רשימות ומאמרים

דיסני-טופיה או: "ילד, אתה לעולם לא תגיע לארץ המחר" / יוני שלמון

על דיסני - האדם והתאגיד ועל החלום שיצר ושברו דרך הסרט "בחזרה למחר"

יולי 22, 2015  

"אם מישהו היה עף מעליי, זה היה מעורר בי השראה.". -פרנק ווקר, "בחזרה למחר".

"לרוע יש הרבה מסיכות להופיע בהן בעולם. והמסוכנת שבהן היא הצדיקות." איקבוד קריין, "סליפי הולו".

 

זו אינה ביקורת על "בחזרה למחר", כיוון שאם זו הייתה ביקורת היה כתוב בה: תברחו! סרט נוראי ומשעמם! אבל כאמור, זו אינה ביקורת ולכן אנסה להתגבר על מה שראיתי ולהתמודד אתו ברמה התוכנית, שהיא דווקא מרתקת. אני לא יודע אם אצליח להעביר במאמר את מה שברצוני להעביר ולכן אתחיל דווקא עם כמה שורות תחתונות:

1. וולט דיסני ליהטט בין מדע לפנטזיה. הוא נעזר בפנטזיה כדי לעודד השראה ולקדם את פועלו בעולם המציאות.

2. ממשיכי דרכו של דיסני עושים שימוש בעולמו כדי לייצג ערכים הפוכים מאלה שלו. הם משתמשים בפנטזיה כאשליה ואינם יודעים לזהות את מערכת היחסים המורכבת של אמנים עם המציאות שמחוץ לעולם הדמיון. בכך הם מביאים למצב בו האמנות הופכת מנותקת ואליטיסטית. האליטה האחראית למחדל גורמת בלי מודע לקריסתם של העולמות שניהם.

3. תפיסת האמנות האליטיסטית כיום הפרה את הברית שבין האמן לקהלו ובין הדמיון והממשות. הנתק הזה מחריב את שני העולמות: העליון-האצילי והממשי. האירוניה היא שהאליטה הזאת, שאינה מונעת כבר מכוחות של תיקון, מאשימה את דיסני בכך שהיא היא זאת שהונתה על ידו. שהוא עורר בה השראה לפעול בעולם ואותו עולם התגלה כאוטופיה שקרית ותו לא.

"ארץ המחר" – האוטופיה בסגנון דיסני

הסרט החדש של בראד בירד עבור אולפני "דיסני" מבוסס בחופשיות על כמה יצירות של דיסני האב ובראשן אזור "ארץ המחר" בדיסנילנד. זו לא פעם ראשונה שמתקן בדיסנילנד מקבל סרט באיחור של עשרות שנים. "הטירה המכושפת" עם אדי מרפי מבוסס על מתקן בשם זה, וכך גם הסדרה המצליחה של סרטי "שודדי הקריביים" התחילה כמתקן בדיסנילנד עשרות שנים לפני שקפטן ג'ק ספרו בא לעולם.

"ארץ המחר" לפי חזונו של וולט דיסני מציגה עולם עתידני אידאלי שבו הקידמה כולה מנותבת לטובת הכלל תוך שמירה על הסביבה. לצורך כך נעשית אידאליזציה של המדע. המדע הוא הכלי המרכזי שמאפשר את תחושת הסטריליות האידאולוגית הזו. בעולם שכולו מיועד לרווחת בני האדם אין מקום למלחמות אלא רק לשאיפה משותפת לתיקון עולם. מעין מגדל בבל אוטופי פרטי של דיסני.

בעולם אוטופי זה משולבים שני כוחות סותרים לכאורה: המדע הפונקציונלי שחותר לפעול בעולם המציאות ולשנות אותו, והדמיון ששייך לספירה רוחנית יותר שאינה מבקשת נגיעה בעולם היומיומי.

בחזונו של דיסני, הדברים אינם סותרים אלא משלימים זה את זה. כחלק מההקמה של דיסנילנד הוא טבע את המושג: אימג'נירים, מהנדסי דמיון, אם תרצו, המהווים שילוב בין יכולות טכניות מדעיות עם השראה ויצירתיות של אמנים. כמודל לדמות אדם יצירתי זה, הוא מתייחס לדמויות שהן באמת היברידיות, "חכמי לב" (כך נקראו האמנים שעיצבו ובנו את המשכן בספר "שמות") שפועלם הוא הן בעולם הממשי והן בעולם הרוח והדמיון, והם מעשירים בכך את שני העולמות.

