך מרגש לחשוב, שנערה צעירה, ישראלית ואלמונית זוכה לאייר סיפור של ג'יימס ג'ויס. לא בטוחה שהיא עצמה מבינה את גודל המעמד.

כתיבת תגובה