8 פרויקטים מיוחדים

הבנה בלתי-אמצעית את נפש הילד / יעל מולצ'דסקי

ראיון עם העורכת הראשית לספרות ילדים ונוער בהוצאת "זמורה ביתן", בעקבות סדרת תרגומים חדשים ליצירותיה של אסטריד לינדגרן

אוקטובר 14, 2010  

אנא פרטי על פרויקט התרגום המחודש למספר ספרים מאת אסטריד לינדגרן.

לינדגרן היא אחת הסופרות החשובות והנפלאות לילדים, כתיבתה עדיין טרייה ורלבנטית וזה עונג גדול להוציא מחדש את ספריה. כמה מספריה החשובים ובהם ספרי "מדיקן", ספרי "הבלש בלומקוויסט" וספרי "ילדי כפר המהומה" ראו אור בסדרת "מרגנית" והיה חשוב לנו לתרגם אותם מחדש ולהציג אותם לילדים במאה העשרים ואחת. אליהם נוסף הספר הראשון בספרי בילבי עם איורים חדשים של לורן צ'ילד ואנחנו מחכים לשמוע אם תמשיך לאייר גם את הספרים הבאים ומקווים לתרגם גם אותם, וגם להוציא לאור תרגום חדש של "קרלסון המעופף". אנחנו חושבים שהם צריכים להיות על מדפי הספרים בחנויות ובספריות בתרגומים ובאיורים מעודכנים לילדים היום.

אילו דגשים את שמה כעורכת בתרגום מחודש של יצירות ספרותיות לשנות האלפיים?

בראש ובראשונה נאמנות למקור – לאמנות הכתיבה של הסופר. השפה העברית כמו גם נורמות התרגום, עברו שינויים רבים בשישים-שבעים השנים האחרונות.  דיאלוגים של ילדים, למשל, שבאים במקור בשפה פשוטה ודיבורית, נשמעים היום מאולצים ולא טבעיים בתרגומים הישנים ומחייבים עדכון כדי לשמור על כוונתו של הסופר ועל רוח היצירה המקורית.  בתרגומים הישנים היתה גם נטייה לעברת את היצירה ולגייר אותה, וזה לא מקובל היום, וזו סיבה נוספת לתרגם את היצירות הקלאסיות מחדש.

כיצד את רואה את היחסים בין איור לטקסט בהקשר של תרגום מחודש, והאם יש כוונה לאייר מחדש את הספרים?

אני חושבת שכל איור חדש ליצירות קלאסיות הוא מסקרן ויש לו מקום ובתנאי שהמאייר הוא אמן. איור הוא סוג של פרשנות, בדומה אולי לפרשנות של במאי למחזה, וכשזה נופל לידיים טובות התוצאה היא מרתקת תמיד. אחד הספרים הקלאסיים שזכו לאיורים רבים למשל הוא "אליס בארץ הפלאות", ולמרות שאיוריו של טניאל  הם נפלאים ועתירי דמיון גם האיורים של רלף סטדמן וליזבת צברגר, אם להזכיר שתי מהדורות שאני אוהבת במיוחד, הם נהדרים ומעניין מאוד להשוות ביניהם ובינם לבין איוריו של טניאל. מקרה שונה לחלוטין לעומת זאת, הוא פו הדב, שאיוריו של שפרד מזוהים כל כך עם דמויותיו של מילן שמעטים מעיזים לאייר אותן מחדש. דמותו של פו, כפי שהנציח אותה שפרד, חיה בתודעתם של הקוראים וקשה מאוד להציע להם דמות אחרת תחתיה.

המקרה של לינדגרן הוא שוב שונה. ספריה אוירו על ידי מאיירים שונים: אילון ויקלנד  – "מדיקן", "האחים לב ארי", "מיו מיו שלי", אינגריד ואנג ניימן  – "בילבי", "ילדי כפר המהומה",  אריק פלמקויסט – "אלוף הבלשים בלומקוויסט", והם לא מזוהים מאוד עם מאייר אחד כלשהו. אמנם דמויותיהם של קרלסון ושל בילבי הן מלאות חן וחרוטות היטב בזיכרונם של בני הדור שלי, נדמה לי שאיורי צבע חדשים יכולים  בהחלט לדבר אל קוראי הדור הזה והמהדורה החדשה של בלבי שזכתה להצלחה היא ההוכחה לכך. לכן אנחנו שוקלים  לאייר מחדש גם את התרגום החדש של "מדיקן".

