3 ספרות

הולכת שחולמת שהיא תינוקת (או תינוקת שחולמת שהיא הולכת?) / יותם שווימר

רשימת ביקורת על שני ספרים של נורית זרחי והילה חבקין

מרץ 12, 2014  

שני ספרים של נורית זרחי והילה חבקין שראו אור לאחרונה מכוננים התייחסות למוטיב יחסי דמיון-מציאות ביצירות, ובחינה של פורמט הספרים. שיתוף הפעולה רב השנים בין זרחי לחבקין הוליד יצירות מוצלחות יותר ופחות. זרחי ידועה בהיעדר סובלנות לטקסטים דידקטיים ונרטיבים ספרותיים סדורים ותחומים, ואילו חבקין מזוהה בעיקר בסגנונה העדין, הרך והפיוטי. התחכום, העוקצנות והכאב שמופיעים פעמים רבות ביצירתה של זרחי נעטפים לא אחת ברכות של חבקין, ובתחושה האגדתית משהו המלווה את איוריה. אז מה מציגות לנו היוצרות בספרים "שתי ג'ירפות בחלל" ו"נינה הולכת"?

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

"שתי ג'ירפות בחלל" הוא הספר השלישי על הג'ירפות שירה ומירה. בספרים הקודמים הן ניסו להגיע לירח ואחר כך אל השמש והאור, ואילו הפעם הן מגיעות לחלל. הספר הראשון על אודותיהן הוא המוצלח ביותר, לטעמי, ואף על פי שלא מדובר בסדרת ספרים מופתיים, יש בהם איכויות מסוימות, הומור ותחכום לשוני. הסיבה לרצונן של הג'ירפות להגיע לגרמי השמיים היא תמיד סיבה קונקרטית אבל בעלת משמעות פילוסופית. בספר החדש הסיבה מתוארת כך: "כולם מצפיפים אותנו"; כלומר, קיומן הפיזי של הג'ירפות במרחב – על מבנה גופן הארוך והגדול – מדגיש את צרת הצפיפות בעולם. צפיפות זו הינה פיזית ומנטאלית גם יחד, וזאת ניתן לראות נוכח הביטוי הלשוני היפה "מצפיפים" – הצפיפות היא פעולה שנעשית עליהן.

טקסט: נורית זרחי, איור: הילה חבקין

טקסט: נורית זרחי, איור: הילה חבקין

זרחי, שכאמור אינה נותנת דעתה לקישורים נרטיביים, שמה בפיה של שירה את האמירה "אף פעם לא ראיתי את הכפתורעל הזה", מבלי שתואר שהוא בכלל נמצא והיכן הוא. בדיוק כפי שעמוד קודם לכן מירה אומרת כמובן מאליו שמגיעים לחלל במעלית, כך גם הופעתו של הכפתורעל (שיהפוך בדרך חזרה מהחלל לכפתורמט) היא בעלת ממשות בעולם מעצם האמירה על היותו. ואם לא די בכך, שירה מוסיפה שהוא טרם נראה קודם לכן "כי אף פעם לא רצינו לעוף לחלל". בשונה מהספרים האחרים, שתיארו את ניסיונותיהן של הג'ירפות להגיע לירח ולשמש, הפעם העלילה מתרחשת ברובה במרחב האינסופי הנשלט על פי "מדעי החלל", כדבריהן. התחושה שהולכת ומתגברת אצלן היא של בדידות, והן מבינות שמה שחפצו בו למעשה לא מתאים להן, והן חוזרות ארצה. ואז מגיע הקטע היפה והחכם ביותר בספר: הן שומעות קולות של אנשים שצועקים "מי תוקע שם את המעלית? תרדו כבר!", והן נוחתות בחדר המדרגות. "שוב הג'ירפות האלה!" אומרים האנשים.

זוהי סצנה נהדרת כיוון שהיא מחייבת את הקוראים לתהות על יחסי דמיון (או חלום) ומציאות. אחד הדברים המרתקים בספרות הוא שאנו עשויים לקבל כמעט ללא עוררין את קיום העולם הבדיוני ומשתקעים בו. טיסתן של הג'ירפות לחלל אינה נתפסת כחריגה מהמציאות (כיוון שזו מציאות שבה ג'ירפות מדברות והולכות לשיעור בלט, וכו'), אך הנחיתה חזרה בחדר המדרגות והאמירה הריאליסטית כל כך של האנשים מהדהדות מייד את האפשרות שהמסע המופלא אל החלל היה למעשה פרי דמיונן של הג'ירפות. מוצעת אפשרות שהכפתורעל הוא למעשה כפתור מעלית רגיל בבניין שבו הן דרות שקיבל על ידי הדמיון תפקיד חדש, לא-ראליסטי. אם כך, במהלך מסען הן לא עזבו את הבניין כלל והכול התרחש בדמיונן הפרוע, והן פשוט "תקעו" את המעלית, שתור ארוך של אנשים ויצורים חיכה שתגיע (אולי גם כדי לטוס לאיזה עולם אחר?). האפשרות הזו צצה בעוצמה חזקה כל כך עד שהיא מעמידה את הקוראים בתדהמה מסוימת (בנוסף להומור החינני) – האם זה אכן התרחש? אולי גם אנחנו יכולים לעשות כמותן? המהלך התודעתי והרגשי הזה הוא, לטעמי, החזק ביותר בספר, שהוא מפוזר מדי באופן שבו הוא מנוסח, וברור מדי מבחינת המסר העומד בבסיסו.

טקסט: נורית זרחי, איור: הילה חבקין

טקסט: נורית זרחי, איור: הילה חבקין

"שתי ג'ירפות בחלל" – כמו קודמיו – מתפרסם בפורמט מוארך וצר ההולם את מבנה גופן של הג'ירפות. אולם בשונה מהספרים האחרים, שבהם הפורמט היה לעזר עבור המאיירת להדגשת הביטוי הוויזואלי הן של דמות הג'ירפות הן של גרמי השמיים הגבוהים והרחוקים, עלילת הספר הנידון אינה מתאימה לפורמט (שברור שלא היה ניתן לשנותו על מנת לשמור על אחידות סגנונית). המרחב האינסופי של החלל מצטמק בפורמט הצר והמוארך, וכיוון שבחלק ניכר מהספר הג'ירפות מאוירות בתוך מעלית – לרוב בייצוג קטן כדי להעצים בכל זאת את מרחבי החלל – נותרנו ללא ביטוי מוצלח ומעניין של האיורים באמצעות הפורמט. חבקין, שנדרשה לאייר מרחב חללי כהה שבו נמצאים חייזרים, כוכבי לכת, חלליות ועוד, יצרה דימויים משונים ולא אחידים ברמתם, ועל כן הכפולה המתארת את חזרתן לחדר המדרגות (שהיא מוצלחת מאוד) מהווה גם אתנחתא לביטוי וויזואלי מלא חן וחיות. לאורך הספר, הן בטקסט הן באיור, ובמיוחד בכפולה האחרונה, ישנה תחושה של צפיפות ודחיסות – יותר מדי טקסט, יותר מדי דימויים, וכמו שהג'ירפות ביקשו לעצמן מרחב, כך גם אנו עשויים לבקש.

טקסט: נורית זרחי, איור: הילה חבקין

טקסט: נורית זרחי, איור: הילה חבקין

"שתי ג'ירפות בחלל" מאת נורית זרחי, איורים: הילה חבקין. עריכה: יונה טפר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014.