בסרט "בחזרה למחר" מוצגת ארץ נהדרת שכזו שבה פועלים יחד המדע והדמיון אך היא מתגלה רק כפרסומת, שקר. המבוגר, שהיה בילדותו אימג'יניר, איש של מדע ורוח, מלא טרוניה כלפי האוטופיה שראה לנגד עיניו בילדותו. מיהו אותו מבוגר? בסרט משחק אותו ג'ורג' קלוני אבל התחושה שלי היא שמדובר בבראד בירד, במאי הסרט, בעצמו.

פארק השעשועים דיסנילנד הוא כולו מעין "ארץ המחר". דיסנילנד היא מיקרוקוסמוס של חברה אידאלית שבה גדולים וקטנים מכל הגזעים והדתות יכולים ליהנות יחד (במחיר יחסית סביר) בפלאי הבידור והטכנולוגיה תחת חסותו (המערבית והתאגידית) של דיסני – האדם והתאגיד – ולהשאיר מאחוריהם צרות ומלחמות, פערי מעמדות, ועוד קונפליקטים מן העולם הרגיל.

הסיפור של הסרט אמנם נחשב מקורי אבל בפועל הוא שואב מדימויים ורעיונות שהם חלק ממורשתו של דיסני בתכניות הטלוויזיה החינוכיות והאגף בדיסנילנד שמוקדש למחר. התכניות החינוכיות של דיסני בערוץ ABC נוצרו על מנת לעזור לממן את הקמת דיסנילנד ולכן גם נקראה סדרת התכניות בשם "דיסנילנד". דיסני עסק שם בנושאים מגוונים: מאחורי הקלעים של סרטים, מחשבות על אמנות, מדע ועוד. את התכניות הללו הוא אירח בעצמו, במשרד שלו, ולפעמים קריין אותן. הפורמט הזה של תכנית טלוויזיה שבו מוצגים סרטונים בנושאי ידע מגוונים ואמנות לקהל רב גילאי הפך למסורת של שידורי דיסני שנמשכת מ-1954 ובהתאמות שונות עד היום. בתכניות אלו נחשף דיסני בפני הקהל באופן אינטימי ופרש את משנתו וערכיו כשהוא מעורר השראה בילדים אמריקנים רבים.

נקודת מפנה: התבגרות ומרד

דיסני בנה עולם מקביל לעולם שלנו; עולם שמטרתו לעורר בנו השראה אך בה בעת מהווה מקור לאשליה ולבריחה. זהו המתח המובנה עם עולם הדמיון: תמיד בין השראה ושקר. דיסני היה מודע למתח ולכן שאף להיברידיות, חינוך בשני האפיקים המקבילים של מדע ודמיון. רגליים על האדמה וראש בעננים. ועדיין, מתישהו הקסם פג ומתגלה המכונה מאחורי מה שחשבת שאמתי. זהו הרגע שבו אתה מתבגר ומגלה שעבדו עליך. שמה שחשבת לראות כהשראה היה בעצם פרסומת, אשליה.

זוהי גם ההיברידיות של "ארץ המחר". "ארץ המחר" היא מעין "עולם הבא", זה שקיים כל הזמן במקביל לעולמנו וברבדיו הפנימיים הוא עולם דינמי, משתנה, ולכן הוא נטול דטרמיניזם. הוא אוטופיה שהיא בזמן עתיד והווה גם יחד, שכן היא מתקיימת כווקטור של ההווה, של העולם הממשי, המשפיע עליו ומשנה אותו כל הזמן. אם אינך שואף בהווה לעולם הבא, המתוקן יותר, אז שני העולמות – הממשי בהווה וזה העתידי המתוקן – מבטלים זה את זה, וכמו שאומר הסרט – הנבואה מגשימה את עצמה. כשאין שאיפה לאוטופיה העולם באמת הולך לקראת אסון.

