כללי

"הזדהות מובילה לסבלנות" – ראיון עם דורית אורגד

ראיון בלעדי לרגל צאת הספר "אהבת הנער ממרוקו"

אפריל 26, 2019  

דורית אורגד מפרסמת ספרי ילדים ונוער משנות השבעים ועד ימינו. היא אחת הסופרות הפוריות ביותר שכותבות לקהל צעיר בעברית, וזכתה בפרסים רבים. לאחרונה ראה אור ספר חדש שכתבה לבני הנעורים, "אהבת הנער ממרוקו" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד"). לרגל המאורע, שוחחנו – עורכי "הפנקס" – עם אורגד, על כתיבתה ומשנתה הספרותית.

שתפי אותנו בהחלטה לכתוב ספר על קורותיו של ילד העולה לארץ ישראל ממרוקו. האם היה אירוע משמעותי כלשהו שתרם לעניין שלך בנושא?

אני כותבת על מה שנוגע ללבי, על מה שמרגש אותי. כך קרה כשהקשבתי לסיפוריהם של חבריי שנולדו במרוקו ועלו בצעירותם לישראל, ודבריהם היו מעניינים ומרגשים. בעת שהאזנתי להם יכולתי לחוש בגעגועיהם לחיים שהיו להם ברובעים היהודיים המוקפים חומות, הנקראים "מלאחים", שבהם חיו יהודי מרוקו מדורי דורות. הם ניהלו את חייהם בשלווה ונחת, בקרב בני המשפחה המורחבת. כיוון שחבריי אלה ממשיכים במסורת הזכורה להם מבית הוריהם, זכיתי להכיר את המסורת הזאת מקרוב. טעמתי מן המעדנים העולים על שולחן יהודי מרוקו, למדתי את המנהגים שלהם, וכבר חשתי כמעט כבת העדה. אבל כל עוד לא נסעתי למרוקו, ולא ערכתי תחקיר, נמנעתי מכתיבה על הנושא הזה.

כריכת הספר (יח"צ)

כיצד את בונה עלילה של סיפור בעל שורשים היסטוריים ותקופתיים? איך מוצאים איזון בין פרטים עובדתיים לבדיון ספרותי?

מלבד ההנאה שלי להקשיב לסיפורים אישיים, בהם בני שיחי משתפים אותי בחוויות שלא חוויתי ולא הכרתי, אני אדם סקרן ונהנית לערוך תחקירים, לחשוף מידע שלא היה מוכר לי. כשאני עוסקת בכך נוצרות בראשי העלילות מעצמן. אני רואה בדמיוני את הדמויות הפועלות, ואת ההתרחשויות, בלי שאצטרך לתת על כך את דעתי. הסיפור פשוט צץ בראשי ומתגלגל לעיניי כמו סרט קולנוע.

מהי עמדתך לגבי גישות הגורסות שסופרים ממוצא מרוקאי – לצורך הדוגמא – צריכים לכתוב על ילדים מרוקאים, וכאשר סופרים ממוצא אשכנזי עושים זאת, זהו מעשה בעייתי? האם קיבלת תגובות על כך?

שאלה מעניינת שלא נשאלתי מעולם, אף על פי שכתבתי הרבה מאוד על עולים חדשים מארצות שונות, שאף לא אחת מהן היא ארץ המוצא שלי. כתבתי שלושה ספרים על העולים מאתיופיה: "שבועת האדרה", "יום החרגול וימים אחרים" ו"קלקידן"; שלושה ספרים על עולים מרוסיה: "פגע וברח", "תחת צל אפל", ו"השתיקה של יורי"; ספר אחד על עולים מאנגליה: "אהבה חרישית"; נובלה על ילדה שעלתה מארץ דוברת צרפתית "לאהוב את נינה"; ספר על עולה מארגנטינה "ידידות במבחן", ועוד סיפורים שמעורבים בהם עולים חדשים.

האם יש בכתיבה על עדה שאיני נמנית עם אנשיה משום מעשה בעייתי? התשובה מבחינתי שלילית, כי אני עושה כמיטב יכולתי לדייק בעובדות. אבל קורה שחברי העדה אינם בקיאים בנושאים שחקרתי ונדמה להם שאני טועה. כך קרה לי אחרי שיצא לאור ספרי הראשון על עולי אתיופיה, ונפגשתי בסוף שנות השמונים עם תלמידי תיכון שעלו ארצה ב"מבצע משה" וקראו אותו. הם אהבו מאוד את הספר, אך טענו שלא קיימת באתיופיה תופעה של "פלאשמורה" המוזכרת בספר. הם חשבו שזו המצאה שלי מפני שפשוט היו צעירים מדי ולא היו בקיאים בנושא שלמדתי עליו בזמנו כשערכתי תחקיר.

