10 במה ומסך

מגומגם, עקום וגאוני / תמר הוכשטטר

על ילדים כאמנים, אמנים כילדים ועל התופעה של יצירה משותפת באמת בין ילדים ומבוגרים

מאי 24, 2013  

"למעשה, כל ילד הוא במידת מה גאון, וכל גאון הוא במידת מה ילד. הקשר שבין השניים מתגלה בעיקרו בתמימות ובחריפות הנשגבה, שהן המאפיין היסודי של גאונים אמיתיים. לפיכך, כל גאון הוא ילד גדול, הואיל והוא מתבונן בעולם כאל משהו זר ומוזר, כאל דרמה, ולפיכך הריהו מביט בעניין אובייקטיבי לחלוטין. בהתאם, ממש בדומה לילד, אין הוא ניחן ברצינות ובכובד של האדם הרגיל…"

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

10 תגובות:

  1. ילדים הם באמת אמנים נפלאים לפעמים. הנה עוד כמה תוספות 🙂
    הבמאי הנהדר רוברט וילסון העלה טקסטים של כריסטופר נולס, נער אוטיסטי בן שלוש עשרה על הבמה. הידוע שבהם הוא Emily likes T.V. לצערי לא מצאתי את ההקלטה ביוטיוב, זה מקסים, גם האופן שבו החזרות והגמגומים האוטיסטיים מתפרשים פתאום כשירה עכשווית.
    והנה שיר של ילדה שהלחינה מרדית מונק, שמילותיו הן: יש שלושה גני עדן וגיהנום, גן עדן וגיהנום של אנשים, גן עדן וגיהנום של חיות, וגן עדן וגיהנום של חפצים… https://www.youtube.com/watch?v=n9MraqzLRyA
    וילד אחד שאני מכירה אמר על רמזור מתחלף: "האור מתקלף מאדום לירוק." זאת שורת שיר יפהפייה שיכלה להיכתב על ידי יהודה עמיחי למשל, אבל ההבדל בין הילד לבין עמיחי הוא במודעות. וזה מה שמבדיל בין משחקי ילדים לשירה ואמנות. גם חלק מפסלי הגרוטאות של פיקאסו http://maritbenisrael.wordpress.com/2008/07/18/ונוס-של-גז-ואור-ממסמרים/ יכלו להיווצר על ידי ילדים תוך כדי משחק (למעשה יכולתי לתת כמה דוגמאות רק שמייגע מדי לתאר אותן בכתב), אבל מעבר להאנשה ולמטפורה ולדמיון – פיקאסו מודע. הוא פועל בתוך הקשר של תולדות האמנות. הפסלים שלו לא מקריים, הם לא נוצרו דרך אגב, ויש להם שתי קומות.

  2. יותם גדרון הגיב:

    נהדר. תודה רבה תמר!
    מרית נדמה לי שלפני כריסטופר נולס רוברט וילסון גם אימץ ילד שחור שהיה חירוש ויצר איתו כמה הצגות בהשראת החירשות שלו (בהן הוא גם השתתף)… והשירים של כריסטופר נולס שולבו אחר כך באינשטיין בחוף הים.

  3. לי עברון-ועקנין הגיב:

    תודה על רשימה מרתקת ומאירת עיניים (וגם למרית על התוספות שכנ"ל) :). מעורר מחשבות על מיצוי ואי מיצוי (האם הצורך לעסוק בילדות כאמן בוגר קשור לכך שדווקא היית ילד לא ילדי, ועוד…)
    ואהבתי מאוד את הרעיון שמי שאין לו או עדיין אין לו ילדים, הילד הקרוב אליו ביותר הוא עדיין הוא עצמו 🙂

  4. שרי הגיב:

    מה שכתבת נגע אצלי במקום אישי כמאיירת ואמא לילדים קטנים.
    הרבה פעמים אני נהנית ומקבלת השראה מהיצירתיות שלהם, ואנחנו יוצרים במשפחה הרבה יצירות משותפות – בציור, כתיבה, ומוסיקה.
    התפקיד שלי כמבוגרת גמיש, והוא יכול להיות לתת מעין פיגום או מסגרת שעליה הילד או הילדה שלי יכולים ליצור (למשל עזרה טכנית להכין ספר וכריכה או לתת רעיון לסיפור ולשאול שאלות כדי לראות איך הסיפור שהם יוצרים מתפתח). לפעמים התפקיד הוא יותר שוויוני – פשוט רוקדים או מציירים יחד, כל אחד בדרך שלו. ולפעמים זו יצירה שלי/של בן הזוג שלי לפי רעיון של הילדים.

    כמאיירת אמרו לי לפעמים שלצייר ליד הילדים יפגע בחופש ובבטחון שלהם ביכולת הציור שלהם. זה מטריד אבל אני עדיין חושבת שזה יכול להיות מקור לדיאלוג, קשר והשראה לילד ולמבוגר. אם הדיאלוג האמנותי בין ההורה לילדה או לילד מכבד וקשוב אני חושבת שזה דבר נהדר. מתוך החשיבה הזו אני יוצרת משחקי קלפים שנועדו לעודד יצירה משותפת בסיפור, או בתנועה וריקוד.

    תודה על מה שכתבת, ושבת שלום,
    שרי

  5. יותם, נכון לגמרי על חזיונותיו של חירש. זה גם מאפיין את וילסון – הוא לא סתם חובר לילדים הוא מעדיף ילדים חריגים. לגבי אמילי – זה היה באיינשטיין על החוף? איכשהו זה לא מסתדר לי עם שאר הדברים שאני זוכרת מהמופע. אבל אולי. בהזדמנות אבדוק…

  6. תמר הוכשטטר הגיב:

    תודה למגיבים.
    מרית, המשכתי לתהות על עניין המודעות תוך כדי כשהאזנתי למרדית מונק. האם זה באמת כל מה שמפריד בין יצירה של ילד ויצירה של מבוגר? והאם המבוגרים לא מנסים לעיתים לברוח דווקא מהמודעות ומהניתוחים והשיחות על היצירה ולהיצמד ככל יכולתם ליצירה הבלתי מחושבת?

    שרי, אני דווקא לא חושבת שלצייר ליד הילדים יפגע בהם. כמובן שכל מקרה לגופו אבל נשמע שאם יש הרבה יצירה משותפת ועידוד אז לראות כשרון של אדם מבוגר זה דבר מסקרן ומשמח דווקא. אגב, הספר "כנפיים" של מאיה חנוך ועפרה עמית עוסק באם מאיירת ובתה ונוגע בבדיוק במפגש הזה.

  7. תמר, אין דומה מי שבורח מהמודעות למי שאין לו. אי אפשר לחזור לתמימות (כמו שאי אפשר לישר חוט ברזל שהתעקם, החותם של העיקום נשאר), זה כמו להחזיר את התפוח לעץ הדעת. ולכן כל היצירות הברוטיות שונות מיצירות ולו נפלאות של ילדים.

  8. ואגב, זה פועל גם בכיוון ההפוך. יצירה לא מודעת נותרת מקוטעת ואקראית. לילדים חסר את המבט הבקורתי, המתבונן במה שנעשה ועורך אותו מחדש ומצמיח ממנו שלם. השורה על האור המתקלף באמת יכלה להופיע בשיר אורבני של עמיחי, אבל הילד שאמר אותה לעולם לא היה יכול לכתוב את שאר השיר.

  9. תמר הוכשטטר הגיב:

    מה יש שם, בסקנדינביה, שגורם למבוגרים ממש להקשיב ולראות ילדים?
    הנה דוגמא לבית תרבות לילדים, מין וילה וילקולה, שעוצב בשיתוף עם ילדים ועל פי חזונם:

    http://www.dortemandrup.dk/ama-r-children-s-culture-house-copenhagen-amager-2012

כתיבת תגובה