בראד בירד גדל ב"דיסני": הוא למד ב"קלארט" – בית הספר לאמנות ואנימציה שהקים וולט דיסני, היה אנימטור בחברת האם ואף שב לעבוד ב"דיסני" במסגרת חברת-הבת "פיקסאר". מה שגורם לי לתהות אם הוא סוגר חשבון עם וולט דיסני על ההשראה שעורר בו כילד וכאנימטור צעיר שהתגלתה כשקר. שקר כי החיבור בין דמיון ומדע יצר את פצצת האטום, שקר כי הדלתות של "העולם הקטן" לא תמיד היו פתוחות לנשים, לשחורים, ליהודים ועוד; שקר כי בסופו של דבר מדובר בתאגיד ענק עם מנהיג כריזמטי יחיד, שקר כי כל דמות אב היא מודל שקרי בסופו של דבר, ובעיקר שקר כי אנימציה בפרט ואמנות בכלל הם אשליה. הם גורמים לך לחשוב שאתה יכול לעוף אם רק תרצה. נראה בהמשך שהוא לא הראשון לסגור חשבון שכזה עם דיסני.

 

מדע ודמיון: אנשים יכולים לעוף

אחד הדברים היפים שעולים מיצירתו הטלוויזיונית של וולט דיסני, כאמור, הוא הקשר בין מדע ודמיון. הסתירה המובנית בין השניים מתגלה כסימביוזה שמסוגלת להתאחד בדיסני, לא רק כיוצר אלא כהוגה. זהו חזון ערכי בעל ערך רב שיש בו גם יישומים פרקטיים: הבנה שחינוך ראלי לא צריך לבוא על חשבון פיתוח הדמיון והיצירתיות אלא בד בבד; שמדענים טובים הם אלו שערכי האנושות והאמנות מהווים חלק מאישיותם, ומצד שני שאמנים צרכים לשאוף לתיקון העולם הממשי.

אבל אולי המסר הפשוט מאחורי הערכים הללו הוא שקידמה היא דבר טוב. שהעולם שואף לתיקון וצריך לסייע לו בעזרת הקידמה. זה המקום שבו הסרט "בחזרה למחר" לוקח את הערך הזה ומתרגם אותו בפשטנות ל"אופטימיות" כמעט פסיבית. בפועל, דיסני היה רחוק מאופטימיות שאין בה מעשה – הוא לא רק "קיווה שיהיה בסדר", אלא פעל ברוח זו. הוא לא היה אופטימי אלא רציונליסט יצירתי.

הצמצום של בארד בירד את הערך הזה ל"אופטימיות" למעשה מרמז על נאיביות, או לפחות מסמן אותה כקרקע ממנה צומח אימג'ניר, כשבפועל נאיביות היא הדחקה והתעלמות מהמציאות. משם לא צומחים לא מדענים ולא אמנים.

מנקודת מבט יהודית יפה להסתכל בדברי הרמב"ם שבלי משים משתמש בדמיון לחזות את העתיד: "והחלק המדמה – הוא הכוח אשר יזכור רישומי המוחשים אחר העלמם מקרבת החושים אשר השיגום: , וירכיב קצתם עם קצתם, ויפריד קצתם מקצתם. ולפיכך ירכיב זה הכוח מן הדברים אשר השיגם- דברים אשר לא השיגם כלל, ואי אפשר להשיגם, כמו שידמה האדם ספינת ברזל רצה באוויר… והרבה מאלו הנמנעות, ירכיבם הכוח המדמה וימציאם בדמיון…" (רמב"ם שמונה פרקים, פרק ראשון)

כשהרמב"ם מתאר את כוח הדמיון הוא מדבר על דברים בלתי אפשריים כמו "ספינת ברזל רצה באוויר". אותי זה משעשע מאוד שכדוגמה לדבר בלתי אפשרי הוא מדבר על משהו שהוא לנו יומיומי: מטוס. וזו בדיוק הנקודה, מישהו צריך לדמיין את זה קודם. מישהו צריך להאמין. לא מתוך נאיביות אלא מתוך שילוב של מדע ודמיון.

נושא התעופה מוצג גם בסרט כאותו מקום מפגש של מציאות ודמיון ונוגע במקומות עמוקים של הכמיהה לחופש של בני האדם. הרצון לעוף.

רוקטיר

הכרזה לסרט "רוקטיר" (דיסני, 1991) שמייצג ברוחו הרבה מהערכים הרטרופוטוריסטים ושילוב מדע ודמיון

 

הכרזה החדשה לסרט "ענק הברזל" (1999) של בראד בירד שחוזר לקולנוע

הכרזה החדשה לסרט "ענק הברזל" (1999) של בראד בירד שחוזר לקולנוע

מה עושה ההשראה, ומה תפקיד האמנים

כפי שמדענים צריכים להיות קשורים לעולם הדמיון, כך אמנים מחויבים לעולם הממשי וקודם כל לאלה שצורכים את האמנות שלהם. הסרט מדבר רבות על השראה, על ההבנה שגם דברים דמיוניים יכולים לעורר השראה ובכך לתקן את העולם. זהו הממד הממשי של האמנות והדמיון. גם כאשר הם אינם מתגשמים הם פועלים פעולה על הנפש.