לגבי "אהבת הנער ממרוקו" שמתי לב שלאחרונה עושים בניהם של עולי מרוקו אידיאליזציה של חייהם במולדתם הישנה, בעיקר מבחינת יחסם של המוסלמים כלפיהם. העיר לי על כך ידיד שעלה ממרוקו בצעירותו, ולא יודע על הפרעות שפרעו המוסלמים ביהודים – עניין שכמובן לא יכולתי לפסוח עליו, ומדובר בפרעות שנהרגו בהם עשרות יהודים, כשם שחברי זה, ואחרים בגילו מאותו מוצא, אינם יודעים על היות היהודים במרוקו אזרחים ממדרגה שניה, שחויבו לשלם לשלטונות מס גולגולת "ג'יזיה" שהמוסלמים היו פטורים ממנו.

האם חשוב לך להעביר בספרייך ערכים ומסרים חברתיים ותרבותיים? במידה וכן, כיצד את עושה זאת מבלי שהדבר יפגום בפן הספרותי-אמנותי של היצירה?

בהחלט חשוב לי להעביר בספריי ערכים ומסרים חברתיים ותרבותיים, אבל חלילה לא באופן מכוון. כמו שתיארתי בתשובה לשאלה השנייה, הדמויות הספרותיות ועלילות הסיפורים באים אליי במראות שאני רואה כמו בחלום. כאשר כזה הוא תהליך היצירה אין אפשרות לחנך. עם זאת, בעצם ההתעסקות שלי בנושאים שאני חוקרת וכותבת עליהם, יש כוונה של העברת מסרים. למשל, הספרים על העולים החדשים עשויים להביא את הקוראים להזדהות אתם, והזדהות מביאה לערך של סובלנות.

זו רק דוגמא אחת, והנה דוגמא נוספת: כתבתי למעלה מעשרה ספרי הרפתקאות שמתבססים על חוויות שלי ושל בני משפחתי עם בעלי חיים שונים שגידלנו. לא כתבתי ספרים אלה כדי לעורר בקוראים זיקה לבעלי חיים, אלא מפני שהחוויות שחווינו עם החיות היו מרגשות ומרתקות, וחשתי צורך לחלוק אותן עם ילדים, והתוצאה היא שמי שקורא את הספרים האלה, נוצרת אצלו זיקה לטבע ולבעלי חיים.

כסופרת שמפרסמת ספרים משנות ה-70, האם את יכולה להצביע על שינויים שחלו בהרגלי הקריאה של ילדים וילדות? לא מבחינת העניין שלהם בספרות, אלא מבחינת מה מעניין אותם לקרוא – נושאים מסוימים או סוגות ספרותיות? האם ילדים כיום נמשכים אחר אותם דפוסים ספרותיים כמו בשנות ה-70 או ה-80, למשל?

כשאני מוזמנת למפגשי ספרות עם ילדים ובני נוער, והמפגשים האלה מתקיימים עשרות שנים, איני מבחינה בהבדל בתגובות לספריי במשך השנים. לקראת כל מפגש כזה מתבקשות המחנכות לעסוק בספר מספריי שהן בוחרות עם התלמידים (או בלעדיהם), ואני משתפת את התלמידים בתהליך כתיבת הספר הזה וספרים אחרים. אם מכינים כך למפגשי ספרות, הדיון בספרים לא משתנה עם הזמן. מה שכן משתנה הן הסוגות שהילדים קוראים, ולפי דברי הספרניות שאני פוגשת הנטייה של הילדים בארץ היא לקרוא יותר ספרי פנטזיה ויותר ספרים קלילים מאשר בעבר.

כתבת במשך השנים ספרים לגילים שונים – מספרים לילדי גן ועד נוער בוגר. האם יש קבוצת גיל שאת נהנית במיוחד לכתוב עבורה, ומדוע?

אני אוהבת ילדים בכל גיל. כיף לכתוב לילדים קטנים ולראות את עיניהם המבריקות מהתלהבות בעת שהם מקשיבים לסיפור, או כשהם כבר קוראים בעצמם. כשמופיע בראשי סיפור – וזה יכול לקרות בעקבות עניין חברתי שנתקלתי בו, או כל עניין אחר שעורר בי התרגשות – אנסה לכתוב אותו. אם צלח הדבר בידי מה טוב, ואם לאו אגנוז אותו. ספר לנוער, שכתיבתו ארכה חודשים והייתה כרוכה בתחקיר, יהיה לי קשה לגנוז. אך כבר עשיתי זאת.

