6 איור

הַךְ, הַךְ, הַךְ צהוֹב! / תמר הוכשטטר

רשימת ביקורת על איוריה של יאנה בוקלר לספר "חגיגה מתחת לארון" מאת עדנה קרמר

נובמבר 29, 2012  

לקראת סיום כנס "הפנקס" עלתה לרגע קט השאלה (באדיבות מאזין מהקהל) מדוע אין איורים בספרי מבוגרים. באופן מפתיע למדי זו שאלה טובה שיש לתת עליה את הדעת. הרי העולם שלנו הופך ויזואלי יותר ויותר, כולם יודעים שתמונה אחת שווה יותר מאלף מלים וסרטון הסברה אחד ביוטיוב שווה יותר מחוברת הדרכה בת מאה עמודים. האם הסיבה היא עניין של שמרנות ומסורת או שאולי מדובר פה ברצון להשאיר יד חופשית לדמיון? אבל אם הסיבה היא אכן הדמיון וחשיבות המרווח הניתן לו, הרי היה מצופה שדווקא בספרי ילדים יקפידו להדיר את האיורים, שכן האיורים מקבעים במוחו של הילד כיצד נראות הדמויות והסביבה ובכך מגבילים את הדמיון.

הדמיון הוא טאבו חשוב בתרבות הילד. בין המעלות המיוחסות לילדים – ובתוכן סקרנות, תמימות ועליזות – דמיון היא אחת המעלות היקרות ביותר ללב המבוגרים.
אז למה בכל זאת, כמו שאמרה אליס, אין טעם בספר שאין בו תמונות? אחת התשובות הטובות ביותר לשאלה זו מגולמת בספר "חגיגה מתחת לארון" – שכתבה עדנה קרמר ואיירה יאנה בוקלר (ספריית פועלים) – ונוגעת באחת מתפקידיה החשובים ביותר של יצירה: לעורר השראה. הספר מתאר ברובו את החלום שחולם בר, גיבור הסיפור, ובו הוא מקים תזמורת בארץ הנמלים והגמדים אשר מתחת לארון הבגדים. חרוזיה הנפלאים של קרמר מזכירים יותר מכל פנטזיות מחורזות כמו "כובע קסמים" של לאה גולדברג, או את "עלילות מיקי מהו" מאת אברהם שלונסקי.

והנה כמה שורות לדוגמא:

"בר יורד מגב הנמלה,
עולה אל הדלת,
מקיש במצילה,
נפתחת הדלת, ומי שם בפנים?
אמא ואבא, גם הם קטנטנים!
אמא הפכה מטאטא לכינור
אבא נושף ומנגן בצינור."

זהו מסוג הטקסטים האהובים על מאיירים כיוון שהפנטזיה שבו מאפשרת להתפרע ואין צורך להסביר או "לעזור" לטקסט. סגנונה של יאנה בוקלר אכן הולם את האתגר, והספר כולו מהווה אמירה בדבר החדווה שבציור ובהתנסות וחשיפה לאומנות. גם הטקסט אשר לצד האיור יכול כמובן לעורר השראה, אך בשביל ילד שאינו קורא עדיין, האיור הוא בגדר הזמנה ממשית ואפשרית יותר. ממש עכשיו, כמו יאנה בוקלר, גם אני, הילדה, יכולה לקחת מכחול ולצייר את החלום שלי במין קשקוש פרוע וזוהר.

הספר עוסק בתשוקתו של בר לנגן ולהרעיש. החלום, בניגוד לזמן הערות, מאפשר את הצלילים הללו ללא השתקה או הפרעה. גם האיורים של בוקלר מדברים את החופש הזה, בצבעים וצורות. כל עוד הוא ער, נגינתו ממוסגרת ומושתקת (כך בכפולה השלישית בסיפור בה הוא נראה רחוק, קטן ובגבו לקוראים), אך בחלומו היא הופכת לנחלים של צבע העולים מעלה.

בקריאה ראשונה חשתי בצרימה המסוימת שבדמותו הלא מדויקת של בר. בכל איור הוא נראה מעט שונה, בגיל אחר ובתסרוקת אחרת:

אך נוכח השפע והחופש אשר באיור הנחתי לכך, ונזכרתי שילדים לרוב אינם מתרגשים מזוטות שכאלה. הם יודעים שחולצת הפסים והשיער הקצר מספיקים כדי לסמן את "בר". זהו דימוי של הילד הגיבור ולא דיוקן ראליסטי ועקבי.

השחרור באיור של בוקלר הולך יד ביד עם הזרמים האומנותיים אותם היא מצטטת. זרמים אשר התחקו אחר היד והעין הילדית. כך למשל, הנמלים בסיפור, המאופיינות תמיד בפרופיל ועם מין שמלה, כמו הירוגליף מצרי – מזכירות יותר מכל את ציוריהם של מירו או שגאל.

לא רק משיכות המכחול הכחולות כהות, גם הצדודית, עם עין השקד, של התרנגול והעז מזכירים את הפרופיל של הנמלה.

או רגע מתוך תהליך ההפשטה של שור, על ידי פיקאסו.

קרני השור ומחושי הנמלה עברו הפשטה דומה.

