3 כללי

הצצה אל העולם שלנו / לי עברון

ביקורת על "כוח השלושה" מאת דיאנה ווין-ג'ונס

ספטמבר 4, 2019  

זהירות, הרשימה כוללת ספוילרים!

גאונות היא דבר שקשה להגדיר במילים. היא אותו מגע חמקמק שמבדיל בין ספר לא-רע, או אפילו טוב מאוד, לספר אדיר, גדול. אבל אם אנסה בכל זאת להגדיר במילים את גאונותה של דיאנה ווין-ג'ונס, היא כרוכה בין השאר ביכולתה לעשות הזרה לעולם הרגיל והמוכר שלנו, בין שנקודת המוצא של הספר היא עולם אחר, פנטסטי, שממנו נפתח חלון לעולמנו (כמו למשל ב"הטירה הנעה"), או להפך, מצב עניינים שנראה רגיל, מציאותי ואפילו משעמם ובירוקרטי, ומתברר שעולם פנטסטי עמוק, מפתיע ומרתק עומד מאחוריו ומניע אותו (כמו ב"הבריון של ארצ'ר").

גם בספרה "כוח השלושה" שתורגם לאחרונה לעברית, מתקיים מהלך כזה. בפתיחת הספר נדמה שווין-ג'ונס לוקחת אותנו אל עולם פנטסטי המרוחק מעולמנו; בהמשך מתברר שאולי הוא אינו מרוחק עד כדי כך, ולאמיתו של דבר אנחנו מציצים אל עולמנו שלנו (עם תוספות פנטסטיות) מזווית מפתיעה.

כריכת הספר (יח"צ)

ב"כוח השלושה" מופיעים יצורים משלושה סוגים: בני מינם של גיבורי הספר – גאיר, אחותו איינה ואחיו קרי – הליימנים, אנשים קטנים הדומים מעט להוביטים (השפעתו של "שר הטבעות" אינה מסתכמת בכך: ישנו גם קולר זהב מקולל המזכיר מאוד את הטבעת היקרה לליבו של גולום); הדוריגים, המטילים עליהם אימה – יצורים שחיים מתחת לפני המים, מסוגלים לשנות צורה והם בעלי דם קר; והענקים, שנוהגים לחטוף ילדים והם מסוכנים מאוד, אך למרבה המזל אינם מבחינים בפרטים (ואפילו לא באנשים קטנים שמתמזגים בטבע). "זו דרכו של העולם," אומרת לגאיר מירי, אשתו של הדבוראי (לדבורים תפקיד חשוב בחיי הליימנים). "אנשים נגד דוריגים, ענקים נגד אנשים." יש בקרב הליימנים גם המרחיקים לכת וטוענים טענה מוכרת עד כדי אי-נוחות: "דוריג טוב הוא דוריג מת." אך דיאנה ווין-ג'ונס מציגה את "דרכו של העולם" הזאת אך ורק כדי לערער עליה, ולהציע הצעה רדיקלית: להשכין שלום בין שלושת הכוחות.

לאט-לאט וביד אמנית נפרש הגילוי שלמעשה, החברים בכל אחת משלוש הקבוצות מזהים את עצמם כ"אנשים": "ליימנים", "דוריגים" ו"ענקים" אינן אלא תוויות חיצוניות מעליבות מבחינתם. הדבר מתגלה מתוך סימטריה שיש בה הומור רב – אחד הכלים שווין-ג'ונס מיטיבה להשתמש בהם.

הדוריגים נעצרו. "אתם, הענקים," קרא המנהיג. "הליימנים האלה הם השבויים שלנו."

הגוון הוורוד שב והציף את פניה של ברנדה. "ענקים!" היא אמרה. "איזו חוצפה!"

"ליימנים!" אמרה איינה, כועסת באותה מידה.

כשגאיר מתחיל לעקוב אחרי הענק ג'ראלד, ומתוודע אחר כך גם אל הדוריג הָאפְני, הוא נדהם מקווי הדמיון המתגלים לו בינו לבינם (העיקרי שבהם הוא מוטיב חשוב בספר: יחסים מורכבים ומתסכלים עם האב, שאינו מבין את בנו ומאוכזב ממנו). הגילויים האלה, דרך עיניו של גאיר, ממחישים יותר מכל ססמה שנתית או תוכנית לימודים של משרד החינוך, ש"האחר הוא אני". הרגע שבו מתברר לנו מי הם הענקים הוא מאותם רגעים שציינתי קודם לכן כאופייניים לגאונות של ווין-ג'ונס: כאילו נשלֶפת לנגדנו מראָה מזווית מפתיעה ביותר, כל העולם משנה את צורתו, היומיומי והרגיל נשזרים בפנטסטי ודבר שוב אינו מובן מאליו.

