2 כללי

האיור הוא ה"ביג דיל" / עומר מזרחי

ביקורת על המהלך האיורי בספר "חיים על מאדים" מאת ג'ון אייג'י

ספטמבר 9, 2019  

כשהייתי ילד, אמא הייתה מקריאה לי ספרים לפני השינה, וכמאייר לעתיד הייתי כמובן יושב ומסתכל רק על האיורים, מתעמק בפרטים הקטנים, מנסה לזהות את ההפתעות שמתחבאות בהם בזמן שאמא מקריאה את הסיפור. מאז עברו לא מעט שנים, גדלתי ובגרתי, וכיום אני מאייר בעצמי ומסתכל על איורים בעין בוחנת וביקורתית, ואם אמא מקריאה לי משהו – קרוב לוודאי שזה הודעות וואצאפ שפספסתי בקבוצה המשפחתית.

כשניגשתי לספר "חיים על מאדים" שכתב ואייר ג'ון אייג'י, לא ידעתי למה לצפות ואם אצליח בכלל לנתק את הרקע המקצועי וליהנות מהספר כמו שהוא. לשמחתי מצאתי את עצמי עוזב את המבט הביקורתי, נסחף לסיפור, צוחק ומופתע ממש בסיום.

כריכת הספר (יח"צ)

הסיפור של "חיים על מאדים" מאוד פשוט. למעשה, אם קוראים רק את הטקסט – כמעט אין בו סיפור. ילד קטן נוחת על מאדים במטרה להוכיח לכולם בכדור הארץ שיש חיים על מאדים. מצויד בקופסת עוגיות כמתנת "פנינו לשלום", הוא מתהלך ורואה שהתנאים קשים, מתאכזב ופונה לחזור לחללית. רגע לפני שהוא מתייאש, הוא מוצא פרח בודד – חיים במאדים! הוא קוטף את הפרח, אוסף את קופסת העוגיות שנטש, וחוזר לחללית מאושר, מפנק את עצמו בעוגיה על הגילוי.

זהו. עד כאן הסיפור המילולי. עוד סיפור על לא להתייאש רגע לפני שאתה מגיע למטרה, לא? אז מה ה"ביג דיל"? האיור. האיור הוא ה"ביג דיל".

לא בהכרח מבחינת סגנון – השפה האיורית פשוטה מאוד: צורות ברורות, קווים עבים, ייצוג פשוט וסטריאוטיפי לחלל – הרבה סלעים מוצללים ושמים שחורים. זאת החלטה מכוונת שכן הסגנון מנסה לא לקחת את תשומת הלב מהעניין האמתי בספר שהוא לא הסיפור הכתוב או הסיפור המאויר – אלא המתח והפער שביניהם, שכן האיור מספר סיפור אחר לגמרי; נרטיב שאין לו שום רמיזה בטקסט (אך ברור שתוכנן היטב ובהקפדה) ומוסיף רובד שלם של משמעויות לסיפור.

מתוך הספר

בסיפור המאויר – ממש אחרי שהילד נוחת – מתחיל לעקוב אחריו חייזר ענקי, שמנמן וחמוד, ולילד אין מושג. בקולנוע ובתאטרון קוראים לתופעה הזו "The Reveal" – אנחנו הצופים יודעים משהו שהגיבור הראשי עדיין לא יודע, ולכן מרגישים מתוחכמים יותר, ומחכים לרגע הגילוי. כמו בטלנובלה טובה ככל שהפער באינפורמציה גדול יותר, נמתח על פני יותר זמן, ונעשה באופן מפתיע – רגע הגילוי משמעותי יותר ומשחרר יותר רגשות.

הפער באינפורמציה נוצר ממש מההתחלה ועד לרגע השיא. רגע לפני הגילוי הגדול למשל, בוחר אייג'י להאט את קצב האיורים ולהציג את הילד בפריים קולנועי מאוד ודרמטי. כלומר, האיור והקצב רומזים לנו שמשהו גדול עומד לקרות, והחייזר שמבצבץ בעמוד ממול מרמז שהגילוי מתקרב (לא יפתיע אותי אם בשלב הזה הילדים כבר תופסים בשערות מתסכול וצועקים "מאחוריך!!! תסתכל מאחוריך!!!"). דפדוף אחד קדימה מציג לנו שהילד בכלל מצא את הפרח ולא את החייזר. עיצוב הדמויות והקומפוזיציה מחזקים את הפער אף יותר: החייזר מאוייר כענקי כל כך גם ביחס לילד וגם ביחס לדף עצמו, ובכך מודגשת עוד יותר "נקודת העיוורון" של הילד.

מתוך הספר

כדי ליצור איזון שכזה שבין טקסט לאיור נדרש חוט מחבר. במקרה הזה מדובר בקצב. כמו שבטקסט ישנם פסיקים, שורות ופסקאות כדי להבהיר לנו את הקצב של הסיפור הכתוב, כך גם המאייר משתמש בכלי האיור שלו על מנת לתת קצב לסיפור החזותי. רוב הסיפור מסופר בכפולות שמשלבות טקסט ואיור. מידי פעם שוברות את הקצב כפולות בלי טקסט, עמודים בודדים עם איור בלבד, עמודים עם איור ממוסגר שמוסיף דרמטיות – באופן הזה המאייר יוצר פאוזות בקריאה הוויזואלית שמאפשרות לאזן בין הסיפור הכתוב לסיפור המאוייר. זו עבודה מדויקת של איזונים שנוצרת על ידי סופר שהוא גם המאייר בספר, ויוצרת הרמוניה בין שני סיפורים מקבילים.

לדוגמה, שתי הכפולות הראשונות מכילות איור זהה לחלוטין, אלא שבראשונה מופיע הילד עם הטקסט, ובשנייה אין טקסט כלל, ובאותו איור בדיוק הילד נעלם והחייזר צץ בדיוק במקום שהילד חלף בו. הקצב הזה נותן לנו תחושה של זמן שעבר, הפתעה קומית, וגם דגש ועצירה – המאייר בעצם רומז לנו שכאן מתחיל סיפור נוסף, מנותק מהכתוב (הלכה למעשה) שיסופר לנו רק באיורים.

מתוך הספר

הפער בין הטקסט לאיור הוא גם התחכום הגדול של הספר. ברגע שהילד מטפס על הגב של החייזר, מרוכז לחלוטין בפרח ובחללית ומתעלם מהחייזר שעליו הוא דורך – הניצחון הגדול שהוא מתאר לנו בטקסט כבר לא נראה לנו גדול כל כך למי שרואים את האמת. ושם בדיוק נולד המסר. ברגע הזה שבו הראש שלנו חושב בעצמו ומשלים את הרמזים שהסופר-מאייר משאיר לנו מבלי להאכיל אותנו בכפית. פתאום הסיפור הופך להיות סיפור על איך נחישות והלחץ להוכיח את עצמנו (מול כל אותם אלו שמסתכלים עליו בשיפוטיות בכדור הארץ) עלולים לגרום לנו לפספס את המטרה, ולא לראות את מה שקורה מסביבנו בדרך אליה.

בדיוק כשאנו בטוחים שכבר הבנו את הפואנטה של הסיפור, מגיע הפאנצ'ליין ממש בסוף. אייג'י שומר את ה-reveral לרגע האחרון. בכפולה האחרונה אנחנו מבינים שמדובר במקרה אבוד – הילד מפרגן לעצמו בעוגיה על ההישג ואנחנו בטוחים שזה הסוף המצחיק-מריר של הילד שפספס בגדול.

מתוך הספר

כשהופכים את הדף מסתבר שיש עוד איור בודד אחד, ושהכפולה הקודמת הייתה רק "הרמה להנחתה" ל-reveal הסופי. לא אהרוס את הסוף, אבל ההפתעה שלנו כקוראים מהעובדה שנשאר עוד איור אחרון ומפתיע תואמת את פרצוף ההלם המוחלט של הילד, והאסימון שלנו ושלו נופל באותו רגע. אין כמו הזדהות, הפתעה, והומור כדי ליצור רגע גילוי מצחיק ומתוחכם.

אהבתי מאוד את הספר בעיקר בגלל הדרך שבה הוא מציג לנו את הסיפור – הגישה לאיור היא מתוחכמת מאוד. לא חסרים ספרי ילדים שמאויירים למשעי אבל לא מוסיפים עניין או תחכום, וממחישים אחד לאחד את הכתוב. כאשר ספר יוצר פער, שלא לומר נרטיב שלם שלא כתוב כלל, האיור הופך למתוחכם. הוא נהיה כלי שמספר סיפור בפני עצמו ולא רק קישוט שמחמיא לטקסט.

ואם לחזור רגע אליי ואל אמא – פער שכזה נותן משמעות גם להורה שמקריא את הסיפור, אבל לא פחות מזה לאבחנה ולחדות של הילד שמסתכל על האיורים. וברגע שספר ילדים מדבר בגובה העיניים ומבלי להתנשא גם לילדים (וגם להורים שבטוחים שכבר שום דבר לא יפתיע אותם) – ברור שמדובר בספר שמנצל באופן מירבי את כל הדרכים שלו לספר סיפור, ועושה זאת בכבוד ענק לקוראים ולסוגה.

 

"חיים על מאדים" – כתב ואייר: ג'ון אייג'י, תרגום: רוני בק. הוצאת "תכלת", 2019

עומר מזרחי – מאייר, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית ב"שנקר".

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. שהם סמיט הגיב:

    האיורים אמנם נראים מעולה אבל הרעיון המרכזי כלל איננו מקורי והופיע בהרחבה ( בדמות עשרות רבות של חייזרים) ב"האיש מהירח – יום בחייו של בוב" שכתב ואייר סיימון ברטרם (כנרת 2005, מאנגלית: יערית בן יעקב). נקודה מטרידה נוספת בסיפור : פרח אחד ויחידי צומח על המאדים ובא הילד וקוטף אותו, חומס אותו מהילידים ומביאו לכדור הארץ כמוצג. המספר אמנם מצייר יפה אך נראה שלוקה בעיוורון מוסרי. לחלוטין.

  2. kseal הגיב:

    …התכוונתי לכתוב דברים דומים: "האיש של הירח" הרבה יותר משוכלל, כך נראה לי, מכל הבחינות.

כתיבת תגובה