וזהו המקום שהסרט מציב כתב אשמה לדיסני: הבטחת יונה! הבטחת לנו אוטופיה, ורימית. למה עוררת בנו השראה בעולם שרק הולך מדחי אל דחי?! אבל בראד בירד, וזו נקודת המפנה השניה, אינו מבקר חיצוני לדיסני. במובנים רבים הוא לא רק בן טיפוחיו (בעקיפין) אלא גם ממשיכו. הוא עושה היום לא מעט סרטים שהם חלק משמעותי ממה שנקרא "דיסני". הוא עשה את "משפחת סופרעל" ואת "רטטוי" וגם את הסרט שבו אנו דנים, שהוא כולו מחווה לדיסני ולמורשתו. יחד עם חברו ללימודים ג'ון לסטר, הפך בירד לממשיך בפועל של לא מעט ממה שאנו מכנים כיום "דיסני".

אם כן, בירד הוא גם ממשיך וגם מורד. חייבים להודות שמשהו רקוב בתפיסת העולם שלו  – עולם של יחידי סגולה. הוא לא מדבר על חינוך אלא על כישרון מולד; לא מדבר על השראה להמונים אלא על ברירת הטובים (רעיון שמופיע גם בסרטיו האחרים). לשאלה אם לתת לכולם את כרטיס הכניסה לעולם האוטופי או רק למיוחדים, הוא עונה ללא היסוס: רק למיוחדים. הוא מציג חזון של נאורות אליטיסטית קיצונית. אם ילד יושב בקהל וחושב לעצמו "הוא מדבר אליי!" כמו שקורה לילדים רבים הצופים בסרטי "דיסני", בא בראד בירד ואומר לו: "ממש לא. אני מדבר אל חלק קטן מכם שאני בוחר".

לכן מבחינתי בראד בירד הוא אדם לא מוסרי. נקודה. תפיסת העולם שהוא מביא לידי ביטוי היא מקרה מבחן מרתק ליחס שלנו אל המושג תיקון עולם ונחשפת בערוותה ככל שהסרט מתקדם. החזון של בירד מציג אליטיזם קיצוני שבו מעטים ראויים לשרוד. בסוף הסרט אלו שנבחרים להיות אימג'נירים מתעוררים אל הפרסומת הווירטואלית של "עולם המחר" ולא אל המציאות הממשית. הפרסומת, כמו סרטיו של דיסני, אמורה לעורר השראה לתיקון עולם, אלא שבפועל מדובר במועדון סגור. בסצנה אחרת לקראת סוף הסרט אנו רואים המוני ילדים בעלי צבעים שונים ששומעים את הנאום של פרנק ווקר הבוגר מעודד אותם לפעול למען העולם. במהרה אנו מגלים כי ילדים אלו אינם אמתיים, אלא רובוטים חמודים שמטרתם הוא גיוס האליטות הנבחרות. כמו רומז שהילדים מ"מועדון מיקי מאוס" (המקבילה האמריקנית ל"ריץ'רץ"') לא באמת מייצגים את הילד הצופה. הם דמויי אדם שנועדו לפנות אל אותם יחידי סגולה.

רטרו פוטוריזם

שמו של הסרט בעברית מעיד על משהו נכון שהולך לאיבוד בסרט. "בחזרה למחר" מרמז על תנועה שבה הדרך קדימה עוברת דרך העבר. הדבר קורה בכמה מישורים: חזרה למהפכה התעשייתית וראשית המודרניזם, חזרה לתקופה של תקווה, ערכים יצירתיים ולדמויות מופת, ומסורתיות יחד עם ראיה נוסטלגית של העתיד (אני יודע, זה בלתי אפשרי), מה שמכונה מבחינה אמנותית "רטרו פוטוריזם" (זרם עיצובי אמנותי שמייצר דימויים עתידיים שיש בהם שילוב של לואו-טקיות ועתידנות כמו בתמונה המצורפת).