אחרי שהתרגלנו לעולם פנטסטי שבו נועלים דלתות (של בתים עגולים) באמצעות מילים, עונדים קולרי זהב ומתקראים בשמות כמו אדארה וגאיר, מופיעים לפתע הענקים עם שמות כמו ברנדה וג'ראלד, עם בתים מרובעים, חשמל וטרנזיסטורים. אבל משזיהינו את הענקים עם עצמנו איננו יכולים לקפוץ מקרון לקרון ולהצטרף אליהם, שכן הסיפור נמשך מנקודת המבט הליימנית, ומצליח לסחרר אותנו כהוגן עד שכבר לא ברור לנו: מה קסום יותר – לדבר אל דבורים כדי שיגנו עלינו, או להתהלך עם קופסת קסמים מדברת, ולאכול עוגיות? ואנחנו בכלל לא ידענו שאנחנו כאלה מיוחדים: "בגדי הענקים היו מוזרים[…]  הדברים המרתקים ביותר היו אמצעי הסגירה הקסומים שנקראו 'רוכסנים'."

גם אחרי שגאיר ואחיו מתיידדים עם ג'ראלד וברנדה, הדוריגים מוסיפים להצטייר כישויות זרות ומפחידות. הם מסוגלים לשהות מתחת למים ולשנות את צורתם, אבל יחד עם גאיר אנחנו מגלים כי גם הם נושמים אוויר, הדם הקר שלהם אינו אלא מיתוס, והקשקשים האפורים המכסים את גופם הם בעצם חליפות צלילה. כשהאפני מסיר את חליפת הצלילה שלו, הוא "נראה הרבה פחות מוזר". ברנדה נבהלת מדבריהם המפחידים של הדוריגים על הליימנים – "ליימנים הם לא אנשים![…] רק מעצמם אכפת להם[…] הם מרושעים וערמומיים – אי אפשר לסמוך עליהם – הם אוכלים זחלים – הם שונאים מים – הם רוצחים – הם מדברים יפה ומתנהגים דוחה", אבל ג'ראלד חכם דיו לשאול אותם מה דעתם על ענקים ("'אתם חזקים מאוד,' אמר אחד הדוריגים בנימוס"), ולהבין את הדינמיקה שהיא-היא נושא הספר, ואולי הסיבה למלחמות: הדה-הומניזציה שאנחנו עושים לאחר מתוך בורות, כשאנחנו ממלאים את מקום הידע החסר בדעות קדומות.

דווקא בספר כזה, שנלחם בדעות קדומות, מאכזב במיוחד להיתקל בדעה קדומה שהכותבת עיוורת אליה ומצד שני מנופפת בה בגאון. מבחינת הליימנים, ג'ראלד וברנדה שניהם ענקים. אבל ברנדה גם שמנה, וזמן רב אחרי שהופעתו החיצונית של ג'ראלד כבר אינה מעסיקה כלל את גאיר, איינה וקרי, ברנדה עדיין מתוארת כ"מפלצתית". איינה מצחקקת כשהיא אומרת: "והעור שלה מתוח… כאילו ניפחו אותה!". כמעט בכל הופעה של ברנדה בטקסט – ואם נדייק, בכולן מלבד אחת – מודגש שהיא שמנה וכבדה: "העצים התכופפו והתנגשו תחת התקדמותה הפראית. אדוות התפשטו בבריכה כשהענקית יצאה בכבדות אל העשב, כפות רגליה הותירו בורות עמוקים…"

דמויות אחרות בספר אוכלות, ואפילו להוטות אחרי ממתקים, אבל אצל ברנדה לא מדובר באכילה תמימה: "ברנדה הסתכלה על הפנים שלהם ושאפה חצי לחמנייה". כמו כן, בערב שבו ברנדה מתנדבת לשמש מלצרית בארוחת ערב חשובה בביתו של ג'ראלד, ווין ג'ונס מציינת בביקורתיות רבה שהיא "חיסלה במטבח ליטר וחצי של שאריות מרק", בלי להביא בחשבון שבניגוד לכל האחרים, ברנדה לא ישבה לשולחן ולא אכלה את הארוחה עצמה.

