6 יצירה מקורית

ההלוויה של מאמא-צחיקה / מאת: עמית ויסברגר, איור: דולה יבנה

סיפור מתוך הגיליון לילדים של כתב-העת "הכיוון מזרח", בשיתוף עם "הפנקס"

נובמבר 30, 2011  

בקרוב יושק גיליון חדש של כתב-העת "הכיוון מזרח" שעוסק בנושאים חברתיים, בדגש על זהות מזרחית. הגיליון החדש ייחודי הן מבחינת המשתתפים בו והן מבחינת הקהל אליו הוא מכוון. לראשונה, פונה כתב העת לילדים. אנו, עורכי "הפנקס", חברנו לעורכי כתב-העת הקבועים, עמרי הרצוג ובת-שחר גורמזאנו גורפינקל וביקשנו להגיש לילדים מנה שיש בה את כל הטעמים: סיפורים על תרבויות ועל התנגשות בין ערכים; סאטירה וטרגדיה, קומדיה ופארסה. אלו יצירות שונות המאתגרות את מה שמקובל להגיש לילדים ותקוותינו היא שהן יעוררו עניין ושיח בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. היצירות שמופיעות בכתב-העת (אותו עיצבה שירי עצמון) יתפרסמו גם ב"הפנקס" במהלך החודשים הקרובים.

אנו שמחים להציג את סיפורו של עמית ויסברגר, "ההלוויה של מאמא-צחיקה", כסנונית הראשונה מתוך הגיליון החגיגי. זהו סיפור אחד מתוך שלושה שמופיעים בגיליון המלא. תודה ליוצרים וקריאה מהנה!

מאמא-צחיקה, הסבתא של אימא שלי, גדולה ממני בערך ב-100 שנה. כשהייתי בן 11 היא הייתה בת 111. ובגיל הזה היא מתה. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהלכתי להלוויה. זאת הייתה הלוויה גדולה. באו כמעט כל האנשים שבאו שנה קודם ליומולדת 110 שעשו לה. ולא רק קוריקוסטנים היו, אלא גם מלא אשכנזים. אפילו אבא שלי, זאב, שכולם יודעים שהוא לא סובל את משפחת עלילה – אפילו הוא בא. אולי זה בגלל שהוא הרגיש קצת אשם על העניין הזה עם החוט של הטלפון. הוא עמד בפינה בשקט, בלי להוציא מילה והסתכל על כולם דרך משקפי השמש שלו, ואף אחד לא יכול היה לדעת על מה הוא בדיוק מסתכל ומה הוא חושב.

אתם בטח חושבים שכולם בכו בהלוויה. אבל כמעט אף אחד לא בכה. כי מה יש להיות עצובים? מאמא-צחיקה כבר הייתה כל-כך זקנה שהיא בעצמה כבר התעצבנה שהיא עוד לא מתה. אבל בכל זאת, כשדודהשרה שרהשיר עצוב של אום-נעימה, הזמרת הסורית, אז לכל הבנות ירדה דמעה. וגם לדוד זוזו שהוא נורא רגיש.

כשחיכינו בשער של הבית-קברות היה חם מאוד וכולם פיצחו גרעינים של דלעת ואבטיח כדי להעביר את הזמן. היו גם כאלה שהביאו סירים עם אורז ועוף וקובה מחצ'וצה ודעחדע מטוגן ועוד כל מיני מאכלים. בעצם, זה לא היה שונה בהרבה ממסיבת היומולדת שעשו למאמא-צחיקה בשנה שעברה, רק שלא הייתה תזמורת וגם לא באו לצלם מהטלוויזיה. דודה זהבה אמרה על זה: "נו בטח, רק לשמחות הם באים לצלם, אבל זה שהיא מתה בגיל כזה – מה זה מעניין אותם, את החנטרישים האלה?"

אבל מזל שהיה שם דוד ממון (שבא במיוחד מאמריקה) שהביא אתו מצלמת וידיאו משוכללת שמצלמת גם מקדימה וגם מאחורה, וככה הוא צילם בו זמנית גם את הבור של הקבר וגם את האנשים שעמדו מסביב. אבל אפילו אם לא מחשיבים את המצלמת וידיאו של דוד ממון, היה כמובן עוד הבדל בין היומולדת להלוויה. נו בטח: מאמא-צחיקה לא הייתה.

זאת אומרת: היא הייתה ולא הייתה. זאת אומרת: היה הגוף הקטן שלה עטוף בתוך סדין לבן, אבל היא לא אמרה כלום ואפילו לא השתעלה, וזזה הרבה פחות מהרגיל. בקיצור: היא הייתה מתה. כל-כך מתה היא הייתה, עד שיכולנו, אני ובן דודשלי נבון, לעבור לידה קרוב מאוד בלי לפחד שהיא תראה אותנו ותקרא לנו שנבוא לתת לה נשיקה. כשהיא הייתה בחיים, תמיד ניסינו להתחמק מהנשיקות שלה. ומזל שהיא הייתה חצי עיוורת ואם הלכת מספיק רחוק ממנה והיא שאלה: "מי שם?" אפשר היה לעשות: "מיאו", והיא כבר הייתה בטוחה שזה סתם איזה חתול שנכנס הביתה בשביל לגנוב דגים במטבח. אבל אם לא נזהרת והיא ראתה אותך, היית חייב לבוא אליה למיטה ולענות על כל מיני שאלות כמו: "מי אתה?", "מי אימא שלך?", "מי אבא שלך?", "אתה אוהב אותי?", "אתה רוצה לתת נשיקה למאמא-צחיקה?", ואז, נו בטח, היית חייב לתת לה כמה נשיקות וגם לקבל ממנה כמה נשיקות. ואחר-כך, כמו תמיד היית צריך עוד לקבל ממנה סוכריית במבליק שחורה, חצי מצוצה כבר, שהיא הוציאה לך מתחת לכרית שלה. ואז היית מוכרח לעשות כל מיני תרגילים כאילו אתה שם את הסוכרייה בפה, אבל בעצם לזרוק אותה איפה שהוא.