העצים בנוף (דמויי החנוכיה?) הזכירו לי את ציוריו עתירי הצבעוניות של הונדרטוואסר:

הונדרטוואסר

הרפרנסים האלה ליצירות אומנות מעשירים את עבודתה של המאיירת, אך בד בבד מזמינים את הילדים, הקוראים את השפה האיורית, לתוך עולם האומנות. אם וכאשר יחשפו ליצירות הללו מאוחר יותר בחייהם, יהיה זה כמו לפגוש ידיד אהוב מן העבר, גם אם לא יצליחו להתחקות אחר האירוע שחיבר אותם לראשונה. זהו פתח ראשוני עבור ילדים, כמו שרומז שולחן העבודה בפינת האיור הלפני אחרון. השולחן, שעליו מונח לוח שרטוט וחיתוך (המוכר לכל סטודנט לאומנות) מהווה גם חיזוק להיותו של בר אמן וגם קריצה לכך שהמאיירת עצמה אולי ישבה מאחורי השולחן ואיירה את כל ההתרחשות מנקודת מבטה – ממנה יכלה לראות היטב את המתרחש מתחת לארון (שם הכל קרה). גם ספר ריק מונח על השולחן, מכוון לעיניו של הקורא-האמן-הפוטנציאלי ומוכן להתמלא על ידו אם רק ירצה בכך.

זמן הקראת הסיפור הוא זמן חסד עבור הילד המתבונן, והוא לרוב נוח ונעים יותר משיטוט חסר פשר במוזיאון הגדול. הסביבה מוגנת, נעימה ומוכרת, בחיק ההורה; באוזניים הימהום החרוזים המתנגנים היטב, והעיניים חופשיות לנדוד אחר זרימת הצבעים או אחר הפרטים החבויים שהטמינה המאיירת ברחבי הכפולה. זהו רגע אידיאלי לחוות אומנות חזותית. לכן חשוב וטוב לגוון בסגנונות האיוריים ולהעניק גם את ההזמנה הזאת שמעניקה יאנה בוקלר לכל ילד עם מכחול. כי למי לא מתחשק לערבב קצת צבעים אחרי איורים שכאלה?

 

"חגיגה מתחת לארון" מאת עדנה קרמר, איורים: יאנה בוקלר, עריכה: נרי אלומה ,ספריית פועלים, 2012.

 

תמר הוכשטטר – מאיירת ותלמידת התואר השני בחוג לתרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל-אביב. ספרה הראשון לילדים ראה אור בהוצאת "מטר".

 

כתיבת תגובה

6 תגובות:

  1. מאת מירי ורנר:

    ליאנה – מקסים מקסים! כל הכבוד, תמשיכי ותמשיכי שנהנה כולנו – אנו, ילדינו ונכדינו מהיצירתיות העשירה והמעשירה הזו!

  2. מאת רוסי:

    יאנה, זה כל כך יפה!!!

  3. החיבור שעשית בין האיורים של יאנה ליצירות אמנות שכביכול פונות למבוגרים ודורשות גם הן להפעיל את הדמיון בהחלט מעורר מחשבה. מעניין גם שקל יותר לנו המבוגרים להגיד שחרוזים מזכירים ספר כזה או אחר מאשר להצביע על ספרים עם דמיון איורי?

    בזמנו עסקתי ב"בלוג איור" בנושא של ספרים מאוירים למבוגרים. סוגיה מעניינת בהחלט. לאורך זמן צצו כמה דוגמאות כאלה – חלקן בפורמט גרפיק נובל אבל גם בפורמטים נוספים. רק הבוקר ראיתי עוד ספר כזה

    http://eyoor.blogspot.com/2011/12/blog-post_4997.html

  4. מאת admin:

    שלום גיא, אני חושבת שדווקא ניתן למצוא פעמים רבות דמיון איורי בין ספרים, יש בהחלט "אופנה" באיור. אבל ברשימה הזאת חשוב היה לי להתמקד בקריצות של יאנה בוקלר לאמנות יפה, מה שנקרא, כי הן חשובות יותר למסר שהיא מעבירה, כמו גם הטקסט.

  5. תודה תמר על רשימה מאירת עיניים. גם אני נזכרתי בציוריו של הונדרטוואסר אל מול איוריה היפהפים של יאנה בוקלר.
    נכון שיש משהו קפוא ובובתי בדמותו של בר הגיבור, אך עבודת הצבע המרובדת והמיוחדת, תנופת המכחול שכמו הולכת ומתעצמת עם התקדמות העלילה והדמויות מלאות הקסם שיצרה בוקלר (במיוחד תפסה אותי דמות "השוער הגמד") עושות את חווית הקריאה בספר, עם הטקסט העשיר והזורם של עדנה קרמר, לתענוג צרוף.

  6. כן, ודאי שיש דמיון איורי בין ספרים :)

    כשדיברתי "עלינו המבוגרים" הכוונה כמובן לא היתה למאיירים ולחובבי איור, שרואים הכל קצת אחרת..
    למרות שאני מניח שגם הורים שמגיעים לחנויות היום, חלקם אולי יכולים להצביע על דמיון איורי כזה או אחר
    (עוד נושא שחבל שלא נחקר ע"י סטודנטים בבתי"ס לעיצוב)

    אגב איור-אמנות, לא יודע מבחינת זכויות יוצרים, אבל אני יודע שיש למשל ספרי אמנות לילדים שמשלבים בתוכם צילומי
    יצירות אמנות (בשלמותן, מוקטנות), השאלה אם יש גם ספרים שבאיורים שלהם יש רכיבים ואלמנטים שממש "נגזרו"
    מציורים?

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.