מה בכתיבה של לינדגרן הופך אותה לדעתך לנצחית והאם היא באמת עדיין רלוונטית?

לא הייתי רוצה להתחייב ולדבר במונחים של נצח, אבל כתיבתה ללא ספק עמדה במבחן הזמן ורלוונטית גם היום. ייתכן שבזמנה היא נחשבה מהפכנית ובועטת יותר והיום אנחנו תופסים אותה קצת אחרת, אבל לב היצירה שלה נוגע לקוראים היום בדיוק כמו לקוראיה הראשונים. נדמה לי שהלב אצל לינדגרן, נוסף על ההומור הנהדר שלה, הביקורת החברתית הדקה, הכישרון לברוא דמויות חיות ושובות לב, הוא ההבנה הבלתי אמצעית שלה את נפש הילד, את עולמו, את כאביו, את הדברים שמסקרנים אותו ומצחיקים אותו. היא דיברה לא אחת על הילדות שנותרה עמוק בתוכה ואמרה שכל עוד היא בקשר עם הילד שבה תוכל להמשיך לכתוב. לינדגרן מעולם לא איבדה את הקשר הזה ולכן ספריה מדברים אל ילדים באשר הם, והם חוצים תרבויות, יבשות ומאות.

אסטריד לינדגרן ידועה כמי שחתרה תחת מוסכמות חברתיות וספרותיות רבות, ונדמה כי לא קמו לה יורשים ראויים. האם את מסכימה עם קביעה זו?

אני נוטה שלא להסכים. זה נכון שסופרים גדולים כמו לינדגרן לא קמים בכל יום אבל נדמה לי שגם היום יש סופרי ילדים ונוער שכותבים ספרות מעניינת, מקורית, ואפילו חתרנית. דיוויד מקי, אנתוני בראון, נורית זרחי בספרי הילדים למשל, ולנוער: למוני סניקט , טרי פראצ'ט, ברוק קול, פטריק נס, דייויד אלמונד ועוד רבים וטובים.

לינדגרן מיקמה את עלילות ספרייה במרחב פנטסטי או במרחב מאד ריאליסטי (שבדיה הכפרית). כיצד, לידיעתך ולדעתך, מגיב הקהל הישראלי לכל אחד מהמרחבים? האם נכון יהיה לומר שגם המרחב הריאליסטי נתפס בארץ כפנטזיה בשל הריחוק ההיסטורי וגיאוגרפי?

נדמה לי שילדים יודעים להבדיל בין פנטזיה לבין מרחב גיאוגראפי או תרבותי אחר, והם גם חשופים היום כבר מגיל צעיר לנופים רחוקים ולתרבויות אחרות, אם דרך טיולים ואם דרך אמצעי התקשורת והאינטרנט.  יהודה אטלס מספר במאמר שלו על לינדגרן (בכרך 3 של "ילדים גדולים") סיפור מצחיק על המתרגם הצרפתי של "בילבי" שביקש להחליף את הסוס לפוני בטענה שילדי צרפת הם הרבה יותר ריאליסטיים מילדי שוודיה ולא יאמינו שילדה בת תשע יכולה להניף סוס. ולינדגרן ענתה לו שאם ישלח לה תצלום של ילד צרפתי מניף פוני ביד אחת היא תסכים לשינוי. בניגוד לאותו מתרגם אני נותנת קרדיט לילדים מתרבויות וממקומות שונים. נדמה לי שהם יודעים את ההבדל.

כמי שעורכת ספרי נוער מתורגמים, במה לדעתך שונה הפנטזיה של לינדגרן מספרי הפנטזיה וההרפתקאות הנכתבים כיום בעולם?

הפנטזיה של לינדגרן שונה מאוד מהפנטזיה שנכתבת היום ושונה גם מהפנטזיה הקלאסית המוקדמת (קרול, באום, ברי) , וגם מזו שנכתבה על ידי בני דורה ובהם טולקין וק"ס לואיס. בילבי אולי מזכירה במשהו את גיבורי העל האמריקאים (וחשוב לזכור שסופרמן ובטמן נבראו לפניה – בשנות השלושים), גיבורים שמגנים על החלשים ומצילים אותם מהרוע ומאי הצדק בעולם, אבל אי אפשר לומר שבילבי שייכת לז'אנר הפנטזיה. כמוה גם הגיבור המעופף, קרלסון, הרחוק מאוד מחבריו המעופפים בשמי אמריקה. אלה ספרים שיש להם מימד דמיוני אבל אי אפשר לשייך אותם לז'אנר הפנטזיה. לעומת זאת בספריה  "מיו מיו שלי" ו"האחים לב ארי", אלמנט הפנטזיה מפותח יותר. אבל גם כאן בניגוד לכותבים מובהקים בז'אנר ,לינדגרן אמנם שואבת השראה מהמיתוסים ומסיפורי העם אבל היא לא בוראת עולמות מקבילים מפותחים, בעלי חוקיות פנימית המתכתבים עם עולמנו, אלא נותנת ביטוי לחלומות, אולי לחלומות בהקיץ של גיבוריה, השואפים באמצעות הדמיון לברוח מהמציאות הכואבת של חייהם ולהגיע לעולם טוב יותר שבו יוכלו לפגוש את אלה שהם אוהבים ושחסרים להם בחייהם האמיתיים.

יותר מכל הם מזכירים לי את בסטיאן, גיבור "הסיפור שאינו נגמר". גם כאן נכנס הגיבור לעולם הדמיון בגלל כאביו בעולם הזה ובחיפוש אחרי נחמה. ואולי גם בכתיבה הפנטסטית שלה, כמו בספריה הריאליסטיים, לינדגרן נשארת קרובה לעולמו של הילד, לתת-מודע שלו, לפחדים, לכאבים ולחלומות שלו. וכמו הראליזם, כך גם הפנטזיה שלה היא ראי לנפש הילד וכל קיומה כרוך בה ומתרחש בגבולותיה.

מעמדה של אסטריד לינדגרן בשבדיה חרג מגבולות הספרות (וכמובן מספרות הילדים), והיא הפכה למופת של מוסר וצדק חברתי. האם לדעתך דבר כזה יכול לקרות בארץ? האם ישנה קרקע חזקה מספיק לסופרי ילדים להשפיע בהקשרים רחבים יותר, האם הם בכלל מעוניינים בכך?

אני חושבת שלינדגרן הפכה למופת של מוסר וצדק בגלל פעילותה החברתית החוץ ספרותית ולאו דווקא בגלל כתיבתה. אני חושבת שהספרות שלה רחוקה מלהיות ספרות מגויסת לטובת מטרה חברתית או חינוכית כלשהי. כאן בארץ נכתבה ספרות כזאת בתחילת דרכה של התנועה הציונית אבל המגמה הלכה והתרופפה והיום אנחנו רחוקים ממנה מאוד. פעילותם החברתית והפוליטית של סופרים היא שאלה לעוסקים במדעי החברה וכעורכת אין לי עליה תשובה טובה.

מהו הספר האהוב עלייך ביותר של לינדגרן והאם יצירותיה זכורות לך מילדותך?

"קרלסון המעופף" שהקריאה לי סבתא שלי ברוסית, בלנינגרד, כשהייתי בת שש או שבע ושכבתי לצדה על הספה בסלון. "קרלסון" היה הספר הפופולארי של לינדגרן מעבר למסך הברזל ולא "בילבי" (ואולי הסיבות מובנות), והוא היה אחד מספרי הילדות האהובים שלי. אהבתי את השובבות של קרלסון, את האהבה העצמית שלו, את מעשי הקונדס ואת ההומור. ומה עוד צריך ילד שחייו הם ההפך הגמור מחיי וילהלם אולסון, הוא מיו מיו, אצל דודיו המרושעים? חיים מוגנים, מלאי אהבה, חינוך ודרך ארץ. ועל מה הוא חולם כשהוא מתחמם לצדה של סבתא שלו על הספה, אם לא לטפס על הגג ולעוף יחד עם קרלסון על כנפי הדמיון. ואת החלום הזה ידעה אסטריד לינדגרן להגשים.