רטרו פוטוריזם

הרטרו פוטוריזם נשאר בסרט רק כרמז דק. עיר המחר היא נטולת עבר, סטרילית ונקייה, כמעט הייטקית, ללא גריז וחלודה, רצועות עור בלוי או קפיצים. אין בה קצוות חדים להיפצע מהם. כמו גני הילדים שקיימים היום עם משטח גומי מגן. משמעותו של הרטרו-פוטוריזם כמוטיב כפולה: הבנה שמדע הוא "אמתי", פיזי, טכני ותלוי ידע ויצירתיות (ולא רק תכנות הייטקי קר ווירטואלי). ומצד שני, ההבנה שרגרסיה יכולה להיות גם קידמה. אבל מהי אותה רגרסיה שבראד בירד חוגג? בפועל, לא כלום. במבט מקרוב אין מדע אמתי בסרט אלא רק פסדו-מדע (מדע שמוצג כקסם ולא כמדע) ואין יצירתיות אמתית בסרט, לא בפתרונות שהוא מציע ולא ברעיונות הוויזואלים שאת כולם ראיתם בעבר בסרטים אחרים.

בסרטון: קטע אנימציה גנוז שהיה חלק מ"בחזרה למחר" ובו אנו רואים הסבר על היווצרות "אולטרה" עיר המחר:

הסרט הזה מחקה בסגנונו את הסרטים שדיסני עשה בתכנית הטלוויזיה החינוכית שלו. כמו הסרטון המופלא שעוסק במאדים:

 

דמויות מופת ושערים נעולים

"בחזרה למחר" מציג כמיהה רומנטית לדמויות מופת. בייחוד לאותם ארבע ענקי מדע ודמיון (אדיסון, ז'ול וורן, ניוטון וניקולה טסלה, שמוצגים בסרטון הגנוז המצורף) שהם האחראים להקמת ארץ המחר "אולטרה" שבה יוכלו ליצור וממנה יוכלו להביא תיקון לעולם כולו. לעומתם, העולם החדש בגרסתו של בירד מזמן אליו רק יחידי סגולה ונשאר כלוא ביקום מקביל אשלייתי.

מעניין שהסרט מציג ארבעה אנשי מופת של אמנות ומדע אבל בעצם רומז לאחד שאינו מוזכר: וולט דיסני עצמו. ומכאן אתמקד בסגירת החשבון עם דיסני באמצעות סרט אחר שאינו של דיסני: "רובוטים". בסרט מסופר על רובוט צעיר בשם רודני שיודע לתקן דברים. הוא מקבל השראה מממציא אחר שהוא רואה בטלוויזיה בשם ביגוולד. תכנית הטלוויזיה שבה הוא צופה דומה מאוד לתכנית "דיסנילנד" של דיסני, ובעקבותיה מחליט רודני ללכת לעיר הגדולה כדי לפגוש את ביגוולד. אבל בעוד ביגוולד חינך לתיקון עולם ("מצאת חוסר? מלא את החוסר!" זה המוטו שלו) ממשיכיו לקחו את מפעל חייו למקום אחר: במקום לתקן – להחליף. במקום חומריות ומדע- הייטקיות נקייה וסטרילית שבה את מה שמיושן זורקים וגורסים ולא מתקנים.

בהרבה מובנים ישנה הקבלה בין שני הסרטים, ושניהם שמים את דמות החזון הכוזב של דיסני כמרכיב מפתח.

אנסה לפרט כאן את המהלך המחשבתי מאחורי תהליך ההתבגרות שבו החזון של דיסני מתנפץ: האם השראה היא רמאות? הרי דיסני אומר לנו: "אם תבקשו משאלה היא תתגשם" ו"עם אבקת פיות תוכלו לעוף" ו"עם מדע ויצירתיות אפשר לתקן את העולם" ואז אנחנו גדלים ואנחנו כועסים על העולם שמתגלה לנו. ואז אנחנו רואים שהדמויות המחייכות ששרות "זה עולם קטן" הן לא רק רובוטים אלא הן גם (אבוי!) חלק מתאגיד משומן שמוכר חלומות! מעבר לזה, בסרטים רבים האטרקציה הזו מבטאת את השער הסגור של "דיסני". אותו שער שמבטא את ההפך מרעיון העולם הפתוח לכולם. בעוד דיסני ראה באטרקציה הזמנה לאחדות עולמית, מחוות שונות שנעשו לאטרקציה מציגות אותה כהפך הגמור. ב"שרק" רובוטים קטנים שרים בכניסה לדולוק, ממלכה שמגרשת יצורי אגדות. ב"צ'ארלי והשוקולדה" של טים ברטון (גם הוא חבר לספסל הלימודים של לסטר ובירד) הדמויות השרות בשער נמסות ומתפוצצות והופכות למחזה אימים גרוטסקי (למעשה כל הסרט "צ'ארלי והשוקולדה" הוא מבחן סלקציה למצוא את היורש לווילי וונקה שבו רק ילד אחד זוכה בכול).

