1 ספרות

היופי כתחושת ההשתייכות לעולם / ד"ר גתית שמעון

על ביטויים של יופי וכיעור ביצירות לילדים

יוני 6, 2014  

הילדה הכי יפה בגן

יש לה עיניים הכי יפות בגן

וצמה הכי יפה בגן

ופה הכי יפה בגן

וכמה שמביטים בה יותר

רואים שאין מה לדבר

והיא הילדה

הכי יפה, יפה בגן

כשהיא מחייכת

גם אני מחייכת

וכשהיא עצובה

אני לא מבינה

איך אפשר להיות עצובה

כשאת הילדה הכי יפה בגן.[I]

הילדה הכי יפה בגן היא סולם מדיד לאושר. נקודת התייחסות. הילדה הכי יפה בגן מחוסנת כביכול מפני כל הרעות והחולות: יופייה מעניק לה הגנה שאנשים יפים פחות אינם זכאים לה. מדוע, בעצם? בעוד יופי הוא עניין למראית עין, שניתן להבחין בו, גם אם לא להסכים עמו, צורת ההסתכלות המתוארת בשיר חורגת כבר מטיב העניין לנושא אחר לגמרי ויוצרת מעין מערך של מדרג מעמדי: מהיכן למדה הילדה הדוברת שיופי הוא ערובה נגד עצבות? האם הייתה זו תחושת בטן או הפנמה של "אמת" בלתי ניתנת לערעור? מהיכן שואבים ילדים – ומאוחר יותר, מבוגרים – את היסוד לתפיסה לפיה "יפה" הוא בין הכוחות החזקים והבטוחים בעולם (להוציא כוחות דמיוניים של גיבורי פלא או גיבורים אגדיים למיניהם)? מדוע אנחנו חושבים שלאנשים יפים צריכים להיות חיים יפים?

הסיפור "הנסיכה המכוערת" מאת שלומית כהן אסיף מספר על אודות נסיכה שהינה, ובכן, מכוערת. למעשה, מִירַנְדָה, הנסיכה, לא הייתה מכוערת כלל ועיקר. זו הייתה ראייתה שלה, שהחשיבה את בבואתה כהשתקפות מכוערת וגרמה לה להאמין בחזותה המקולקלת והפגומה, שאינה הולמת את מעמדה הנסיכותי, שהרי "איך יכולה להיות נסיכה מכוערת? והרי בעולם ובכל האגדות והסיפורים הנסיכות יפות הן, ורק אני…"[II] מירנדה אולי לא הייתה נסיכה מכוערת, אך ללא ספק היא הייתה נסיכה אומללה ועצובה להפליא. תפיסתה העצמית, כפי שהיא נקלטת ומעובדת מן המראה השקרית, היא תפיסה מטרידה ועוכרת שלווה. מירנדה אינה שואלת את עצמה מדוע כל הנסיכות בכל האגדות והסיפורים, הינן יפות תמיד. זו פשוט עובדה. גם אמה והאומנת המפצירות על לבה לחדול מבכייה ומיגונה המיוסר, אינן מדברות על טיבו של היופי, על נחיצותו או היעדר נחיצותו, אלא רק חוזרות ומדגישות בפניה חזור והדגש כי היא, מירנדה, יפהפייה אמתית. בכך הן מנציחות את טענתה כי סימן ההיכר ואולי גם התנאי ההכרחי הנדרש מנסיכות, הוא קודם כול – וייתכן גם שאך ורק – מראה חיצוני.

איור של קיי נילסון, 1914. אוסף הספרייה הלאומית של ניו זילנד. (דימוי שנבחר ללוות את הטקסט שהתפרסם ב"אלכסון")

איור של קיי נילסון, 1914. אוסף הספרייה הלאומית של ניו זילנד. (דימוי שנבחר ללוות את הטקסט שהתפרסם ב"אלכסון")

