14 ספרות

הזכות לבחור עולם נטול צבע / טלי כוכבי

רשימת ביקורת על ספרו של ינאי פרי, "העיפרון השחור"

דצמבר 12, 2013  

אפשר להכתיר את ספרו של ינאי פרי, אמן קומיקס שכתב וגם צייר את "העיפרון השחור"(עם עובד) בהרבה כותרות: ספר מרהיב עין, ספר כעוס, ספר ישיר, אמיץ, אלים, עצמאי – כל שמות התואר האלה הולמים את הספר ואת גיבורו, וכוחו, ככל הנראה, במגוון הקריאות האפשריות שניתן למצוא בו. אחרי פתיחה מסחררת חושים – פורזץ גדוש ברישומים גאומטריים שהזכירו לי קצת את ציוריו של Escher, מתחיל סיפור שבמסגרתו – לצד רישומים רבי הבעה בשחור לבן ובשלושת צבעי היסוד: אדום, צהוב, כחול וטיפוגרפיה רבת עוצמה – מופיע טקסט מינימליסטי ביותר, השילוב בין עזות ההבעה באיורים לבין המינימליזם של הטקסט, יוצר יצירה רבת רושם שניתן לפרש במגוון רחב של דרכים.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

הפורזץ של הספר

הפורזץ של הספר

אבל לפני שאצביע על קריאות אפשריות, אני מבקשת להתחיל מהפשט: הסיפור מתחיל כסיפור בריאה, תוך שימוש במוטיב של בריאת העולם באמצעות יצירה – המוכר, למשל, מ"אהרון והעפרון הסגול" הקלאסי של קרוקט ג'ונסון או מ"סבתא סורגת" של אורי אורלב – "בהתחלה, כשהעפרון השחור הגיע, לא היה שום דבר. הוא צייר אדמה, וצייר שמים. אחר כך צייר לעצמו בית קטן". אחרי הפתיחה הזאת, העפרון השחור ממשיך לברוא ל/בעצמו את העולם הפרטי האידאלי, ולשם כך הוא יוצר חבר – יצור כלאיים דמוי גריפון הכולל ראש של תרנגול, מקור של תוכי, כנפי פרפר, גוף של כלב או זאב וזנב ארוך ומפותל, ומעניק לו את השם קשקושון.

טקסט ואיור: ינאי פרי

טקסט ואיור: ינאי פרי

אחרי ההגדרה "היה לו כל שנדרש כדי לחיות בנוחות" (הכוללת, מסתבר, סלון בורגני שמרני ותמונה של המונה ליזה על הקיר) מגיע המפנה הדרמטי בעלילה (ובצבעוניות, שנשענת עד אותו הרגע על טהרת השחור-לבן בלבד) כשנשמע צלצול בדלת. האורחים הבלתי קרואים הם שלושה עפרונות צבעוניים: צהוב, אדום וכחול, בני דמותו של העיפרון השחור, שמחליטים, על דעת עצמם, שהוא אומלל כי אין צבע בחייו ומכריזים על כך שבאו לעזור לו. מכאן ואילך הספר הופך לדיאלוג-ויכוח-ריב- מלחמה בין העיפרון השחור, שדבריו מודפסים בשחור ושרוצה לחיות את חייו השקטים והבודדים בשלווה ונחת (וכמעט מתבקש להוסיף, ברוח ימים אלה, "עם התה והלימון והספרים הישנים…"), לבין העפרונות הצבעוניים, שדבריהם מודפסים בערבוביה של שלושת צבעי היסוד ובקווים עקומים ומעוגלים, שנחושים בדעתם להציל אותו מפני עצמו.

הצבעים העליזים עושים כל שביכולתם כדי להכניס צבע לחייו של העיפרון השחור, והם ממש אונסים אותו לשינוי הדרמטי שהם בטוחים שייטיב אתו ועם חייו – מציירים ומקשקשים לו על הקירות, על האוכל, על הבית, החצר, ולמורת רוחו אפילו על גולת הכותרת של מעשה הבריאה שלו – קשקושון. העפרונות הצבעוניים צוהלים ומקשקשים על הכול בלי הכרה בעוד שהעיפרון השחור זועק מרה, מבכה את מעשיהם ומנסה להתנגד להם, לשווא.

טקסט ואיור: ינאי פרי

טקסט ואיור: ינאי פרי

הסיפור המינימליסטי ועז ההבעה הרגשית ניתן למגוון רחב ועשיר של פרשנויות ופירושים שונים. בשלב מסוים חשבתי שהעפרונות הצבעוניים מייצגים הורים "פולנים" וחברה שמתערבת בענייניו של הרווק הצעיר ומנסה לקבוע עבורו איך לחיות את חייו במתכונת השמרנית המקובלת; אחר כך (אולי בשל העליזות והפראות של העפרונות הצבעוניים) חשבתי שיש פה סיפור (רדיקלי – בעיקר כשמדובר בספר ילדים) על איש שמביא ילדים לעולם ומרגיש שהם משתלטים על עולמו, מחריבים לו כל חלקה טובה של שקט ופרטיות ומנסים להפוך את חייו לעליזים בעל כורחו. אבל אפשר גם לראות בסיפור, לפחות בשלב הזה שלו, פשוט סיפור על דמות (ילד? מבוגר?) מתבודד, ועל סביבתו שמנסה להכניס אותו למעגל החברתי בכוח.

ההתרחשות העלילתית עולה מדרגה והופכת לקרב אלים כשבהתחלה העיפרון השחור מנסה להתגונן ולהתרחק מהעפרונות הצבעוניים (הוא מצייר חומה גבוהה והם מציירים דחפור אימתני שהורס את החומה) ובהמשך, בהדרגה, כל צד מצייר לעזרתו איומים קשים יותר – מפלצות ים, אבירים, דינוזאור, רובוט ענקי, אינדיאנים וקאובויים על סוסים, טנק, דרקון וגורילה אימתנית. החלק הזה של הסיפור אלים ביותר: מלחמה שבמהלכה כל צד מגביר את האיומים בהם הוא משתמש, ונשמעה גם ביקורת (עדנה אברמסון בYnet) על השימוש החריף הזה באלימות בספר שמיועד לילדים קטנים. לכאורה, לא הייתה אמורה להיות מסכימה ממני לביקורת הזאת – כאמא, אני מסרבת להכניס הביתה צעצועים בצורת כלי נשק ואני בהחלט לא חושבת שדחוף ללמד ילדי גן על סוגים של כלי נשק.

טקסט ואיור: ינאי פרי

טקסט ואיור: ינאי פרי

ולמרות זאת, אני מתקשה להאמין שיש ילדי גן שלא נחשפו עוד לפני ספרו של פרי לקיומם של נשק, מלחמות ואלימות בעולם. רבים מהאלמנטים שהעפרונות משתמשים בהם כדי לאיים אלה על אלה לקוחים מעולם התוכן והמשחקים של ילדים רבים – אבירים, דינוזאורים, רובוט, וגם הדינמיקה הזאת של "לי יש משהו יותר חזק" היא דינמיקה מוכרת וטבעית במשחקי ילדים. במפתיע, אם כן, אין לי קושי עם עצם השימוש באלימות, בהקשר הזה וכל עוד מדובר בגיבורים שהם עפרונות ולא ילדים של ממש.

ובכל זאת, אני לא שלמה עם הדרך שבה הקונפליקט בין שני הצדדים מוצג בספר. בשלב מסוים – עם הסלמת רף האלימות – חשבתי שמדובר בספר אנטי מלחמתי, ספר שבמהלכו (כמו, למשל, ב"המלחמה האיומה על החמאה" של ד"ר סוס) ההסלמה מובאת לידי אבסורד במטרה להצביע על חוסר היעילות וחוסר האונים של מלחמה באשר היא. אמת, מבחינה ערכית, הייתי שמחה לו הסיפור הנוכחי היה פונה לכיוון דומה – אחרי קונפליקט אלים כל כך, הייתי שקטה יותר עם פתרון אנטי מלחמתי. אבל זה לא הקושי היחיד שיש לי עם הסוף. העיפרון השחור בוחר, אחרי שכלו כל הקיצין מבחינתו, להשתמש באמצעי הקיצוני ביותר – מחק. הוא מוחק את הציורים של העפרונות הצבעוניים ואז "לא היתה להם ברירה אלא לברוח". מעבר לעובדה שפעולת המחיקה משולה להריגה, במקרה הזה, והיא נראית לי קיצונית מדי – כמו מישהו שהורג באמת בעיצומו של משחק בכאילו, אני גם מתקשה להבין את ההיגיון הפנימי של המהלך העלילתי הזה. אם העפרונות רגילים לדינמיקה של "Anything you can do I can do better", מדוע הם לא מציירים מחק משלהם ומנסים למחוק את הבית של העיפרון השחור? למה הם פתאום מתעשתים ובורחים, כשכל ניסיונותיו הקודמים להסביר להם, לאיים עליהם ולהביס אותם עלו בתוהו?

טקסט ואיור: ינאי פרי

טקסט ואיור: ינאי פרי

בפרופיל אמן מרתק עם ינאי פרי שפורסם כאן ב"הפנקס", קראתי על הטראומות הקשות שהוא חווה (נחשף אישית לפיגועים קשים ולטראומות אלימות נוספות במסגרת הצבא) ועל רקע המידע הזה קל יותר להבין את המקור לריבוי האלימות והאגרסיביות בספר. ועדיין, לצד האמפתיה ליוצר, אני חשה שיש משהו בלתי פתור באופן שבו הוא בחר לסיים את הסיפור. גם האלימות שמובילה לאלימות נוספת ולבסוף לבריחה, וגם הסוף שבו, אמנם, העיפרון השחור וחברו קשקושון נשארים לבדם בחושך, הלילה יורד והם מרוצים להישאר לבד, אבל זו בעצם רק אשליה של פיתרון: הרי הצבעים שבהם העפרונות הצבעוניים מילאו את הבית, את החצר ואת גופו של קשקושון לא נעלמו. הם התכסו בשמיכה שחורה של חושך, אבל אחרי הלילה יבוא הבוקר (מה שיתרחש מחוץ לטווח הזמן העלילתי שפרי בחר) ואז – כל סביבתו של העפרון תהיה עדיין "נגועה" בצבע, מבחינתו, והוא שוב יישאר ללא פיתרון…

טקסט ואיור: ינאי פרי

טקסט ואיור: ינאי פרי

בעולם שבו מדגישים בפני ילדים בלי הפסקה את ההכרח לחלוק (המונח האמריקאי to share נכנס לשיח החינוכי כלפי ילדים הרבה לפני המצאת הפייסבוק, שהעניקה לו משמעות חדשה…), לשתף, לוותר ולהתחבר עם כולם, יש משהו מקורי, נועז וממש אמיץ בכתיבת ספר ילדים שמעלה על נס את המיזנתרופיה. אני מסכימה שיש מקום גם למי שחושב ששחור הוא יפה אבל צעקת הסיום של העיפרון השחור – "אני אוהב שחור! בעיני שחור הוא הצבע הכי נהדר בעולם, ולא אכפת לי בכלל מה אתם חושבים!" היא צעקה שיש בה עצמאות, וחופש, ונונקונפורמיזם – כולם מבורכים, נחוצים וחשובים בעיני מאוד – בחיים ובספרות, למבוגרים ולילדים – אבל יש בה גם הרבה ייאוש. זכותו של העיפרון השחור לאהוב שחור ולחיות בעולם שכולו שחור-לבן, אבל האמירה לפיה ניתן להגיע למימוש הזכות הזאת אך ורק באמצעות שימוש באלימות קשה וללא כל פתח לתקווה, ל"חיה ותן לחיות" או לדיאלוג ("לא אכפת לי בכלל מה אתם חושבים"), היא אמירה עצובה ואפילו מייאשת.

ינאי פרי יצר ספר שמציג וירטואוזיות מרשימה ביותר מבחינה חזותית (בני הפעוט, בן פחות משנתיים – למטה מקהל היעד הרשמי של הספר – ראה את העטיפה ואמר "וואו!", וגם אני עצמי חשבתי ככה על רבים מהאיורים) ומקים לתחייה סיטואציה עלילתית מעניינת, נועזת ובמידה רבה גם מקורית. ולמרות זאת, משהו בסיפור, ובעיקר בסופו, נותר לא בשל או מגובש מספיק. זה סיפור שבהחלט יכול להלהיב ולסקרן ילדים, אבל כדאי להתייחס אליו כאל פתח לשיחה על יחסים בין אנשים (או עפרונות), על מלחמות, על אלימות, ועל דרכים מאוזנות יותר לשמירה על ה"אני" וזכויותיו, מבלי להביס או להיות מובסים וללא צורך למחוק את העולם כולו.

"העיפרון השחור" – כתב ואייר: ינאי פרי. עריכה: דלית לב, הוצאת עם עובד, 2013.

טלי כוכבי – אוהבת ילדים, אוהבת תרבות וספרות, אוהבת תרבות וספרות ילדים. בעלת תואר שני בחינוך, עורכת, מבקרת ולפעמים מתרגמת ספרי ילדים וספרים בכלל, כותבת את הבלוג "עכשיו תורי". לאחרונה ראה אור ספר הביכורים שלה, "ביום שמש בהיר" (הוצאת איגואנה וכנרת).

כתיבת תגובה

14 תגובות:

  1. עשית לי חשק גדול גדול לבדוק את הספר הזה…

  2. נראה מעולה. גם לי עשה אותו חשק

  3. מאת בתיה:

    וואו איזה יופי ינאי
    מזמן לא ראיתי כזה
    בתיה קולטון

  4. מאת מירב:

    נתקלתי בספר הזה בספרייה ולקחתי בגלל האיורים (בלי שבדקתי מראש את הסיפור). בבית הקראתי לבני בן ה4 ושנינו התאהבנו גם בסיפור. אחרי כמה פעמים שהילד ביקש שוב ושוב את הסיפור , חלפו כמה ימים והחזרתי לספריה.
    בביקור הבא , שוב ביקש הילד את אותו סיפור ולא הבין איך יתכן שהחזרתי אותו.
    אז קנינו :-)

    נפלא , וציורים מדהימים !

  5. מאת דפנה חיימוביץ':

    הפעם לא התחברתי לטענתה של טלי כוכבי ש"יש משהו…ממש אמיץ בכתיבת ספר ילדים שמעלה על נס את המיזנתרופיה…",
    עם זאת, היא גם טוענת, ובצדק לדעתי, שהיא לא שלמה עם הדרך שבה מוצג הקונפליקט בין הצדדים ועם הסלמת האלימות.
    אני נוטה לקבל את דעתה של עדנה אברמסון ש"הבעייתיות בסיפור נובעת מרמת האלימות שבו…" עם זאת, האיורים אכן מרשימים מאוד.

  6. מאת חנה חרמץ:

    בעולם מלא באלימות פיזית, נפשית ובעיקר מילולית. בו דריסה גסה של הפרטיות נחשבת לנורמה – דווקא ספרו של ינאי פותח צוהר אופטימי לזכותו של הפרט לבחור את עולמו שלו גם אם הוא מונוכרומי ובעיני אחרים נראה כמיזנטרופ. הנכדים שלי אוהבים את הספר על ציוריו המדהימים ומסרו האופטימי. הנאה צרופה גם למבוגרים.

  7. מאת שרי:

    הספר נראה מאוד מעניין ומרשים מבחינת האיורים – אני אחפש אותו. הרשימה שלך גרמה לי לחשוב. אני יכולה להבין את הצורך הקנאי של העיפרון במרחב ובכבוד לרצון שלו – אני מכירה כמה אנשים (וילדים) שעפרונות צבעוניים שוחרי טוב מאוד מרגיזים אותם. גם כאמא אני מרגישה את הציפייה של הסביבה ש"הילד יהיה במשבצת". אני חושבת שהציפיה הזאת והכח להחליט בשבילך הם חזקים כשאתה ילד וגם הכעס שהם יכולים לגרום חזק, ומכאן הסצנות האלימות.

  8. מאת דפנה חיימוביץ':

    האם העובדה שילד בן 4-6 מעדיף ספר מסוים, מעיד על איכותו של הספר? ציורי הספר המדובר כנראה מושכים מאוד ילדים (ומבוגרים), בלי קשר לתוכן (האלים). בדומה להעדפת הילדים לאכול מאכלים כמו במבה, סוכריות וכד'. השאלה מה מקומם ותפקידם של המתווכים בין הילד לספר (הורים, מחנכים…) אולי אילולא תיווכם לא היו מגיעים לידי הילדים יצירותיהן המופלאות של יוצרות כמו: ברגשטיין, ילן-שטקליס, גולדברג, זרחי, שנהב, קרמר, וכן של ביאליק, גרוסמן, שלו ועוד…

  9. נשמע ונראה מעניין מאוד והנון-קונפורמיזם קורץ לי מאוד. אהבתי גם את דרך כתיבת הביקורת שהיא לא חד-משמעית ויש בה תהיות. תודה.

  10. ספר זה ראי ובקורת היא תמיד גם פורטרט עצמי. והפעם במיוחד. הספר גרם להתנגשות פנימית אצל טלי, לכן הבקורת כל כך נוגעת ללב. בינתיים השגתי את הספר ונראה לי שלא תהיה לי ברירה אלא לכתוב עליו. (בַּשֶׁרְט, כמו שסבתא שלי היתה אומרת, זה הגורל).

  11. תוך כדי קריאת הרשומה חשבתי "זה בשביל מרית", ואז שמחתי לראות אותך בתגובות…
    מסכימה שביקורת היא פורטרט עצמי, אבל בעיני ספר הוא לא רק ראי, גם פניו של היוצר מופיעים שם, וזה אפילו עוד יותר מרתק. ההצטיירות ההדדית. הפנר כתב על זה יפה, בין השאר ב"אמנות שפה זרה".
    מחכה לקרוא אצלך :)

  12. מאת יעל ר.:

    האיורים פנטסטיים, ועושים חשק לרכוש את הספר רק בגללם. איזו יצירה יפהפייה למראה.

  13. […] קיומו של "העיפרון השחור" למדתי מהבקורת הישרה והאמביוונלטית של טלי כוכבי בהפנקס (תודה, טלי). […]

  14. […] אולי מעבר לקריאת הספר לקרוא גם  ביקורת מתוך הפנקס של טלי כוכבי הזכות  לבחור בעולם נטול צבע רק ששחור הוא צבע לכל דבר […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.