ב"רובוטים" ישנו רובוט קטן שמזכיר את הדמויות מאטרקציית "עולם קטן" והוא שנועל את השער בפני ממציאים חדשים למרות שהובטח שיהיה פתוח לכולם. גם ב"בחזרה למחר" הכניסה לארץ המחר, שעוברת דרך מעבר סודי באטרקציה "עולם קטן" בדיסנילנד, אינה פתוחה לכולם אלא רק לנבחרים. לפי בירד רק אנשים מסוימים רשאים לעבור בה.

המרידה של ג'ון לסטר וברד בירד בדיסני תוך ניסיון להיות הממשיכים שלו גורמים לכך שהמסרים האנטי הומניסטיים שלהם מתלבשים בחזות דיסנאית הומניסטית. הם באים וצועקים על דיסני שהוא רמאי ומאחז עיניים, ובפועל לוקחים חלק – לא מודע – בפירוק הערכים שלו. לא רק שהמדע אינו מדע והיצירתיות אינה יצירתיות אלא שתפקיד האמן משתנה. הוא כבר לא משרת ציבור ומתקן עולם. הוא עסוק בלממש את עצמו וייחודיותו, כשהוא משאיר מאחור את השאר. ההשראה, שהיא דבר חיובי, גם היא אשליה מוצגת בסרט כקליפה ריקה, ובזה עוקרת את היסוד הפלאי, המאציל, של עבודת האמנות.

רבים מאלו שאוהבים את סרטי "דיסני" מרגישים שהם פונים אליהם אישית. כשדיסני מסתכל אליך ואומר שאתה יכול לעוף, שאתה יכול לשנות, הוא מתכוון אליך. כשג'ורג' קלוני אומר למצלמה שאתה יכול לשנות הוא דואג להבהיר שהוא בעצם פונה אל ילדים רובוטים שבוחרים יחידי סגולה ולא אליך ממש. מצחיק שבסרט "רטטוי", בראד בירד דווקא הביא מבט מורכב יותר על אליטיזם, אבל פה הוא נסוג מעמדתו. ב"רטטוי" הוא הבין שכל אחד יכול להפתיע, ב"בארץ המחר" הוא התחיל להיות סלקטור. סגר את שערי ארץ המחר לנבחרים. הוא הפך לשומר סף. והבעיה האמתית היא שאפילו לבחור הוא לא יודע, כי הוא לא מסתכל ללב.

לסיכום, סרטיו של בראד בירד מאפיינים תקופת פוסט-דיסני בהרבה מובנים שמשקפים תהליכי עומק בחברה המערבית שמחפשת את דרכה מחדש. אני חושב שמתוך המבט הביקורתי שהצגתי כאן ניתן גם לזהות אולי את אפשרות התיקון הגלומה בתיקון שבא לאחר הפירוק הערכי שעובר על "דיסני". בין השאר ניתן למנות את החזרה לערכים אמתיים של חיבור בין דמיון, אמנות ומדע יחד עם דמוקרטיזציה של מוסדות האליטות והשבתן לדיאלוג חי עם הקהל (מה שעולה לאחרונה לדיון במאבק שבין מירי רגב והאליטות האמנותיות בישראל). ניתנת לנו גם הזדמנות, בעזרת העולם המרושת, לערער על שומרי הסף ולעקוף אותם. ואולי הכי חשוב, עלינו להבין שאנחנו צריכים סיפור חדש שיש בו בגרות, אחריות ופיכחון יחד עם תמימות והומניזם בריא. אלו הם רק כמה כלים באמצעותם נוכל לכוון את ההווה לעבר עתיד שבו "דיסני" וחלומותיו לא יזכרו כרומנטיקה מזויפת של העבר אלא חזון הומניסטי קלסי שיש בו גם משהו לדורות הבאים.

(תודה לגל רם על העזרה)

 

 יוני שלמון – ראש מחלקת אנימציה במנשר, אנימטור, בלוגר ואב לשלושה.

 

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.