זהו, כך נדמה, הדבר הטבעי ביותר בעולם. בגין העדר יופייה לכאורה, נפלטת הנסיכה המכוערת ממועדון הנסיכות הרשמי: "אנשים שבאים לארמון רוצים לראות נסיכה יפהפיה ולא מכוערת כמוני!"[III] היא טוענת באדיקות ובשכנוע פנימי עמוק. זו אותה הסיבה וזהו אותו הנימוק אשר דוחק את רגליו של הברווזון המכוער ומונע ממנו מלהיכלל עם בני הקבוצה המשפחתית שאליה החשיב עצמו שייך. הברווזון המכוער בקע אחרון מהביצה הגדולה ביותר. על אחיו, שבקעו לפניו, העידה אמו הברווזה שהיו "ברוזונים נחמדים שלא ראיתי כמותם מעודי!"[IV] בעוד שהוא עצמו, "יצא לו, כושל ומועד, גדול ומכוער כל כך למראה. הברווזה הציצה בו ואמרה: 'הו – הו! איזה ברוזון גדול ועצום! אף אחד מן הבחורים לא דמה לו…'"[V] המלה מכוער אינה נמנית על אוצר המלים של האם הדוגרת. זוהי חוות דעתו השיפוטית של המספר. האם הדוגרת אומנם מזהה שבנה הצעיר שונה ביותר מאחיו הנחמדים, אך היא אינה רואה בשינוי זה לא מגרעת ולא חיסרון. יתר על כן, היא אף מוצאת בו יופי וחן רב משל עצמו: "ראו כמה יפה הוא בהחלט, גם נאה הוא למדי – אם תסתכלו בו היטב."[VI] רק המספר מתמיד בתיאורו השיפוטי והמחמיר, מכנה אותו (ויש הסוברים שאת עצמו) "הברווזון האפור והמכוער".[VII]

עם זאת, נראה שדווקא האם הדוגרת נמצאת כאן בדעת מיעוט ייחודית: "'אוף! איזה פרצוף יש לברוזון ההוא! הרי לא יתכן שנשלים עם זה'; וברווזון אחד ניגש אליו מייד ונשך אותו בעורפו. 'הנח לו', אמרה האם, 'אין הוא פוגע אף באחד'. 'כן, אבל הוא מגודל ומשונה שכזה,' ענה הברווז, 'ולכן צריך יהיה למעוך אותו.'"[VIII] הברווזים האחרים שבברווזיה סולדים מהחבורה החדשה הפולשת לתחומם והופכת את חייהם הצפופים ממילא לצפופים עוד יותר. את תסכולם על מצב ביש זה הם פורקים על הייצוג הבולט והחריג ביותר של מצוקתם – הברווזון המכוער, כאילו גילם במראהו הלא שגרתי את מלוא האשמה על מצוקתם החדשה. נהיר שהברווזים הוותיקים ביקשו בכל מאודם להיטפל למישהו כדי לפרוק את תסכולם. הברוזון המכוער פשוט נראה להם כמטרה ההולמת ביותר: כיעורו החיצוני היטיב לבטא את תסכולם הפנימי. אם יופי חיצוני הוא עדות לתֹּאַם ואבן שואבת לרוממות מלכותית, הרי שהיפוכו, הכיעור, הוא ייצוג לכל מה שמציק ומפריע. לפיכך, אם על היופי נדרש להגן, את הכיעור יש לשנוא ולהרוס.

עם זאת ועל אף הקושי הרב, האכזריות והכאב שעולים מתפיסה זו של חבורת הברווזים הוותיקים, נדמה כי דבריה של הברווזה המבוגרת, האצילה והמיוחסת, אכזריים וכואבים אף יותר: "אילו פעוטות חמודים יש לך, יקירתי! … כולם – פרט לאחד, שאינו נראה כמו שצריך. הלוואי ויכולת לעשותו מחדש."[IX] את השנאה והתיעוב העצמי שרכשה הנסיכה המכוערת לעצמה, מפעילה הברווזה האצילית והמיוחסת כלפי הברווזון המכוער. היא משתמשת בסמכויות של מעמדה כדי להפלות ואף לקבוע מערך ברירתי לפיו אלה שאינם נראים כמו שצריך – לא מכוערים, לא מגושמים, רק "לא נראים כמו שצריך" – צריכים להתבטל ולהיוולד מחדש. זו אינה ראייה הפורקת תסכול או רגשות מחאה, כמקודם; זו ראייה מתנשאת, קרה ורעה מאין כמוה. ראייתם של אלה שבגין מעמדם הנקנה בזכות מטלית הארגמן, "אות ההצטיינות הנעלה ביותר שיכול ברווז לזכות בו. הרי זה כאילו אמרו לנו, שאין אף אחד חושב להיפטר ממנה; אדם ובהמה חייבים לשים לב!"[X]; בגין יופיים, זכאים הם (כביכול) לבטל במחי יד או מלה את קיומו של היצור האחר, או לפחות לגזור עליו בידוד ובידול חברתי.

איור: van Hoytema

איור: van Hoytema

אמו הדוגרת רואה את היכולות הגלומות בברווזון ומאמינה בעתידו של בנה החריג: "'לא בא בחשבון, גבירתי… אין הוא יפה תואר, אבל טוב מזג הוא ומיטיב לשחות לא פחות מן האחרים – אפילו מעט יותר מהם, מעִזה אני לומר. אני מתארת לעצמי שמראהו ישתפר כשיגדל, או שאולי בהמשך הזמן תתמעט קומתו. זמן ארוך מדי היה בביצה, ולכן אין צורתו כפי הדרוש'. היא החליקה את נוצותיו. 'מכל מקום, זכר הוא, ולכן אין זה חשוב הרבה… בטוחה אני שיהיה חזק למדי ויוכל למצוא את דרכו כהלכה.'"[XI] ברם, יתר בעלי החיים – לא רק בעלי הכנף – נוהגים בברווזון המכוער באותה אכזריות ורשעות כפי שמצאנו אצל הברווז הנושך הראשון והברווזה הזקנה: "הברווזון המסכן, שיצא אחרון מן הביצה ונראה מכוער כל כך, סבל כהוגן. ברווזים ותרנגולות כאחד ניקרו אותו, נגחו בו והתגרו בו: 'התורן הגדול', כינו אותו. ותרנגול ההודו – שדרבנות לו מלידה על רגליו, ולפיכך היה כקיסר בעיניו – נפח את נוצותיו כספינה, הפורשת את כל מפרשיה, והלך ישר לעומתו; ואחרי כן השמיע דברי ריב, עד שהסמיק פרצופו כליל. הברווזון המכוער לא ידע לאן יפנה. הוא הרגיש אומלל מאוד בגלל מראהו המכוער והלגלוג מצד כל הגרים בחצר המשק. כך היה ביום הראשון, אך הדברים נעשו גרועים יותר בימים הבאים. כולם ירדו לחייו של הברווזון המסכן; אפילו אחיו ואחיותיו נהגו בו לא יפה והיו אומרים: 'אם אך ישיג אותך החתול, בחור מגודל ומגוחך שכמוך!'. הברוזים נשכו אותו, התרנגולות ניקרו בו, והמשרתת, שהיתה צריכה להאכיל את כל העופות, בעטה בו ברגלה."[XII]

אמו של הברווזון המכוער ראתה את כל היופי והאפשרויות הטמונות בו כבר מרגע לידתו. ניתן לטעון שכאם הריהי בלתי מהימנה ומשוחדת, אולם איש לא העלה טענה זו כנגד המלך, המלכה והאומנת שטענו חזור וטעון באוזני בתם, "את יפה כמו פרח. מיום ליום יפה יותר… את יפה, מירנדה, את באמת יפה… את הנסיכה היפה ביותר שראיתי מעודי."[XIII] אם ב"הילדה הכי יפה בגן" לא ברור מהיכן באה לדוברת תפיסת היופי / אושר שלה, הרי שב"הנסיכה המכוערת" מתחוור כי הדבר היה פרי מעשיה של מכשפה מרושעת, שקינאה בנסיכה וכישפה את הראי שלה. תפיסתו העצמית של הברווזון המכוער באה לו מצד סביבתו האכזרית: אלה, שהתקשו להתמודד עם מציאות של חיים צפופים, אלה שהחשיבו עצמם מורמים מעם, אלה שרק באמצעות דיכוי האחר יכלו להקנות לעצמם איזו הילת שווא של חשיבות  – כל אלה מבטאים את האופן והקלוקל והבזוי שוודאי נהגו אחרים בהם. הכיעור שבו נוהגים האחרים בברווזון המכוער מעיד על כיעורם שלהם – לא על כיעורו, אך הברווזון מפנים את הדברים אחרת: זו אשמתו, זהו ביזיונו, זהו טבע העולם – את היפה מעריכים, אוהבים, נושאים על כפיים. את המכוער, האחר, המוזר, החריג – שונאים, מתעבים, מגרשים.

איור: Jerry Pinkney

איור: Jerry Pinkney

ברווזי הבר נהגו בו באופן חריף פחות, אך עדיין הבדילו בינו לבינם, בסירובם לאפשר לו להינשא להם, רעיון טיפשי ומפחיד עבור ברווזון צעיר כל כך, שרק רצה למצוא לעצמו מקום קטן של שקט. מאוחר יותר מוצאים ברווזי הבר בכיעורו של הברווזון יתרון ומצרפים אותו לחבורתם, עד שגורלם נקטע באחת מפני כוח גדול יותר – יריות במהלך מסע ציד. כיעורו של הברווזון המכוער (אולי) מציל אותו ממוות והופך בכך ליתרון ("תודה לאל, מכוער אני כל כך, עד שאפילו הכלב אינו רוצה לטעום אותי"[XIV] ), והודות לראייתה החלשה של האיכרה מצא לו מחסה במשך שלושה שבועות תמימים,[XV] אך בעולם הגדול שבחוץ, "אף אחד לא רצה להתחבר אליו בגלל כיעורו".[XVI] הברווזון המכוער נמשך גם הוא אל היופי וההדר, המגולמים בדמותם האצילית והנהדרת של הברבורים, אולם היופי עבורו הוא דבר מהותי יותר מ"מראה חיצוני" ואמת מידה הנדרשת לצורך עמידה בדרישותיו של תואר מלכות. היופי, בעיני הברווזון המכוער, הוא תחושת ההשתייכות לעולם, היכולת להיות הוא עצמו. היופי הוא אות ההצטיינות האמתי, אפשרות לתקווה, פנים שמתגלה כלפי חוץ. הוא אינו חשוב כשהוא לעצמו, אלא בזכות מה שהוא מייצג – אפשרות לחיים של יפעה, שלווה ואושר. גן עדן עלי אדמות. עם זאת, ועל אף חשיבותו הבלתי מעורערת ושל ההערכה הבלתי מסויגת שהוא זוכה לה, עדיין נתפס היופי כביטוי משנה בחשיבותו ביחס לדברים הרציניים יותר שבחיים.

John Hassall, London 1932

John Hassall, London 1932

אֱלִישֶבַע מַה נֶּחְמֶדֶת

אֱלִישֶבַע מַה נֶּחְמֶדֶת,
מַה יָּפָה אֲהוּבָתִי!
לָהּ שִֹמְלַת פְּרָחִים תָּפַרְתִּי
הִיא מַמָּש כְּשִֹמְלָתִי.

אֵין אֲנִי יוֹדַעַת לָמָה
הֵם אוֹמְרִים, פִּסַּחַת אַתְּ?
הֵן מִשְּתַּיִם הָרַגְלַיִם
חֲסֵרָה אַתְּ רַק אֶחָת?

וְאוֹמְרִים לִי, אַתְּ קֵרַחַת.
וְאוֹמְרִים, שָׁבוּר אַפֵּך…
אֵין אֲנִי יוֹדַעַת לָמָה
הֵם אֵינָם רוֹאִים יָפְיֵךְ?

אַל תָּשִֹימִי לֵב לְאֵלֶּה,
הַאֲמִינִי לִי בִּתִּי –
אֱלִישֶבַע אַתְּ נֶּחְמֶדֶת
אַתְּ יָפָה, אֲהוּבָתִי…[XVII]

הבובה אלישבע "מככבת" בכמה יצירות נוספות מאת מרים ילן שטקליס, בהן "אֱלִישֶבַע מִסְכֵּנָה" המתאר את חסרונותיה הגופניים של אלישבע, והנובלה הארוכה "הַמַּסָּע אֶל הָאִי אוּלַי", שעניינה ריפוייה של אלישבע והפיכתה לבובה חדשה ויפה. "הַמַּסָּע אֶל הָאִי אוּלַי" תולה את האשמה במצבה העגום של אלישבע בילדה רותי, שאלישבע היא בובתה. רותי היא הגורם לפגמיה הניכרים והמצערים של אלישבע (בדומה מאוד לצעצוע אחר, הדובי, בסיפור "הַדֹּב"). רותי אינה ילדה רעה. היא פשוט אינה מודעת למעשיה ובעיקר להשלכות מעשיה המכאיבים, המצלקים את הגוף והנפש כאחד. אלישבע והדֹּב מבינים זאת, אך גם מתאוננים רבות על מצבם העגום.