דיאנה ווין-ג'ונס פרסמה את ספרה בשנת 1976, אז עוד לא דיברו על שמנופוביה ועל ביוש שמנים, אבל היא הרי ידעה שהיא מביישת את ברנדה – ילדה אמיצה וששה לעזור, גיבורה לכל דבר מהצד של ה"טובים", שכלל לא מגיע לה יחס כזה: "אחד או שניים [מהדוריגים] התבוננו בהשתוממות בגופה הגדול והוורוד של ברנדה והתלחשו בצורה שהשרתה עליה מודעות עצמית מביכה." התיאורים של ברנדה הביכו גם אותי, אבל יותר מזה דאגתי לילדה השמנה שתקרא את הספר ותלמד שצריך ואפשר לקבל את השונה, גם אם הוא חי במחילות באדמה או מתחת למים, גם אם צורתו מוזרה, אבל אותה אי אפשר לקבל בשום אופן – עד שתשנה את ממדי גופה.

ברנדה עצמה מאמצת את העמדה הזאת. משאלתה הגדולה ביותר היא להיות רזה, וכשהיא יוצאת בסוף הספר למשימת הצלה בדיוק בשעת ארוחת הצהריים היא אינה משיבה לאמה הדואגת שהאוכל יחכה כי חבר זקוק לעזרה, או משהו מעין זה; לא, היא אומרת: "לא יזיק לי לרזות." ואמירות כאלה מזיקות בהחלט.

ומה באשר לתרגום? "כוח השלושה" נפתח בנימה אגדית ובה בעת פשוטה, מתאימה לילדים. תרגומה היפה והאינטליגנטי של יעל ענבר מצליח לשחזר את הנימה הזאת:

זה הסיפור על ילדיה של אָדָארָה – על אָיינָה ועל קֶרי, שניחנו שניהם בכוחות, ועל גָּאֵיר, שחשב שהוא רגיל. ואולם, מאחר שראשיתם של כל הדברים שהתרחשו במישור הביצות מאוחר יותר היתה דבר-מה שעשה אוֹרְבָּן, אחיה של אדארה, ביום קיץ אחד, כאשר אדארה עצמה היתה רק בת שבע, זה הדבר הראשון שעלינו לספר.

אך יש בתרגום גם משפטים וניסוחים צורמים המפריעים לקריאה, מסיבות לשוניות וסגנוניות שונות. הנה לקט דוגמאות: גאיר מופתע מהאנושיות של הדוריגים, "מאווירת הבטלה העצלה שאפפה אותם ומהאופן שבו אחד מהם דחף אחר תוך כדי צחוק כשזה הסתיר לו את השמש" – כדי להמחיש את אווירת הבטלה העצלה, מוטב היה להימנע מהמבנה היבשושי בעל התחביר העמוס, "האופן שבו… תוך כדי… כשזה…" ולתאר את כל הפעולות בפשטות: "מאווירת הבטלה העצלה שאפפה אותם: דוריג אחד דחף את חברו וצחק, כי חברו הסתיר לו את השמש…" מה גם שיש בניסוח משהו מטעה; גאיר מופתע מעצם הפעולות ולא מן האופן שבו נעשו.

"אדארה נחרדה לשמוע יופי כה רב נהרס ומלאכת אמנות עשויה למופת מתעוותת נגד עצמה" – לפעמים צריך להתרחק מהתחביר (המתאים ממילא לשפת המקור של הטקסט ולא לשפת היעד) כדי לדייק במשמעות, ואפילו לעשות מעשה פרשני, למשל להוסיף מילה. נראה שזהו מקרה כזה, ואולי היה כדאי לתרגם את המשפט בערך כך: "אדארה נחרדה לשמע המילים שהמיטו הרס על יופי כה רב ועיוותו מלאכת אמנות עשויה למופת נגד עצמה".

"הם היו כנראה משוררים, על פי… הצורה שבה הצמידו את ראשיהם מעל נבל". עניין הצמדת הראשים כאן לא ברור. האם הצמידו את ראשיהם זה לזה? או לנבל עצמו? (ואם כן, מילת היחס אינה נכונה).

