17 ספרות

דתיה בן דור: התרפקות, התבוננות וביקורת / טלי כוכבי

ביקורת על יצירותיה העכשוויות של דתיה בן-דור

אפריל 21, 2011  

כשהייתי בת שלוש, אמא שלי עבדה בפרויקט כלשהו עבור מה שנקרא אז "הטלוויזיה הלימודית". יום אחד, אפשרו לה לקחת את בן דודי ואותי לסיור מאחורי הקלעים. הייתי באמת קטנטונת, אבל אני זוכרת מהסיור הזה שני דברים חשובים…

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

17 תגובות:

  1. […] נכתב עבור כתב העת המקוון והמצוין "הפנקס" […]

  2. תודה רבה על הסקירה המקיפה! הוא להטוטנית אמיתית, כזאת משעשעת ומיומנת ושולטת.
    יש דברים שאני אוהבת יותר, ויש שאוהבת פחות, כמו בכל יוצר. ימי פרפר נחמד היו גדולים בעיניי, יצרו שפה, משפטים שנצרבו.
    התרגשתי לראות את האיור הנפלא של רונית גוליק (ז"ל), היא הייתה וירטואוזית בעפרון ובמכחול.
    תודה לטלי כוכבי

  3. מאת טלי:

    אוי, לוסי!

    לא היה לי מושג שרונית גוליק נפטרה… ראיתי את הספר והתלהבתי מהאיורים וסימנתי אותה לעצמי בראש כמאיירת ששווה לזכור את שמה, אני ממש ממש מצטערת לשמוע.

    אני מסכימה לגבי הוירטואוזיות של דתיה וגם, כפי שאפשר לראות מגוף הטקסט שלי, מסכימה עם ההגדרה שלך – יש שאני אוהבת יותר ויש פחות.

    על לא דבר! :-)

  4. מאת צחי פרבר:

    שלום טלי,

    ברצוני להגיב על הרשימה שלך.

    ראשית, צר לי מאוד על רונית, לא ידעתי שהיא נפטרה.
    הכרנו בצורה שטחית ביותר, כמדומני שנפגשנו רק פעם אחת לפני מספר שנים, היא הגיעה להרצאה שלי בסינמטק (לא קשה היה לי להבחין בה כי נכחו שם רק שישה-שבעה אנשים), ולאחר מכן היא נגשה אלי והציגה את עצמה.
    ושוב, צר לי מאוד עליה.

    שנית, אני חושב כי את עושה עימי חסד, וכי האיורים שלי לספרה של דתיה "מעבר חציה המצאה נהדרת" בהחלט נראים לא טוב.
    כלל לא התכוונתי לצבע עכור שכזה, משהו נפגם בהדפסה, ואני מאוד לא הייתי שבע רצון מהעניין.
    גם עם המראה הכללי של הדמויות אני לא שלם כל כך, אבל זה כבר סיפור אחר…

    שלישית, אני לא מכיר כלל את ויטלי מינין שאייר את ספרה של דתיה "סבתא מינה מבנימינה", אבל ארצה להגן עליו מעט.
    בנוגע לקו הממוחשב והקר, לא אתווכח, אבל בנוגע לדמות של סבתא מינה שאכן נראית צעירה מכדי להיות סבתא לנכדים רבים, רציתי להאיר מעט את הדברים:
    מדובר כאן בבקשה מפורשת של דתיה (עימה אני נמצא בקשרי עבודה שוטפים ומיודד מאוד) לגבי המראה של הסבתא.
    היא פנתה אלי תחילה כדי שאאיר את הספר, והאיור לדוגמה שציירתי, אשר מבוסס על עבדות גרוטסקיות מדרום-אמריקה משנות השלושים של המאה שעברה, נראה כך:

    http://www.illustrators.co.il/pic.asp?x=610

    באיור רואים את סבתא מינה רודפת אחרי בעל המכולת (שכחתי את שמו), בכדי להראות לו תמונות של נכדיה.
    דתיה לא אהבה את האיור, לא את צבעי המים, לא את החתול השמנמן, ובמיוחד לא את הסבתא.
    אמרתי לה: דתיה, סבתא שיש לה כבר שלושה-עשר נכדים (ועוד אחד בדרך) לא חייבת להיראות כמו דוגמנית צמרת, היא יכולה להיות חביבה ובעלת אופי (כלומר נודניקית לא קטנה) כיתר הדמויות בסיפור, וכך הדברים יראו אמינים ומעניינים יותר.
    אבל היות והיא עמדה על מראה הסבתא בתוקף, וגם אני עמדתי על שלי, נאלצתי לסרב ולא להמשיך לאייר את הספר.