ועכשיו, כעבור כמה עשורים, כאן בישראל, אני מוציאה לאור את התרגום החדש של "קרלסון" לעברית.

כתיבת תגובה

8 תגובות:

  1. מאת שירז פומן:

    אסטריד לינדגרן היא אחת הסופרות האהובות עליי, קראתי את מדיקן,הבלש בלומקוויסט והאחים לב ארי מספר מביך של פעמים, אפילו אחרי ש"התבגרתי". האיורים של אילון ויקלנד משכו אותי כל כך שאין לי ספק שהם השפיעו על איך שאני מציירת היום.לא חשבתי שיש צורך לתרגם מחדש את הספרים (אותם אני קוראת שוב כל כמה שנים) – אך אני מבינה את הצורך באמביוולנטיות מסויימת…לגבי האיורים – אני מפצירה בך להשאיר את האיורים המקוריים! בוודאי יש ערך לאיורים היפים שנעשו במקור עבור הספר,ערך שהוא יותר מנוסטלגיה בלבד.
    האיורים משכנעים באותנטיות(סליחה על המושג המאוס) שלהם, ועשויים ברגישות נפלאה.
    ואם אכן כבר מאוחר מדי לשכנע בעניין, אני כולי תקווה שהאיורים יפלו לידיים טובות שיעשו עם הטקסט חסד,כי אכן מדובר באוצר אמיתי.

  2. אסטריד לינדגרן היא 1 הסופרות האהובות אלי .
    אני נורא הייתי רוצה ליראות את סופרת זו .
    נכווה שיהיו עוד הרבה ילדים שיקראו ויכתבו לאתר הפינקס תגובות .

    בידידות רבה וגדולה עדן קגן .

  3. […] מגיע ליהנות, לא? מזל שיש סופרים גאוניים כמו מיכאל אנדה, אסטריד לינדגרן ונורית זרחי, שמצליחים לרקוד על שתי קצוות העוגה בכל […]

  4. מאת סני:

    היי יעל,
    שמחתי מאד לקרוא כאן שאת עובדת על תרגום מחודש של קרלסון לעברית.
    מתי הוא אמור להופיע בחנויות?

  5. מאת ריקי:

    אני מחכה בקוצר רוח לתרגום של קרלסון המעופף… מתי צפוי להופיע על מדפי הספרים?

  6. מאת מוטי:

    כשמדובר באניד בלייטון זה נכון, מילים כמו "שפיר", "קשישא" או "טוזיג" מן הסתם זרות ומוזרות לילדים כיום, ובכל זאת אני בכלל לא בטוח בנוגע לטוהר כוונותיהם של אלה שתרגמו את ספריה מחדש.

    כשמדובר באסטריד לינדגרן..? אני פשוט לא מבין על מה מדובר.
    לאחרונה קראתי שוב את "מיו מיו שלי" ואת "האחים לב ארי", ואני לא חושב שהלשון בהם מיושנת מידי, וכנ"ל לגבי "ילדי כפר המהומה", "בלומסקויט", "רסמוס והנודד"..
    נכון שהם לא כתובים בלשון פייסבוקית, אבל טיפת המרחק הזאת רק מוסיפה קסם, ולדעתי – לא מפריעה בכלל.

    יכול להיות שהחכמולוגים המתרגמים מחדש האלה הם בסה"כ מן.. סוג של… אנרכיסטים זדוניים?

    במקום זה אולי תוציאו מהדורות נוספות מהתרגומים הישנים של *כל* ספרי סדרת מרגנית…
    פשוט כי כו-לם היו מופלאים.

  7. מאת מוטי:

    (והסיום נכתב בחיוך כמובן, לא לקחת ברצינות רבה מידי.:))

  8. […] שמחה לבשר שהתחושות הללו התפוגגו כמעט לגמרי בקריאה בתרגום החדש של דנה כספי. אולי כיוון שכבר ידעתי למה לצפות, או כי […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.