2 ספרות

ההנאה שבבריחה / יותם שווימר

רשימת ביקורת על ספרה של אסטריד לינדגרן "לוטה עוזבת את הבית"

אוקטובר 27, 2016  

אם נתבקש למנות סופרים וסופרות המזוהים עם כתיבת סדרות ספרים, ככל הנראה נציין את אניד בלייטון, פרנצ'סקה סימון, ואצלנו – גלילה רון פדר ותמר בורשטיין-לזר. אבל גם הסופרת השוודית האהובה אסטריד לינדגרן כתבה כמה סדרות ספרים שעוקבות אחרי אותם גיבורים, בהן סדרת ספרי "כפר המהומה"; ספרי "מדיקן"; ספרי "בילבי" ו"אמיל" הידועים במיוחד; ספרי "אלוף הבלשים בלומקוויסט", ואחרים. הדמויות הראשיות במרבית הספרים הללו הפכו למזוהות כל כך – חלקן אפילו לאיקוניות – ודחקו הצידה את העובדה שמדובר בסדרת ספרים ולא ביצירה בודדת.

אבל לינדגרן לא הסתפקה בכך, ובמעשה ספרותי משמח העניקה לחלק מהדמויות בסדרות "סדרת בת". כך קרה עם הילדה לוטה, המופיעה יחד עם אחיה ואחותה ב"הילדים מרחוב הרעשנים" (בתרגומה של בשמת אבן-זהר), אשר ניתן לשייך מבחינת הז'אנר לסדרת הספרים הרחבה ספרי "כפר המהומה". דמותה החיננית והמשעשעת של לוטה העקשנית, העצמאית והשובבה, מתאימה מאוד לככב בסדרה משלה, וכמו דמויות אחרות של לינדגרן, גם לה הוענקה אהבת הקוראים והקוראות הצעירים, וסיפוריה זכו לעיבודים רבים.

מימין: המהדורה העברית החדשה, משמאל: המהדורה השוודית

מימין: המהדורה העברית החדשה, משמאל: המהדורה השוודית

עתה רואה אור בעברית אחד הספרים המגוללים את מעלליה של לוטה. שמו "לוטה עוזבת את הבית" ותרגמה אותו יעל צובארי. למהדורה העברית נוספו איורים של המאייר אבי עופר, ולאחר ש"מדיקן" אויר מחדש על ידי ולי מינצי (הוצאת כנרת), ניתן לומר שייתכן ואנחנו בפתחה של מגמת איור ישראלי ליצירותיה של לינדגרן.

נקודת המוצא לסיפור המעשה הוא חלום רע של לוטה: אחיה יונס, ואחותה מיה-מריה, הרביצו לבָּמְסֶה, בובת הפרווה שלה מסוג דוב-חזרזיר (אחיה טען שזה חזיר ולא דוב, אז היא המציאה זן חדש), ואז גם אמא שלה הרגיזה אותה, ובעקבות זאת היא גוזרת את הסוודר המגרד שהיא לא אוהבת ומחליטה לעזוב את הבית. לוטה עוברת להתגורר במחסן הגרוטאות של שכנתה, הקשישה האדיבה, ומעוררת את קנאתם של אחיה ואחותה ואת דאגת הוריה. לבסוף, בלילה, היא מחליטה לחזור לגור בבית משפחתה.

איור: אבי עופר

איור: אבי עופר

הסיפור של לוטה על בריחה מהבית אינו מקורי או מחדש במיוחד, ודאי לא לאחר העשורים הרבים שעברו מאז ראה אור הספר לראשונה בשוודיה. זהו מוטיב שכיח ומרכזי בחיי ילדים וגם בספרות המיועדת להם, אז מדוע "לוטה עוזבת את הבית" הוא בכל זאת ספר מרענן ומהנה במסגרת העלילתית המוכרת? הסיבה נעוצה בנימה של הדברים ובאימוץ התפיסה הילדית הלגיטימית כל כך לכעוס, להתנגד, לברוח, להתעקש ולחוות כל אירוע (יהיה זה חלום או מעשה של ממש) בעוצמה רגשית עזה.

והנה דוגמא מפתיחת הספר, לאחר שלוטה נשלחה לחדרה כיוון שהיתה לא נחמדה, אשר מדגימה את העיקרון הזה, שרווח במכלול יצירתה של לינדגרן:

"כעת הרגשתה של לוטה כבר החלה להשתפר. מגיע לאמא לעמוד שם ולתהות אם לוטה כן תרצה שוקו או לא תרצה שוקו. לוטה לא התכוונה לענות, והאמת שזו היתה תחושה נעימה למדי.