ב"אֱלִישֶבַע מַה נֶּחְמֶדֶת" כמו ניתנת ההזדמנות לאותה רותי לדבר. היא אינה משיבה לטענות המועלות נגדה, אלא מציגה את נקודת המבט שלה, על בובתה האהובה אלישבע. היא פונה אליה לא כמו ילדה אל בובתה אלא כמו אם אל בתה, במלים מלאות רוך ואהבה. בדומה לאמו של הברווזון המכוער, הילדה הדוברת מפוכחת לגבי מצבה הלקוי של בובתה האהובה. היא רואה את כל חסרונותיה ומונה אותם אחד לאחד. ועדיין, אין באף אחד מאותם פגמים כדי להטיל דופי ברגשותיה העמוקים. ההפך הוא הנכון: היא מלאת פליאה על כך שאין האחרים רואים עד כמה יפה היא אלישבע, וכמה מתעקשים הם להיטפל לזוטות לא חשובות.

איור: דוד פולנסקי

איור: דוד פולונסקי

רותי רואה באלישבע ישות זהה לה עצמה, חלק ממנה. על כן היא תופרת לה שמלת פרחים כשמלתה – פרחים שהנם יפים תמיד, מלבלבים תמיד, מלאי חיים ויפעה: "הנה (אלישבע) פוקחת את עיניה, פּוֹקַחְתָּן לָרְוָחָה והנה לפניה בֻּבָּה – בֻּבָּה יפה, חדשה, נפלאה. ואלישבע מסתכלת וּמַבִּיטָה אל הבֻּבָּה, והבֻּבָּה מסתכלת וּמַבִּיטָה אל אלישבע. מי היא? מי היא זאת, הבֻּבָּה הַיְפֵיפִיָּה? היא דומה לה, לאלישבע, דומה ואינה דומה. כמה יפה היא, כמה נחמדה. איזה תלתלים לראשה, ושתי רגלים לה, שלמות וישרות, ופניה עדינות ויפות, האף שלם, והפה מחיך… ודמות הבֻּבָּה היפה הַמְחַיֶּכֶת לִקְרַאת אלישבע – הלא זאת היא אלישבע עצמה, זאת דמותה בראי. זאת היא, אלישבע, היא שֶהָיְתָה שבורה וּרְצוּצָה, פִּסַּחַת וְקֵרַחַת, והרופא הגדול תִּקֵּן אותה, ועכשיו – זאת היא הבֻּבָּה הַיְפֵיפִיָּה הַמְחַיֶּכֶת אֵלֶיהָ מעל פני האגם. גברתי הַנֶּחְמֶדֶת, כמה את נֶחְמֶדֶת!"[XVIII]

ב"הַמַּסָּע אֶל הָאִי אוּלַי" אלישבע וחבריה נדרשים לעבור חוויות מפרכות הדורשות אומץ רב כדי להפוך את אלישבע מפגומה ליפיפייה. רותי אינה נדרשת לשום מסע מסוג זה. היא כבר חושבת את אלישבע לבובה היפיפייה שהייתה מאז ומעולם. יופי אינו רק שיפוט הנתון לעיני המתבונן: יופי הוא בעצם שאלה של אהבה. הילדה הכי יפה בגן אמנם יפה אך וודאי יש יפות ממנה, כשם שיופייה של מירנדה אינו עולה על זה של כל הנסיכות האחרות. אולם בעיני סביבתן הקרובה, האוהבת, השתיים כה נהדרות ביופיין עד שלא ניתן אלא להשתומם כיצד יכול הצער לדור בכפיפה אחת עם יופי עצום – אהבה עצומה שכזו. מאותה סיבה (הפוכה) נתפס הברווזון המכוער כדוחה ומגושם: הדופי אינו טמון במראהו אלא בעובדת היותו שונה. חריגותו עוררה שנאה והתנגדות אצל האחרים, משום שייצגה את כל מה שלא אהבו לראות בחייהם שלהם: כיצד יוכלו לאהוב אותו, כשהם אינם מסוגלים לאהוב אפילו את עצמם?