 

הספר "נינה הולכת" הוא וריאציה מקסימה של זרחי על ספרים שמתארים עלילה שבה הדמות הראשית (ילד או ילדה) נדרשת להתמודד עם קושי או משהו שהיא אינה מסוגלת (או חושבת שאינה מסוגלת) לעשות. ההתמודדות באה תמיד מתוך מצוקה מסוימת או הכרח לגלות כוחות פנימיים המסייעים לביצוע המהלך, הנושא גם גם פן של התבגרות.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

הגיבורה של הספר הנידון היא – באופן די נדיר – תינוקת; וכך נפתח הספר: "נינה שוכבת במיטה. היא תינוקת. עכשיו לילה, אבל נינה חושבת שהיא ערה." זרחי מכניסה אותנו מייד למערך הבלתי פתור של החלום והערות, של הדמיון והמציאות. "חושבת שהיא ערה" הוא ניסוח סתום במכוון, רחוק מאוד מהקונקרטיות של "נינה חולמת שהיא ערה", למשל, ויחד עם זאת – מלא פיוט ואפשרויות פלאיות. עד הרגע שבו הבובה סיגלית מגיבה לטענתה של נינה שאינה יכולה להיענות להפצרותיהן של בובות החיות שלה לצאת מהבית כיוון שהיא רק תינוקת, במשפט "שטויות, בחלום הכול אפשר!", לא ברור לנו באיזה מרחב תודעתי אנו נמצאים. אם כך, החלום ממשיך, אבל זרחי מבצעת שבירה לקראת שיא העלילה. כאשר הגשם מרטיב את כל הדמויות ונינה מבקשת שיחזירו אותה הביתה, לאחר שנשאו אותה על הגב, הכתפיים ובמריצה, אומרות הבובות: "אנחנו לא יכולים ללכת בגשם, אנחנו עשויים מצמר גפן", וסיגלית הבובה כלל לא יכולה לענות כי היא "כל כך ספוגה בגשם שהפה שלה נדבק". מסתבר, אם כן, שבחלום לא הכול אפשרי, ועובדות המציאות חודרות פנימה אל הבדיה ומציבות מכשול. למכשול הזה נענית נינה (כי "אין שום ברירה") ומייד קמה על רגליה – "צעד צעד ומתחילה ללכת."

טקסט: נורית זרחי, איור: הילה חבקין

טקסט: נורית זרחי, איור: הילה חבקין

כך, בלי דרמה מסעירה ומורטת עצבים, ללא תהליך נפשי מורכב או סצנות שמציגות קושי אל מול הסביבה הבוגרת, כפי שמתואר פעמים רבות – הקונפליקט נפתר, ונינה הולכת; בכך, כמובן – וכמצופה משם הספר – היא משלימה את תהליך ההתבגרות שזרחי מתארת באופן טבעי ושרירותי כל כך. כי אכן כך קורה: ילדים פשוט מתחילים ללכת פתאום, בבת אחת. אך כמו ב"שתי ג'ירפות בחלל", לטעמי היופי הגדול בספר – שיש להודות כי על אף העדינות והקסם שבו נמצא לא מעט דימויים שחוקים ומטאפורות נטולות חן – הוא המשחק התזזיתי והרגיש בין המציאות והחלום. כיוון שבנוסף לכל מה שתואר קודם לכן, בכפולה העוקבת של סצנת ההליכה של נינה (שהיא הכפולה האחרונה), מתוארת נינה בבוקר והוריה מוציאים אותה מהמיטה (אך לא כתוב שהם מעירים אותה! והרי היא "חושבת שהיא ערה"…) ו"הפלא ופלא, צעד צעד היא דורכת. נינה הולכת!" כלומר, השינוי הפיזי והמנטאלי שהתרחש בחלום מקבל את ביטויו המוחשי גם במציאות.