אבל מצד שני היא היתה רעבה, ובכל זאת קצת רצתה את השוקו שלה, ולכן, אחרי זמן קצר היא נטלה את בָּמְסֶה בידה והחלה לרדת במדרגות. לאט לאט, כשהיא מתעכבת על כל מדרגה ומדרגה. שאמא תמשיך לא לדעת, שתמשיך לשאול את עצמה אם לוטה רוצה את השוקו שלה או לא."

הדוברת כאן איננה לוטה, אבל לינדגרן מאמצת את קולה ותודעתה, ומעבירה את אלו בתור המספרת של הסיפור. כקוראים בוגרים אנו יכולים לשער שאמה של לוטה לא עסוקה עד כדי כך בשאלה אם לוטה תענה או לא, ושאינה שמה לב כלל לירידה האטית במדרגות, אבל המציאות כפי שהיא נתפסת על ידי המבוגרים אינה נחלת הסיפור, משום שהמיקוד הוא בלוטה ובאופן שבו היא חווה, מפענחת ומפרשת את המציאות.

איור: אבי עופר

איור: אבי עופר

בשונה מספרים אחרים של לינדגרן שבמרכזם דמויות ילדים עצמאיות ושובות לב, כמו מדיקן ואמיל, סיפורה של לוטה נעדר כמעט לחלוטין קונפליקטים עלילתיים עם דמויות משנה (ילדים ומבוגרים כאחד). הבריחה מהבית לא כרוכה בהיתקלויות לא נעימות או במצוקה, שכן היא נפתרת מיד הודות לשכנה החביבה; ההורים אמנם מצרים על כך שלוטה עוזבת אך "משחקים את המשחק" ומעניקים לה את החירות להיות עצמאית ולהחליט בעצמה מה ואיך היא רוצה לעשות, וגם סצנת הסיום שבה לוטה מתנצלת על גזירת הסוודר נמסרת בשוויון נפש ובאהבה הורית שלמה.

החלטה זו הולמת את המשנה של לינדגרן הן בנוגע לספרות לילדים והן בנוגע לאופן שבו יש לנהוג בילדים, ומבחינה ספרותית היא מאפשרת להתמקד בחוויה הרגשית של הגיבורה הצעירה, שמקבלת את מבוקשה אך מגלה – דווקא במצב חיובי –  ש"אין כמו בבית". מרחק הזמן מחליש קצת את האפקט הדרמטי המרגש של הגילוי העצמי, שבתקופת פרסום הספר לא היה ביטויו נפוץ כל כך, אבל עדיין מהנה מאוד לעקוב אחר החוויה שעוברת על לוטה והאופן שבו היא מתנהלת במהלכה.

איור: אבי עופר

איור: אבי עופר

במהדורה החדשה הוחלף רחוב הרעשנים (או המהומה, לצורך העניין) ב"רחוב בלגן", המוצלח פחות לדעתי, אך המתרגמת יעל צובארי הצליחה להעביר את הנימה הלינדגרנית המופיעה בסיפור בצורה טובה למדי. דווקא אמירותיה של לוטה עצמה לוקות לעתים במשלב גבוה מדי וניסוחים חורקים שלא מתאימים כל כך למהדורה עדכנית, ופוגמות בסגנון הקליל והקולח שבו נמסר הסיפור. איוריו הרישומיים של אבי עופר בקווים דקים הולמים את הקלילות של הסצנות ואת החינניות של לוטה, אך בכל זאת דמותה הוויזואלית אינה מאופיינת בצורה ייחודית מספיק כיאה לגיבורה של סדרת ספרים.

אין לראות ב"לוטה עוזבת את הבית" אחת מפסגות יצירתה של לינדגרן, אלא כאבן נוספת בבניין העצום של דמויות וסיפורים משעשעים ומהנים שנכתבו מתוך כבוד גדול לילדים ולילדות, מתוך אמונה בכך שהם יצורים עצמאיים וחושבים, ובכך שעולמם הרגשי הוא בעל ערך ויש להתייחס אליו. זוהי דוגמא נוספת להומור העדין של לינדגרן, ליכולתה לדייק בהעברת תפיסה ילדית את המציאות, וביחסים הרגישים בין ילדים לזולתם.

"לוטה עוזבת את הבית" מאת אסטריד לינדגרן, איורים: אבי עופר. תרגום: יעל צובארי, הוצאת ידיעות ספרים, 2016

 

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. מאת לי:

    מעניין, תודה! והפסקה האחרונה מרגשת (מטעם לינדגרן ומטעמך…)

  2. מאת יחיעם פדן:

    חלק מספרי לוטה הכרתי בתרגומם לאנגלית, והתרשמתי שהיא "עוד שובבה". במילים אחרות, לא חשבתי שכדאי לתרגם – ובאמת בשנים שבאו לאחר מכן תורגמו הטובים בספרי לינדגרן לעברית.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.