איור: צילה בינדר (מתוך "המסע אל האי אולי")

איור: צילה בינדר (מתוך "המסע אל האי אולי")

אכן, קיימת תפיסה לפיה אנשים יפים אמורים ליהנות מחיים יפים לא פחות, אולם המציאות מוכיחה – לא פעם – כי שיקולים אחרים עומדים לנגד עיניה. היופי כשלעצמו הוא רק אחד ממכלול תכונות, ראויות יותר או פחות. לעומת זאת, יופי הנובע מאהבה אינו עוד שיקול שכזה. זהו יופי אחר, עמוק ומשמעותי יותר. יופי שאינו תלוי במראה עיניים ובנתונים חיצוניים, אלא בוקע מן הלב. יופי כזה הוא אכן אחד הכוחות החזקים והבטוחים ביותר בעולם. אמת מידה לעומק רגשותיו של האוהב – גם של האדם כלפי עצמו. יופי כזה הוא יופי שיש בו ממש.

גתית שמעון – ד"ר לספרות משווה, העוסקת בחקר יצירותיהם של אנטון צ'כוב ואו. הנרי בפרט, ויצירות ספרותיות בכלל.  בנוסף, מגשרת ועוסקת בקולנוע.

  1. "הילדה הכי יפה בגן", מילים: יהונתן גפן. לחן: יוני רכטר. []
  2. שלומית כהן, "הנסיכה המכוערת", צימוקים ושקדים – מבחר אגדות וסיפורים לילדים, הקיבוץ המאוחד, בני ברק, 1983, עמ' 111. []
  3. שם, עמ' 112. []
  4. הנס כריסטיאן אנדרסן, "הברוזון המכוער", אגדות אנדרסן, מתרגם: אהרון אמיר, מסדה, גבעתיים, 1985, עמ' 123. []
  5. שם, עמ' 124. []
  6. שם. []
  7. שם. []
  8. שם, עמ' 125. []
  9. שם. []
  10. שם. []
  11. שם. []
  12. שם, עמ' 125 – 126. []
  13. שלומית כהן, "הנסיכה המכוערת", צימוקים ושקדים – מבחר אגדות וסיפורים לילדים, הקיבוץ המאוחד, בני ברק, 1983, עמ' 112. []
  14. הנס כריסטין אנדרסן, "הברוזון המכוער", אגדות אנדרסן, מתרגם: אהרון אמיר, מסדה, גבעתיים, 1985, עמ' 127. []
  15. בביתה של העיוורת לא היה עוד מכוער אלא פשוט "זר". שנאתם של התרנגולת והחתול לא נבעה ממראהו אלא מתפיסתם העצמית המרוממת: "החתול והתַרְנגֹלֶת ראו את עצמם אדוני הבית. תמיד היו אומרים "אנחנו והעולם" – משום שדמו בנפשם שהם מחציתו של העולם – ולא עוד אלא מחציתו המעולה" שם. []
  16. שם, עמ' 129. []
  17. מרים ילן שטקליס, "אלישבע מה נחמדת", מרים ילן שטקליס – שירים וסיפורים, דביר, תל אביב, 1986, עמ' 31. []
  18. מרים ילן שטקליס, "המסע אל האי אולי", מרים ילן שטקליס – שירים וסיפורים, דביר, תל אביב, 1986, עמ' 115. []
כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מאת לי עברון-ועקנין:

    ניתוח מרגש מאוד. תודה!
    והברווזון המכוער בניתוח הזה הזכיר לי את סירנו דה ברז'רק – בציטוטים שהבאת שמתי לב פתאום שמדובר הרבה על גודלו החריג, כמו סירנו עם האף הארוך שמייצג את האינטלקט העודף שעושה אותו לשונה ולכן "מכוער".
    וכך אפשר בפרפרזה על דברייך המרגשים בנושא האהבה, וכמשתמע מדברייך על שייכות: יפה הוא מי שאפשר להכיל אותו.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.