טקסט: נורית זרחי, איור: הילה חבקין

טקסט: נורית זרחי, איור: הילה חבקין

בדומה לאפשרות שעולה מסצנת חדר המדרגות בספר על הג'ירפות, גם כאן ייתכן מאוד כי נינה עברה תהליך פנימי של מסע התבגרות מבלי לצאת כלל מן המיטה. ייתכן והיא מצאה בעצמה את הכוחות להשיג מבחינה תודעתית משהו שרצתה מאוד, ובובותיה הותרמו לשם ייצוג פסיכולוגי של המאווים הללו. הן, כדבר הקרוב לה ביותר, שומרות על ייצוגן כחפצים מואנשים לאורך הסיפור והן בעלות משמעות סימבולית רבה. ללא עזרה חיצונית, ללא קונפליקט בין-דורי, מוצג לנו תהליך פסיכולוגי ורגשי שמתעצם נוכח משחקי מציאות-חלום, שנותרים בלתי מפוענחים עד תום גם בשורה האחרונה. זוהי גישה יפה, מרעננת ולטעמי גם משכנעת מאוד.

טקסט: נורית זרחי, איור: הילה חבקין

טקסט: נורית זרחי, איור: הילה חבקין

איוריה של חבקין לספר זה יפים מאוד. הדמויות מאוירות בגוונים בהירים ואפיונן שומר על החומר ממנו הבובות עשויות מצד אחד, ועל הילדותיות המגושמת משהו והרכה מצד שני. כשאלו מופיעות על רקע הלילה השחור והסביבה האפלה שחבקין היטיבה לאייר, הן בולטות בבוהק שלהן. "נינה הולכת" הוא גם דוגמה מצוינת לפורמט שחביב עליי במיוחד: פורמט מלבני קטן, ההולם כל כך את הסיפור המיניאטורי הזה – גם מבחינת הדמויות המופיעות בו (בובות ותינוקת) וגם מבחינת העלילה עצמה – שניתן לשומרו כמו סוד כמוס מתחת לכרית. זהו פורמט הגיוני כל כך לספרי ילדים, בניגוד לריבועים הענקיים שנהיו פופולאריים בקרב בתי ההוצאה בישראל. הפורמט, שיש לו "ניחוח" קלאסי מאפשר לחבקין לסדר את האירועים המאוירים במבנים קבועים של ריבועים ומלבנים במרכז הדף, כאשר בעמוד הימני של מספר כפולות ישנו איור בודד של דמות או דמויות על רקע לבן. הדבר תורם הן לאווירה המיניאטורית של הסיפור הן לתחושת הבדיון המתעתעת משהו, כאילו אנו צופים בשקופיות או בתמונות  דרך ויו-מאסטר. התוצאה אסתטית מאוד ומצליחה להעביר היטיב את הרעיון והרוח של הסיפור.

"נינה הולכת" מאת נורית זרחי, איורים: הילה חבקין. עריכה: יונה טפר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013.

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים.

כתיבת תגובה

3 תגובות:

  1. מאת רונית רוקאס:

    אהבתי מאוד את ספר הג'ירפות הראשון, עוררת את סקרנותי. ביקורת מעמיקה ומנומקת היטב. כולנו יודעים עד כמה זה נדיר. תודה

  2. מאת לי עברון-ועקנין:

    יותם, המפגש בין הכתיבה החכמה והבהירה שלך לדמיון הפרוע של זרחי מוליד רשימות נהדרות ועמוקות. את נינה אני חייבת לקנות בשביל הבת שלי, ואת הג'ירפות בשבילי. רציתי להעיר משהו אבל אני עוד לא יודעת בדיוק מה, על המשפט שציטטת ובצילום מתוך הספר ראיתי את הרישא שלו: "לדעתי, כולם מצפיפים אותנו." יש בעיני הבדל גדול בין המשפט עם הרישא ובלעדיה, אבל כאמור אני עוד לא יודעת בדיוק לשים על זה את האצבע.
    וגם הפתיחה של נינה, שבמשפט השני ולא הראשון נאמר שהיא תינוקת – זה מבריק.
    טוב, אני קופצת לאתר של הקיבוץ המאוחד להזמין ספרים 😉

  3. הסכמתי איתך – אני חושב – לגבי נינה: הרמז החבוי בסיפור הוא אותו רגע פלאי שבין אי הבנה להבנה, בין חוסר יכולת ליכולת – למשל, היכולת ללכת.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.