"קרי הרגיש פתאום ביישן" – נדמה שביישנות היא מאפיין שאינו רגעי אלא מתמשך, וכאן אפשר היה לכתוב פשוט "קרי התבייש פתאום", או "הרגיש מבויש". כמו כן, במשפט "ברנדה נעשתה ארגמנית והתחילה להתנשם בכבדות" אפשר היה לכתוב משהו כמו "פניה של ברנדה נצבעו ארגמן, והיא התחילה…".

לעתים סדר המילים במשפט משונה – "גאיר תהה אם אפשר גם את שאר הקשקשים הכסופים לפשוט באותה צורה" – עדיף: "גאיר תהה אם גם את שאר הקשקשים הכסופים אפשר לפשוט…" בדרך כלל, הדיאלוגים בין דמויות הילדים בספר משכנעות, והמתרגמת שמה בפיהם – בצדק – לשון מדוברת במשלב נמוך יחסית לזה של הסיפור עצמו. הנה למשל משפט יפה שאומר ג'ראלד: "אני יכול לנסות לשאול את אבא שלי, נראה לי, אבל זה לא ייתן לנו הרבה. טוב, עוד מעט תראה בעצמך." אבל לטעמי היא מפריזה בהנמכת המשלב כאשר היא משמיטה את ה"ש" בשאלות כמו: "נכון הוא היה בהמה?"

לא רק בדיאלוגים בין הילדים מצליח התרגום ליצור אמינות, אלא גם, למשל, בקטע הבא, הנמסר מתודעתה של מרי, דודתו של ג'ראלד: "ברנדה, אותה ילדה שמנה ודוחה, הסתובבה סביב הבית, רמסה את החצץ והתנשמה כמו כבשה חולת אסתמה. למה היא לא יכולה ללכת הביתה?" טוב עשתה המתרגמת שנקטה לשון הווה במשפט האחרון, והייתה קשובה למעבָר בין תיאורי פעולות (הנמסרים בלשון עבר) לבין מחשבה של דמות, שבעברית (שלא כמו באנגלית) צריכה להימסר בלשון הווה.

כאמור, הספר נפתח בנימה של אגדה. לעומת זאת, הסיום – שאמור להיות, אולי, החלק המלהיב ביותר בספר, שבו תעלומות נפתרות ומוצאים פתרונות לבעיות – היה יבשושי למדי ואפילו משעמם. זוהי מין ועידת פסגה של נציגי שלוש "סיעות" היצורים, ומדובר בה על עניינים מציאותיים ביותר, כמו צפיפות אוכלוסין, מצוקת דיור ומחסור במקורות מים. אבל אולי הבעיה אצלי, הסבורה שדיון בפרלמנט משעמם יחסית לקולר זהב מכושף, למשל: חלק מיכולת ההזרה הגאונית של דיאנה ווין-ג'ונס הוא ההכרה שלה בכך שרוכסנים, שטיחים מעופפים, טירות נעות ומכתבים מהעירייה, כולם קסומים ומוזרים באותה מידה.

"כוח השלושה" מאת דיאנה ווין-ג'ונס, תרגום: יעל ענבר. הוצאת עוץ, 2019

לי עברון – משוררת, מתרגמת ועורכת

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. kseal הגיב:

    רשימה נפלאה!
    לאחרונה נתקלתי בתיאור של סרט, שטען שהמציאות היא מה שמקבלים אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם סמים. במקרה של דיאנה וין ג'ונס, צריך פשוט להחליף סמים בספרים 🙂
    בעניין ברנדה, זהו הסדק שדרכו המציאות על מוסכמותיה הטיפשיות בכל זאת פוקדת את הספר, וזה עצוב ומרגיז. אני תוהה אם זה דורי או מגדרי: את האגריד, למשל, איש לא מנסה להרזות.

  2. לי עברון הגיב:

    תודה רבה! איזה כיף שחשבת ככה 🙂
    תיאור נהדר של סרט, בעיקר כשמדובר בספרים 🙂 ולגבי רולינג, אולי האגריד מתקבל בתור מין יצור פנטסטי בעצמו, אבל אצל דאדלי דרסלי נדמה שהשומן שלו נמנה עם חטאיו לא פחות מההצקות שלו להארי…

  3. kseal הגיב:

    אז לא דורי ולא מגדרי… :/

כתיבת תגובה