איור: דולה יבנה

נכנסנו לַבּית-קברות והיו כל מיני עניינים, שדוד מסעוד וזוזו ודוד ממון (שבא במיוחד מאמריקה), היו צריכים לדבר עליהם עם החבר'ה קדישא. החבר'ה קדישא, אם אתם לא מכירים,זה חבר'ה שמנמנים עם זקנים. יש להם מכנסיים שחורות וחולצות לבנות עם עיגולים של זיעה בבתי שחי. הם עובדים בַּבּית-קברות. הם חופרים את הקברים ומסיעים את המתים לַבּית-קברות. אני חושב שהם דיברו עם הדודים על כסף, כי דוד ממון התחיל להתעצבן ולצעוק, והוציא חפיסת דולרים מהכיס שלו והתחיל לנפנף בהם מול הפרצוף של אחד מהחבר'ה קדישא. הוא נרגע רק כשדודה סעידה באה ואמרה לו: "די! לא כאן! אתה לא מתבייש? מקום קדוש!"

אחר-כך התחלנו כולנו ללכת לאט, בין כל הקברים הלבנים. הלכנו בשורה ארוכה אחרי החבר'ה קדישא עד לקצה של הבית-קברות איפה שכבר חפרו את הבור. כולם רצו לעמוד ליד הקבר כדי לראות מקרוב את מאמא-צחיקה בתוך הסדין שלה. אבל לא היה מקום לכולם והיו כאלה שהתחילו לדחוף קצת עד שאחד מהחבר'ה קדישא כמעט נפל לתוך הבור. בסוף מישהו עשה: "ששש!" ונהיה קצת שקט.

דוד מסעוד אמר קדיש. והוא שר בקול נורא חזק ואשתו זהבה צעקה עליו: "יותר בשקט, אתה עוד תעיר את כל המתים פה מסביב!" אז זוזו אמר על זה: "אמן! בעזרת השם יבוא המשיח ותהיה תחיית המתים!" וכולם אמרו: "אמן," אז אני ונבון מיד התחלנו לחשוב מה יקרה אם באמת, מכל הקברים שמסביב יקומו ויצאו המתים. "יהיה ממש צפוף," אמרתי, ונבון אמר, "וזה יעשה רעש של תזמורת כלי הקשה מברזיל, כי כולם בטח שלדים כאלה עם עצמות משקשקות." אז התחלנו לצחוק קצת ומישהו אמר לנו: "ששש! בבית-קברות לא צוחקים!"

אחרי זה (או בעצם לפני זה, אני לא זוכר), הורידו את מאמא-צחיקה לתוך הבור שחפרו לה וסבתא שלי לקחה אדמה בידיים וזרקה לבור. אחר-כך היא התכופפה ממש לתוך הבור ושאלה משהו בקוריקוסטנית. כל מי שהיה שם ושמע והבין קוריקוסטנית צחק. שאלתי את אימא שלי מה סבתא אמרה והיא תרגמה לי. היא אמרה: "נוח לך אימא? ואולי את רוצה שאני יביא לך כרית?"

אבל סבתא לא צחקה. עכשיו היא באמת די בכתה ואמרה: "מתה האימא שלנו. מאמא-צחיקה הייתה האימא של כל המשפחה. שתנוח על משכבה בשלום."

"מה לעשות," אמרה דודה זבידה, "בסוף כולנו נמות."

"והלוואי על כולנו לחיות עד גיל כזה," אמר סבא שלי. אז כולם התחילו לקחת אדמה בידיים ולזרוק לתוך הבור ודוד מסעוד הוציא את העוּד שלו והתחיל לנגן מנגינה עצובה ודודה שרה שרה את השיר בקוריקוסטנית שזוזו והבנות בכו בגללו.

כתיבת תגובה

6 תגובות:

  1. איריס ארגמן הגיב:

    סיפור מקסים- מקסים!
    מצחיק ועצוב, נוגע ומעורר נוסטלגיה.
    נהניתי מאוד ותודה

  2. סו הגיב:

    סיפור יפה ונוגע ללב, האיור מקסים וקולע, תודה.

  3. סיפור על נושא עצוב שכתוב ברוח הומוריסטית, בחן ובמקוריות.

  4. גיא גרניט הגיב:

    סיפור נוסף מתוך הגיליון (קומיקס שאיירה מיכל גלעד) + ראיון עם תמר הוכשטטר מ"הפנקס", אחת מארבעת העורכים – התפרסמו ב"בלוג איור":

    http://www.eyoor.co.il/2012/04/hakivun-mizrach.html

  5. […] יעוררו עניין ושיח בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. זהו הסיפור השני שמפורסם מעל במה זו, מתוך […]

  6. […] יעוררו עניין ושיח בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. זהו הסיפור השני שמפורסם מעל במה זו, מתוך […]

כתיבת תגובה