אחד מספרי הילדים של אורגד

ההשראה שלי באה מאירועים שאני לוקחת חלק בהם, מחוויות שאני חווה, מסיפורים מרגשים שמספרים לי, מזיכרונות שלי. אדגים זאת באמצעות סיפור שבו היה לזיכרונות שלי חלק חשוב. הסיפור "גם אהוד ברצים". מסופר בו על ההתמודדות המוצלחת של אהוד, נער עיוור, עם נכותו. מדובר בתלמיד מקובל בחברה שנעזר בכל דבר בחבריו לכיתה, זאת עד שמגיע לבית הספר מורה חדש לחינוך גופני, המונע מן הילדים לסייע לילד העיוור. הילדים מתרעמים על המורה הקשוח, המאלץ את אהוד לקחת חלק פעיל בשיעורי הספורט, וגורם לנפילתו. בסוף הסיפור, שהוא סיפור עם פואנטה, מתברר לילדים שהמורה עצמו נכה וכעת הם מבינים את כוונותיו הטובות.

כשכתבתי את הסיפור הזה עמדה לנגד עיניי דמותו של ידיד משפחה עיוור, ד"ר רודי כהן, שטיפס ועלה למושב האחורי של האופנוע שנהגתי בו באותם ימים, ונסע איתי לטיול בנתניה, העיר שבה גדלתי.

מה היה האתגר המשמעותי ביותר עבורך בכתיבת הספר החדש, וכיצד התמודדת אתו?

האתגר המשמעותי בכתיבת הספר "אהבת הנער ממרוקו" היה לדייק בתיאור קורות יהודי מרוקו, ובתיאור חייהם שם. היה בכך משום קושי בגלל גירסאות שונות שגיליתי על אותו נושא – למשל, בעניין העלייה לארץ ישראל. לפי מקורות אחדים, שאפו כל היהודים במרוקו לעלות לארץ הקודש. לפי מקור אחר, היו יהודים שהעדיפו להגר לצרפת. ולעניין אחר, הייתה יוזמה, מצד אחדים מאנשי העדה שהכרתי, להעניק את אות חסידי אומות העולם למלך מרוקו על יחסו לנתיניו היהודים בתקופת השואה. אבל היו במרוקו בתקופה הזאת מחנות שחלק מן היהודים נשלח אליהם והועסק בעבודות קשות, והמלך הזה, מוחמד החמישי, גם מנע מן היהודים לעזוב את מרוקו. הייתי צריכה לבחור על איזו משתי הגרסאות לבסס את הסיפור, ובסופו של דבר הבאתי את שתיהן.

אנא שתפי אותנו בסצנה האהובה עלייך בספר החדש, ומדוע נהנית לכתוב אותה?

קשה לי מאוד לבחור בסצנה אחת – כל הספר אהוב עליי, וכתבתי אותו פעמיים כי בפעם הראשונה, כשהיה הספר כמעט גמור, נמחק הטקסט מן המחשב, וכתבתי אותו מחדש. רק את הפרקים האחרונים כתבתי רק פעם אחת, והם בעיניי מרגשים במיוחד.

כסופרת מיומנת, איך את תופסת את תהליך העריכה של הטקטס? 

כיוון שלמדתי באוניברסיטה עריכה, אני עורכת את ספריי ונשאר לעורכים רק מעט מאוד לשנות ולתקן.

האם יש נושא שטרם כתבת עליו ומעניין אותך לעשות זאת יום אחד? האם יש נושא שאת חוששת לכתוב עליו?

אנשים יקרים שהכרתי, והם כבר לא אתנו, סיפרו לי על עצמם דברים שראויים להפוך לסיפורים. מדובר בדברים הקשורים לשואה. הייתי רוצה למלא את צוואתם, את מישאלתם האחרונה. אם יופיעו בדמיוני בווריאציה מעניינת ומאתגרת כמו בסרט קולנוע יהיה באפשרותי לכתוב סיפור על פועלם. אשר לשאלה אם יש נושא שאני חוששת לכתוב עליו? לא נראה לי שיש נושא כזה.

דומה כי כיום ספרות הנוער מושתתת בעיקר על ספרות מתורגמת מארצות הברית. מדובר בסדרת ספרים קצבית ומותחת. מדוע לדעתך בני נוער קוראים פחות ספרות מקור, האם יש להם עניין פחות בקורה בישראל?

הנוער הישראלי מושפע מאוד מן ההתפתחות הטכנולוגית המהירה בתקופתנו. קצב החיים המואץ גורם למתיחות מתמדת, למרוץ אחר הישגים מהירים וקלים להשגה. במציאות כזאת חסר לקוראים אורך רוח הנדרש חוץ לקריאת ספרים שדורשים מעט מאמץ. הילדים ובני הנוער בארץ התרגלו לקרוא ספרים שקריאתם אינה דורשת מאמץ, כמו לדוגמה "יומנו של חנון", שנקרא במהירות ואין צורך להשקיע מאמץ להבין אותו.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה