במה ומסך

החתול מצהיר שהוא לא באמת חתול / רחל סטולרו-חיים

על ההצגה "חתול תעלול" של תאטרון המדיטק

אפריל 17, 2016  

בהצגה "חתול תעלול" מסכי הבמה פתוחים מראשיתה ועד סופה, ואינם מסתירים דבר. יש ניסיון לתת לצופה הרגשה שהכול גלוי בפניו – כאן אין מאחורי הקלעים, הכול פשוט וברור וידוע. אנו רואים את הדברים כפי שהם בצורתם העירומה, ובו זמנית רואים גם את הצד הפנטסטי שלהם. למשל, דלת שעומדת בחלל, אינה מחוברת לאף קיר, עשויה רק ממסגרת לבנה על גלגלים ומכנף נפתחת – היא בו זמנית פריט תפאורה, שכל אבריו ומחבריו גלויים, וגם שער שכל דבר יכול להיכנס דרכו. למשל, שחקן הלובש בובת יד ומשחיל אותה בתוך צנצנת – הוא בעת ובעונה אחת איש לבוש חליפה שחורה, המניע את ידו ומוציא מילים מפיו, וגם דג באקווריום, חולם על מצולות הים, עף ונופל ושוקע בתוך קומקום.

בתחילת ההצגה הבמה כמעט ריקה. על רקע מסכים כחולים חלקים, ניצב מעמד לבן פשוט של נואמים, עליו כתוב: חתול תעלול. לבמה נכנס שחקן בהליכה איטית, מכובדת, מברך את הצופים לשלום, ומתחיל להקריא מתוך הספר. הוא מקריא לאט ובטקסיות, כמו שמקריאים שירה, ולמרות שאני מנסה להתרכז ולהקשיב, המחשבות שלי מתחילות לנדוד, כי זה "הכי משעמם בעולם", ממש כמו שכתוב.

חתולתעלול

פתאום קורא מישהו בקהל: סליחה, סליחה רגע. הוא מתקרב לבמה ואומר משהו כמו: אני אבא של עומריקי, רק רציתי לוודא שבאנו להצגה ולא לשעת סיפור, חשבתי שבהצגה יהיה יותר אקשן.

השחקן על הבמה מופתע ומעט נרגז, עונה בחיוב ומבקש להמשיך. אבל אבא של עומריקי לא מוותר כל כך מהר. המאבטחת מגיעה בריצה, מתנצלת בפני השחקן שעל הבמה, ומבקשת בתקיפות מהאבא לחזור למקומו. הם עוזבים ובמקומם מגיע המאבטח, שעולה לבמה כדי לוודא שהכול תחת שליטה. זה גורם לשובה של המאבטחת, ואז, תוך התנצלויות בלתי פוסקות, הם מביעים את דעתם על מה שקורה על הבמה ומזעיקים את אבא של עומריקי כדי לשפר את ההצגה.

הסצנה הזו נראית כל כך ישראלית עד שקשה להאמין שההצגה נוצרה בבריטניה המנומסת. אני מנחשת שהתרחשות כזו על במה אנגלית היא מהפכנית בהרבה מאשר על במה ישראלית.
המבוגרים בקהל צוחקים, וגם חלק מהילדים, אבל הרבה מהילדים הצעירים יותר לא מבינים מה מצחיק. עבורם זה אמיתי לגמרי (היש דבר מוצק ומוחשי יותר בעולמם של ילדי גן מאשר "אבא של"?). המאבטח משכנע את כל בני החבורה לנסות לשפר את ההצגה, והם נעלמים אל מאחורי הקלעים.

FILE - In a April 3, 1987 file photo, American author, artist and publisher Theodor Seuss Geisel, known as Dr. Seuss, speaks in Dallas, Texas. Dartmouth College announced Wednesday, April 4, 2012 that the college has named its medical school after famous alum Theodor "Ted" Geisel better known as Dr. Seuss. Dartmouth said Wednesday that Geisel and his wife, Audrey, have been the most significant philanthropists in its history. The school is being named the Audrey and Theodor Geisel School of Medicine. (AP Photo, File)

ד"ר סוס

בעיני זה היה קטע מוצלח, מאחר והעביר בצורה מדויקת את רוח הספר המרדנית, הבועטת בכללים. הוא הפך את המרחב הטקסי של הצגת התיאטרון למרחב פרוץ, שבו בועטים בכל החוקים המשעממים, הסתם-סתם-סתם-סתמיים, וממציאים דברים חדשים, חסרי הגיון או תועלת, שמטרתם היחידה היא למתוח את הגבולות המוכרים ולשחק.

על רקע האותנטיות של הקטע, המעבר להצגה "האמיתית" היה חד ולא מאד משכנע. זה רעיון נחמד מאד, להמציא ולשפר הצגה משעממת, אבל בוא נודה על האמת – לא כל כך מהר מכינים תפאורה ותלבושות וכל מה שצריך. שלב ההמצאה וההכנות הרגיש מלאכותי – השחקנים רצו מצד לצד של הבמה בליווי תאורה, מוזיקה ותנועות ידיים פרועות, הכניסו והוציאו פרטי תפאורה. היה כאן ניסיון לייצג מעין סיעור מוחות משותף, או לחקות תהליך יצירתי של המצאה, ניסוי וטעייה, אך בפועל התחושה הייתה מדי מתאמצת, בייחוד אל מול האותנטיות של הקטע הקודם.

אבל היה שווה לחכות, כי שנפסקו הריצות המשונות לאורך הבמה, כמו נפתח הספר עצמו והכניס אותנו לתוכו פנימה. הספר "חתול תעלול" הוא שילוב ייחודי בין מילים לציורים, שנוצרו על ידי אותו אדם – הלא הוא דוקטור תיאודור גייזל, הידוע בכינויו ד"ר סוס. הקו החזותי שלו מזוהה בשלמות עם דמותו של חתול תעלול, והוא פשוט ופרוע ומינימליסטי ומסוגנן ונון-שלאנטי. הפשטות הבוטה הזו היתרגמה לתפאורה, שנשארה נאמנה למקור ויחד עם זאת נראתה כמו משהו שכל אחד יכול "להמציא". איורי הקו השטוחים, המינימליסטיים, המייצגים את סלון הבית בו מתרחש הסיפור, נמתחו לגובה ולרוחב על גבי משטחים אנכיים. כל האביזרים הקטנים המצוירים בספר מצאו את דרכם לסצנה: מחבט הטניס, הכדורים הקטנים והכדור הגדול, האופניים, הכוננית ועליה האקווריום עם הדג הורוד. לבמה התגלגלו גם דלת, ושני כסאות אדומים שמוקמו מול החלון המצויר.

צילום:בני גם זו לטובה

צילום:בני גם זו לטובה

במעבר מדו מימד לתלת מימד נעשה שימוש במגוון שיטות, כולן חלקו את אותו המרחב באופן סובלני ודמוקרטי. חלקים מסוימים נשארו דו ממדיים אך הוגדלו והפכו משוכבים לעומדים. חלק מהפריטים קיבלו ביטוי תלת מימדי (אופניים, כדורים). הדג הפך לבובת יד, הילדים גולמו על ידי שחקנים, והחתול היה שחקן מאופר ולבוש תחפושת נאמנה מאד לזו המצוירת. הפלורליסטיות המענגת הזו נמשכה ככל שההצגה התקדמה.

ברקע החל להישמע שוב הסיפור, בקולו של השחקן המגלם את דמות הילד. למרבה השמחה, כמעט ולא נעשה שינוי בטקסט המקורי, שתורגם לעברית בצורה נפלאה ע"י לאה נאור (ניתן לקרוא על כך בהרחבה באתר שלה). הפסקול המלווה את הטקסט נשמע טבעי, כמו נועד להיות שם מלכתחילה. בנוסף למקצב המוקפד של המילים והחריזה (טטראמטר אנאפסטי, מקצב בו השתמשו גם לורד ביירון ומשוררים אחרים המשתייכים לקאנון הספרותי האנגלי), גייס ד"ר סוס אמצעים ויזואליים, שאובים בחלקם מעולמות הקומיקס והאנימציה – שני תחומים בהם עסק לפני שהתמקד בכתיבת ספרי ילדים. הוא השתמש במילים כמו: טראח! ופלוּפ, שנכתבו באופן מודגש וצבעוני והשתמש בקווי תנועה ויצירת קומפוזיציות דינמיות המבוססות על קווים אלכסוניים חזקים. ההצגה משחררת את המוזיקה החבויה בספר (הנה לכם שאלה מעניינת: איך נשמע קו אלכסוני?). מנגינת ג'אז מלווה את החתול, ואליה מצטרפים צלילי תקתוק ושקשוק, נקישות וצלצולים, קול נקישת עקבים, קול המפתח המסתובב בדלת, שריקות וקולות "בוינג" המלוות דברים שנופלים (כמו בסרטי אנימציה), הרעש של הדג הנוחת במי האקווריום ועוד ועוד.

מעלליו של החתול נפתחים במשחק עם הדג, בו הוא נעמד על כדור ומאזן שלל פריטים על גופו. ד"ר סוס אהב לצייר מבנים מורכבים, בהם דבר נערם על דבר בקו עקום, מתפתל ומלא חיים. על הבמה תורגם הקטע למופע לוליינות יצירתי, אקרובטי וסלפסטיקי. השחקן נעמד על כדור כריתי, ושאר השחקנים החלו מערימים ותולים עליו פריטים שונים, עד הנפילה הגדולה, שהתרחשה בהילוך איטי – השחקנים פירקו את המבנה המורכב שנבנה על חתול תעלול והוליכו את הפריטים באוויר לצלילי שריקה וחבטה.
למעשה הם הציגו מולנו סצנה קולנועית. הגילוי המוחלט בפני הצופים נמשך, אין שום ניסיון להסתיר את המנגנון היוצר את הנפילה – ראינו את השחקנים מפרקים את המבנה פריט אחר פריט. שום דבר לא נופל באמת, זו הצגה של נפילה, ודווקא מכאן נבעה תחושה של קסם (וגם בזכות התאורה שהתעמעמה). החשיפה של מנגנון הנפילה על הבמה אפשרה גם חשיפה של מנגנון האשליה והדמיון הפנימי שלנו – הבנו שראינו הצגה של נפילה, אבל היא הייתה טובה יותר מנפילה אמיתית, ונסחפנו אליה באופן מושלם.

להצגה היו שני סופים. סוף אחד מקביל לסוף הספר: הדג מבחין בעד החלון באמא חוזרת הביתה, והדמויות ממהרות להשיב את הסדר על כנו. נקישות עקבים נשמעות, המפתח מסתובב בחור המנעול. הדלת נפתחת מעט ובעדה מציצה יד בשרוול אדום, ורגל נעולה בנעל עקב שחורה. קולה של אמא שואל: שלום, מה עשיתם שניכם פה לבד כל היום?

הילד משתף את הקהל בהתלבטות מה לענות – האם לספר לה הכול, או בכלל שום דבר? והוא מפנה את השאלה לצופים: מה היית עושה בעצמך לו אמא שלך שאלה אותך?

זה רגע מקסים ומותח, והייתי שמחה לו היינו מקבלים עוד כמה רגעים להשתהות בו. אך בפועל הוא נמשך אולי 2-3 שניות, ומיד חוזר כל הקאסט ועולה לבמה, למין קטע סיום בסגנון מיוזיקל.

במסגרת הגראנד פינאלה מתוודים השחקנים על כך שבעצם הכול היה מתוכנן: אבא של עומריקי לא היה באמת אבא של עומריקי, והוא לא באמת הפריע, והמאבטח לא באמת כעס על ההפרעה, והחתול מצהיר שהוא לא באמת חתול. בנקודה זו הרגשתי צביטת צער קלה, כי ברור היה לי שללא הוידוי הזה, הבן שלי היה יוצא מההצגה במחשבה שכל ההתרחשות הייתה אמיתית – כמה אנשים שהזדמנו לתיאטרון חברו יחד ועשו משהו חדש ומשופר ויצירתי. עם זאת, הגילוי נעשה מתוך כבוד רב לצופים בני כל הגילאים, ונשאר נאמן לקו האותנטי שאפיין את ההצגה לכל אורכה. אשליה אחת נשברה, ופינתה מקום לאשליה אחרת, מתוחכמת יותר, בה המנגנון חשוף וניתן להתמכר לקסם מתוך תחושה של הבנה וביטחון.

צילום:בני גם זו לטובה

הבן שלי (בן 4.5) התקשה במיוחד לקבל את העובדה שאבא של עומריקי הוא לא אבא של עומריקי, וניהלנו על זה דיון ארוך בדרך הביתה. אך הוא הבין שהחתול הוא לא באמת חתול, ואף הסביר לי שהחתול האמיתי הוא החתול המצויר בטלביזיה. לעומתו השחקנים הסבירו שאין בכלל חתול אמיתי, החתול האמיתי נמצא אצל כל אחד מאתנו בדמיון. איעזר בציטוט מפי החתול עצמו כדי לענות על זה: "אוי כמה חבל. חבל. חבל".

יש לי רתיעה מהשימוש הנפוץ והדידקטי במילה דמיון: תשתמש בדמיון שלך, הכול בדמיון, תפעיל את הדמיון וכד'. לי באופן אישי אין חתולים בדמיון. הדמיון של כולנו אינו זהה. לכל אחד יש דמיון יחיד ומיוחד המאפיין אותו, כמו נקודת חן ייחודית רק לו. עצם ההנחה שהחתול האמיתי נמצא אצל כל אחד בדמיון – היא פרדוקס. לכל אחד החתול שלו, או הציפור שלו, או הדרקון שלו, או הזחל שלו. למזלנו, חלק מהאנשים נדיבים מספיק כדי לחלוק את החיות הפרטיות שלהם עם השאר. מה קסום יותר מהמחשבה על אדם אחד, היוצר דמות אחת, שכובשת את כל העולם?

"חתול תעלול" מאת ד"ר סוס. בימוי ההצגה: רוני פינקוביץ, תרגום: לאה נאור. שחקנים: דני לשמן, יגאל ברנר, עומר קרן, ליאור בלאוס, ענבל ניר בר-אור, אורי עטיה. תיאטרון המדיטק, 2016

רחל סטולרו-חיים – מאיירת ואוהבת ספרי ילדים.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.