    ואגב, גם אם כאן לא הסכמתי איתה, כשעובדים עם דתיה בן-דור צריך להשאיר תמיד אוזן פתוחה – ניתן ללמוד ממנה רבות, היא חדה ומדויקת ויודעת היטב את רוח הדברים. לדוגמה, גם החתול הג'ינג'י המלווה תמיד את הסיפור כגיבור משנה אילם, היה בקשה שלה, וכאן לדעתי היא צדקה לחלוטין…

    תודה על הרשימה ועל הסקירה המקיפה, היא מרתקת, והראיתי אותה גם לדתיה.

    להתראות,
    צחי

  5. מאת טלי:

    צחי שלום,

    אני שמחה מאוד עם התגובה שלך ושמחה במיוחד שבחרת להאיר את "מאחורי הקלעים" של העבודה, כולל אי הסכמות והיעדר שלמות שלך עם יצירתך שהודפסה, זה מרתק מאוד ונדמה לי שגם חשוב.

    גם אני מצטערת מאוד לגלות דרך התגובות כאן שרונית גוליק נפטרה, תחושת ההחמצה שלי גדולה כי "גיליתי" אותה רק בספר הזה, על פרדיננד, ואני מרגישה שהפסדתי.

    למרות חוסר ההסכמה בינינו לגבי יצירתו של ויטלי מינין אני מברכת על אי ההסכמה שלך, זה חשוב ומעשיר תמיד וכמובן לגיטימי מאוד כשבענייני טעם עסקינן.

    עיקר הידע וההבנה שלי בספרות ילדים מגיעים מעולם הטקסט ואת דעתי לגבי איורים אני קובעת בעיקר לפי הלב והאינטואיציה, והאיורים שלו, במקרה של סבתא מינה ובמקרה של הגוגונים, פשוט אינם לטעמי (גם אני איני מכירה אותו ומובן שאין לי דבר וחצי דבר נגדו, אם אתקל בעתיד באיורים שלו שימצאו חן בעיניי אהיה מאושרת לציין את זה), אבל אני מקבלת בשמחה ובברכה טעמים אחרים של קוראים אחרים.

    מרתק ממש לשמוע ממך שהסבתא הצעירה היא דרישה של דתיה ולא בחירה של המאייר, למרות שכאשר מאייר חתום על יצירה הוא, בעיניי, אחראי לתוצאה הסופית – גם כאשר רעיונות מוצלחים יותר או מוצלחים פחות לא הגיעו ממנו, ויעיד על כך יותר מכל הסירוב שלך לאייר את הספר באופן שאתה לא שלם איתו.
    במקרה הזה, אני שמחה לגלות שאתה מסכים איתי ואף אמרת לדתיה שסבתא לשלושה עשר נכדים ועוד אחד בדרך לא יכולה ולא אמורה להיראות כנערה צעירה. דתיה בחרה אחרת ואני, כמבקרת, בחרתי להעיר על כך – כל אחד ממלא את תפקידו במשחק הזה, ואני (שוב…) מברכת על הדיאלוג והרוח הטובה ששורים בין כולם גם (ובעיקר) כשלא מסכימים.

    חבל לי לשמוע שאתה לא מרוצה מהדפסת הצבעים באיוריך למעבר החציה, אני, כהדיוטה, פשוט חשבתי שהאפרוריות מתאימה לזירת ההתרחשות של הכביש…

    ואני סקרנית: האם הכרת את האיורים הישנים (תחילת שנות השמונים, לדעתי) ל"קטנה גדולה"? הסגנון שם, שאני מודה שהפחיד אותי בילדותי (אבל לא יכולה להפריד בין פחד הויזואלי לפחד התימטי שהגיע מהטקסט) ממש ממש מזכיר לי את סגנונך שלך, ולכן מעניין אותי לדעת אם מדובר בהשראה והשפעה עמוקה או שאתה והמאייר/ת האלמוני/ת "הופרדתם בלידתכם". :-)

    ותודה רבה! (אני בעצמי העברתי לדתיה, שאני לא מכירה אלא דרך מייל, לינק לרשימה מייד עם פרסומה)

  6. מאת צחי פרבר:

    שוב שלום לך טלי,

    ייתכן ולא הובנתי נכון, אנחנו מסכימים לחלוטין בנוגע לויטלי מינין, גם אני רואה באיורים הללו מעין דבר אוטומטי (אם ניתן לקרוא להם כך), ואני חושש כי אולי הם גם מעט חסרי עומק פנימי וייחוד. רציתי רק לסנגר עליו מעט כי ידעתי שלא הוא בחר את אפיון המראה החיצוני של סבתא מינה, אם כי אני מודה שגם במגבלות הללו ניתן היה לצייר אותה באופן ייחודי יותר.

    אגלה לך עוד משהו בנוגע לדתיה. היות והיא עצמה סבתא צעירה פעילה ונמרצת, אני חושב כי היא ראתה בסבתא מינה מעין בבואה שלה ושל סבתות אחרות הדומות לה, ולכן היא נאבקה על הדימוי הנ"ל. אני, מה לעשות, שאינני סבתא צעירה פעילה ונמרצת בעצמי, ראיתי את הדברים מעט אחרת…

    יתר על כן, דתיה מאוד רגישה למראה הדמויות הנשיות בסיפוריה. למשל, בספר אודותיו דיברנו, 'מעבר חציה המצאה נהדרת', ציירתי את מר זערור ואת גברת זעירא בדמותם של אבא ושל אימא שלי. דתיה קבלה את המראה של אבא באהבה, אבל לא סבלה את המראה של אימא. "מי זו האישה המכוערת הזו?" היא שאלה אותי (לא עניתי כמובן), ודרשה כי אשנה אותה. שיניתי אותה לאישה אחרת, זעירה וקופצנית, עם תסרוקת קלועה. "יו, תמיד רציתי תסרוקת כזו!" אמרה לי דתיה, ואז הבנתי. היא מתארת לי שוב ושוב מעין בבואה דמיונית של עצמה:

    http://www.illustrators.co.il/pic.asp?x=608

    באיור הכפולה שאני מצרף כאן נראה מר זערור, בן דמותו של אבא שלי, וגברת זעירה, בת דמותה של דתיה (כפי שנתחוור לי לאחר מכן). אגב, הנוף שמופיע מאחוריהם הוא נוף ילדותי הדהוי והאפור, במורד רחוב עין הקורא פינת רחוב ז'בוטינסקי, של ראשון-לציון של פעם. חשוב לי לציין כי אני מעריך את דתיה ואוהב אותה, אם כי אנחנו מרבים לריב.

    הטכניקה של העפרונות לא שרתה אותי טוב, וזוהי טעות שלי.
    רציתי להגיע בספר הנ"ל גם לאיורים מעט יותר מאירים כגון אלו:

    http://www.illustrators.co.il/pic.asp?x=604

    אבל הגעתי כמעט אך ורק לאפור דהוי, בין אם התכוונתי לכך ובין אם לא.

    חיפשתי כעת מעט פרטים על 'קטנה גדולה' של אורי אורלב. אם אינני טועה למאיירת קוראים אילאיל ארקין, ולא הכרתי את עבודותיה מאז. את הגוונים שלי, "גוונים מדכאים של צרפת, ולא סתם צרפת, אלא צרפת הוישית", כפי שהחמיאה להם בצורה מפוקפקת אחת מעורכות 'ידיעות אחרונות' לפני ימים מספר (הם הזמינו ממני סיפור קומיקס לחג), ספגתי כנראה במקום אחר…

  7. מאת טלי:

    שוב שלום צחי,

    כמה הצחקת אותי בקביעה שאינך סבתא צעירה, פעילה ונמרצת…:-)

    אני שמחה על ההבהרות ומשערת שאתה צודק – דתיה כנראה ראתה בדמות את עצמה, למרות שהיא כתבה את זה לפני הרבה שנים לפרפר נחמד, אז עופרה ויינגרטן התחפשה לסבתא מינה בתוספת מבטא יידישאי קל ודתיה עוד לא היתה אז סבתא.

    אבל סבתא מינה היא כאמור סבתא להמוני המונים של נכדים וזה, מה לעשות, הולך עם הגיל, לפחות במידה מסוימת…

    ממש מרתק אותי לקרוא את כל מאחורי הקלעים של עבודתך והתגוששויותיך עם דתיה,ואני גם מעריכה את האומץ לספר הכל בגלוי ככה בפרהסיה (סתם, אף אחד לא שומע…:-) ).

    עקרונית אני ממש בעד אור וצבע באיורים, באופן קיצוני למדי, אבל דוקא כאן הכביש גרם לי לסנגר על הגוונים שלך…

    ואילאיל ארקין כנראה איירה את המהדורה המאוחרת של "קטנה גדולה", אבל לא אליה התכוונתי (אני יודעת, היא מה שעולה בגוגל – חיפשתי גם…). התכוונתי למהדורה הישנה שהיתה לי אי שם בתחילת שנות השמונים (משמע – יצאה לאור בראשית שנות השמונים או סוף שנות השבעים, לדעתי), איורים בשחור כחול וכתום אם אני זוכרת נכון, טקסט מרתק אבל מפחיד מאוד (שמתכתב בצורה מרתקת עם "אבא בישל דייסה" החדש של שהם סמיט. אני סקרנית לדעת אם בכוונה או במקרה. אולי שהם קוראת את התגובה הזאת בסתר?…) והאיורים שם הופרדו בלידתם מאיוריך שלך.

  8. מאת צחי פרבר:

    היי טלי,

    אכן, נדמה כי אף אחד לא שומע.
    מאמרים חדשים עלו זה מכבר לאתר, ואם איש לא בודק את טבלת ה'תגובות אחרונות', הרי שאני בטוח מזעמה של דתיה… (-:
    אגב, היות והיא איננה קוראת זאת, ארצה לשבח אותה מעט.
    ובכן, כשם שהיא מעירה על האיורים היא פתוחה להערות אודות הטקסט – דבר נדיר למדי.
    זכור לי כי קרה פעם שהיא, אשפית מיומנת מאין כמותה, שמעה להערה בתולית ותמימה שלי (נדמה לי כי ב'סבתא מינה מבנימינה' אבל אני כבר לא בטוח) והשמיטה ותיקנה שורה אחת או שתיים.
    זו הייתה הפעם היחידה שהערתי לה.

    לגבי 'קטנה גדולה' העניין מסתבך מעט.
    בדקתי שוב באינטרנט ואת האיורים החדשים איירה מאיירת בשם ז'קי גלייך, הנה כאן:

    http://ligdol.co.il/Upload/263331.jpg

    (לא מצאתי אודותיה פרטים נוספים).
    את המהדורה הישנה יותר, זו של שנות השמונים, איירה אילאיל ארקין:

    http://simania.co.il/bookimages/covers0/2610.jpg

    האם את אומרת שהייתה מהדורה מוקדמת אף יותר?

  9. מאת טלי:

    הי צחי

    אני דוקא בטוחה שקוראים גם קוראים, כל עוד מאמר נמצא ברשת יש לו חיים ואנשים מגלים אותו פתאום, כקוראת אני אוהבת לגלות טקסטים ישנים ואחד מהדברים שהכי משמחים אותי בבלוגי שלי הוא לקבל פתאום תגובה על פוסט ישן נושן שחוזר פתאום, לרגע, לקדמת הבמה.

    אכן, היתה מהדורה מוקדמת יותר שאין כל קשר בין איוריה לאיורי שתי המהדורות שמצאת (שאלה מעניינת: למה בחרו לאייר אותו ספר שלוש פעמים באופן כל כך שונה), ויש לי בשורות טובות בעניין הזה, העברתי את האתגר לפתחו של גשש בלש ספרותי מוכשר ביותר (אם אף אחד לא שומע, אפשר לרמוז בעדינות שהבחור הנ"ל הוא אחד מעורכי ומייסדי האכסניה הפנקסית הזו שאנחנו מצויים בה…אבל ששש…לא אמרתי כלום)והוא מצא!

    לדבריו את המהדורה הראשונה של "קטנה גדולה" שיצאה ב 77' איירה מילכה צ'יזיק, גוגל מספר לי שהיא היתה מורה נערצת בבצלאל ואמנית מוערכת, אולי אתה יודע יותר, אבל לצערי גוגל לא מכיר את איוריה למהדורה הראשונה ההיא….

    לגבי דתיה – זה אכן ראוי להערכה וכנראה גם נדיר.
    סקרנת אותי לגבי סבתא מינה, כי הטקסט הופיע במקור בפרפר נחמד http://www.youtube.com/watch?v=zUPij10YvXw ומעניין לבדוק אם הוא זהה למה שהופיע בספר. והנה עוד אתגר בלשי חדש, אבל אני פונה כרגע לענייני כתיבה אחרים, אולי מישהו פחות עצל ממני ירים את הכפפה?

  10. מאת צחי פרבר:

    היי טלי,

    מילכה צ'יזיק הייתה המורה שלי בבצלאל.
    היא נהגה לצעוק עלינו ולהעליב אותנו תכופות, אבל מתחת לעטיפה הבוטה והמחוספסת היה לה לב של זהב.
    זכור לי פעם כשהיינו אמורים כל אחד בתורו לארגן 'הפתעה' כלשהי בשיעור שלה, הביא אליעזר זוננשיין, חברי לכיתה, מספר חברים שלו מחופשים כשוטרים, בכדי ש'יעצרו' אותו באמצע השיעור בעוון שימוש בסמים.
    היא נאבקה עימם, הרביצה להם, וגם כשהסביר לה אליעזר הנבוך כי אלו הם חברים שלו בסך-הכל וכי מדובר בהצגה, היא לא נרגעה.
    כל-כך אהבה אותנו, או אחדים מאיתנו לפחות…
    אולי תרמה לכך העובדה כי לא היו לה למילכה, ילדים משלה.
    בתוך אמנית אהבתי אותה פחות אני חייב להודות, ולכן אני מתיירא מעט להביט באותם איורים שלה שטענת כי הם דומים לשלי… (-:

  11. מאת טלי:

    הי צחי,

    וואו, זה מרגש!

    מאוד מרגש לגלות שמסתבר שאחרי כל הדיון הפתלתל הזה מדובר בכלל במאיירת שהכרת היטב ושהיתה מורתך האוהבת (גם אם באופן אמביוולנטי, זה בסדר, החיים מורכבים, ואני רואה כאן מוטיב חוזר ליחסי האהבה- התגוששות הסוערים שלך עם דתיה…האין זאת?)

    אישית, מהמקום החינוכי, אני נרתעת ממורים שמעליבים את תלמידיהם, אבל אני מודעת היטב לכך שלעיתים דוקא הם המורים הזכורים ואפילו האהובים ולכך ש..כן, שוב, המציאות מורכבת.

    אל תתיירא, משהו בגרוטסקיות של הדמויות שלה (שאותן ראיתי לאחרונה לפני הרבה מאוד שנים, חשוב לזכור, מדובר על אסוציאציה מהבטן וממש לא על ניתוח השוואתי מושכל) מתחבר אצלי מאוד לגרוטסקיות של הדמויות שלך, זה הכל.

    אתה לא חייב, כמובן, אם אתה לא מעז, אבל אני כבר מחכה לגראנד פינאלה של התעלומה – לתגובתך (ואולי אפילו להעלאת איזו דוגמית מאיוריה של צ/יזיק הפנקסה?…אולי למישהו מקוראי התגובות הסמויים יש עותק יש של הספר?) וגם מחכה לראות האם אני בעצמי עדיין חושבת שהאיורים דומים.

    אין לי מושג איך ומתי אבל יש לי הרגשה שהמשך יבוא.

    :-)

  12. מאת צחי פרבר:

    היי טלי,

    טוב, אז מילכה צ'יזיק למרבה הצער הלכה לעולמה בסוף השבוע.
    מוזר איך שהדברים מתרחשים לפעמים…
    אני חייב לך סיפור קטן אודותיה והוא עוד בוא יבוא.

    צחי

  13. מאת סיגל משל:

    איזה שרשור מרתק, כן לטקסטים יש חיים משלהם, ואפילו שחשבתי שאני קוראת אדוקה של "הפנקס",
    הנה פספסתי את כל המאמר הזה והתגובות המרתקות -מצחיקות-עצובות שבעקבותיו. חוויות ילדות וזקנה, עליות ונפילות משמשות בעירבובייה, וכן, ככה זה בחיים וכה זה כשעובדים עם דתיה, לפחות מהחוויה שלי.

    אני איירתי את האיורים בספר הראשון שסקרת, ב-"ססגוניה", וכאן תוכלי לקרוא על ראשית השתלשלות העניינים, לפחות מבחינתי:

    http://cafe.themarker.com/post/1814352/.

    ובאמת העובדה היא שכשפניתי לדתיה, כמאיירת די מתחילה, לגביי איור הספר, עשיתי את זה בדחילו ורחימו, בתור מי שכתבה כמה משירי הילדים האהובים עלי ביותר, העובדה שהיא הסכימה כמעט מיד ריגשה אותי מאד. וככה החלה הרפתקאה שהיתה לפרקים מדהימה, לפרקים מתסכלת, אבל בסך הכל מאתגרת ונהדרת.

  14. טלי וצחי… תפסתי אתכם ותפסתי אתכם… האמת הרגשתי כמי שמצותתת (כמה תו'ים) מאחורי הגב, בבית קפה למשל או באוטובוס, לשיחה פרטית שלא נועדה לאוזני, בעיקר לאחר שצחי אמר שאני בטח לא אקרא את חילופי הדברים, אך חרף הדילמה המוסרית קראתי בשקיקה משועשעת את כל שיחתכם החביבה. מה אגיד לכם… התענגתי מכל מילה. מעולם לא הזדמן לי לשמוע מה אומרים עלי מאחורי הגב ובעיקר איך מפרשים אותי. היה מאד מאלף להווכח שוב שכל סיפור מוכפל במספרם של המשתתפים בו כבחדר מראות, אז לך תדע איך משתקף סיפורך במראה של הזולת. למשל, שצחי התפלא והתפעל מכך שאמצתי את הערתו בקשר לטקסט… ההתפלאות שייכת לסיפור של צחי ולא לסיפור שלי. לפחות דע עקא…
    אנשים יקרים, נהניתי להתבונן בהשתקפותו של סיפורי במראות שלכם וגם בזו של סיגל משל שהצטרפה בסוף שיחתכם.
    וצחי, אני מצפה בכליון עיניים לאייוריך לספרנו החדש. מזל שאין בו סבתות…

  15. קבלו הגהה: (כמה תו'ים) צ"ל: כמה וו'ים

  16. מאת תמר רומנו:

    תודה על הכתבה המקיפה והמעמיקה. אני עצמי גדלתי על דתיה בן דור והיום ילדי גדלים על יצירותיה המופלאות. יורשה לי רק להביע תמיהה על ההסתיגות מהדיוידי הגוגונים ודתיה גם המככבת לאחרונה בביתנו. בעיני זו אחת הקלטות הקסומות ביותר בשוק הקלטות, מושקעת מאד ומצטיינת ביופי מרהיב ובשירים מקסימים, השחקנים מעולים ובכלל מכבדת מאד את הפעוטות.

    תמר רומנו, אמא וגננת

  17. […] איור הספר. והפעם – מורן ברק על הספר "תודה" מאת דתיה בן-דור (הוצאת […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.