7 איור

להתמתח / דניאלה קופלר

על האיור כסיפור ויזואלי, על האיור כאמנות

יוני 3, 2013  

ביום ה' הקרוב, 6.6.13, תיפתח תערוכה חדשה בשם "טמפרמנט – מאיירים חושפים רגשות"' שתוצג בחודש הקרוב. מדובר בתערוכה שבה מוצגות עבודות של מאיירות ומאיירים ישראליים, המתקיימת בגלריית "חנינא", ברחוב י.ל. פרץ 31, תל-אביב. את התערוכה אוצרות דניאלה קופלר ולולה וילנקין. גישתן של השתיים גורסת כי יש לשבור את המחיצות שבין איור לילדים ואיור למבוגרים, ומתוך כך – התערוכה הזאת, לשיטתן, מיועדת גם לילדים. מתוך התפיסה שהאיור אינו זוכה למעמד לו הוא ראוי בארץ, וכי יש צורך בניעור מוסכמות, הן איגדו יחדיו יוצרים שממענים את עבודתם לילדים ולמבוגרים כאחד. בהם: קרן תגר, ג'ני מייליכוב, הדר ראובן, ניב תשבי, אורן סומך, נעמה בנזימן, יותם כהן, ינון זינגר ואחרים. ביקשנו מקופלר לשתף אותנו במשנתן התרבותית ובאופן שבו התערוכה מהווה צעד אחד קדימה לשיפור מעמד האיור בישראל.

בחרנו לאצור תערוכת איור מכיוון שכמעט ואין כאלה. עומק הקבעונות הקיימים בארץ בנוגע לאיור דחפו אותנו לאצור תערוכה כזו, והתגובות החיוביות והמפרגנות עד כה לעצם היזמה לקדם בגלריה לאמנות תערוכת נושא רצינית המוקדשת לאיור, רק הוכיחו את הצורך למתוח את גבולות השיח האמנותי והציבורי בנוגע אליו. בתערוכה, העוסקת ברגשות אנושיים, ביקשנו לדון במקומו של המאייר כאמן ובמקומו של האיור כיצירת אמנות המספרת סיפור ויזואלי.

קרן תגר, "קץ כל האשליות"

בונציה נאצרה באפריל האחרון תערוכה שהוקדשה לאיור ישראלי אמנותי. גילי בר-הלל סמו כתבה בהקשר זה: "משנות התשעים בערך, צומח אצלנו דור של מאיירים נפלאים ממש. בארץ הם בקושי זוכים לכבוד הראוי להם. ראיתם פעם ספרים מקובצים בחנות לפי שם המאייר/ת?" אנחנו התמתחנו וחיפשנו ולא ראינו. המקום היחידי בישראל שבו חלוקה כזו קיימת הוא הספרייה לאיור במוזיאון ישראל. ב"אני מאמין" מחמם הלב של הספרייה, נכתב: "קיומה של ספריית ילדים המתמקדת באיור נראה טבעי מאוד בתוך מוזיאון, שהרי איור הוא בראש ובראשונה יצירת אמנות, אך חיבור זה אינו תמיד מובן מאליו לקהל המבקרים בספרייה ובמוזיאון."

יעל אלברט, Upside Down" 2011"

החיבור אכן נראה נכון – אם ספר הילדים הוא היצירה האמנותית הראשונה שחווה הילד, הרי שנכון וראוי לאצור ספרות ילדים. על כך אין ויכוח, אך מדוע מוגבל האיור לתחומי הספרייה, המוגבלת לתחומי אגף הנוער? מראשית ימי קיומו של הספר, עוד טרם המצאת הדפוס, איירו אמנים מוערכים ספרים למבוגרים. בימינו פרץ מדיום האיור את גבולות הספר, ודימויים ויזואליים נמצאים בכל מקום פיזי ועל גבי כל מסך. צרכני איור הם בהחלט לא רק ילדים, ובכל זאת – למרות פריחה יוצאת מגדר הרגיל ומוערכת בחו"ל של האיור הישראלי – אין במוזיאונים בישראל מחלקות איור; אין תיעוד מתמשך של ההיסטוריה של האיור העברי, וגם לא שימור וטיפוח הדורות החדשים של המאיירים בארץ. בניגוד להצהרת הספרייה לאיור, האיור איננו נתפס כיצירה אמנותית בארץ. הוא איננו נאצר במחלקות לאמנות וגם לא במחלקות לעיצוב. איור נתפס כעניין לילדים בלבד, ועניינן הפרטי של הוצאות הספרים.

מוזיאון ישראל הוא המוזיאון היחידי המעניק את פרס כיום בארץ לאיור ספרי ילדים. פרס זה ניתן על הוצאת ספר ילדים שהוצא לאור בישראל. אולם מה לגבי המאיירים המוכשרים הרבים שלא הצליחו להוציא ספר ילדים שלא מחמת חוסר כשרונם, או שלא חפצו להתמקצע באיור לילדים? אין בנמצא בישראל פרסים על הצטיינות באיור למבוגרים, ביצירת נובלה גרפית, פרס על חדשנות בתחום האיור או תערוכות יחיד רטרוספקטיביות למאיירים. כך מתקבעות האבחנות בתודעה הציבורית לגבי התחום: איור איננו אמנות, הוא איננו עיצוב, והוא לילדים.

רונית מירסקי, 2010 "ועוד לא קל לנשום"

בעינינו, המאייר הוא אמן. הוא מספר סיפורים ויזואלי, יוצר דימויים ודמויות. לפעמים הוא מגיב לטקסט נתון, לפעמים לא. ככזה, יש לו מקום בגלריות לאמנות וצריך להיות לו מקום גם במוזיאונים. מסיבה לא מוסברת, האמנויות הנרטיביות – איור, קומיקס ואנימציה – נחשבות בארץ פחות מהאמנויות היפות הקלאסיות. לכולן הוטבעה בארץ התווית של אמנויות "לא רציניות" ו-”לילדים".

מה בדיוק הופך את השלישייה הנ"ל למתאימה לילדים בלבד? הרי גם מבוגרים אוהבים סיפורים טובים. מה בדיוק הופך את האיור לרציני פחות, או מסוגל פחות להביע רגש, דעה או רעיון מהאמנות? לא עזרו לנו  "מאוס" הקלאסי של ארט שפיגלמן, "קרוב  רחוק" המקומי של  רותו מודן, או "ואלס עם באשיר" בבימויו של ארי פולמן כדי לבסס את מעמד האיור, הקומיקס והאנימציה כנושאי מסרים רציניים בעליל.

הדר ראובן, 2011 "בטן העיר"

ואולי הבעיה היא רק בתפיסה שהשתרשה. בראיון שנתנה לפני שנה ל"הארץ", אמרה זוכת פרס האיור לשנת 2012 ולי מינצי, כי "כל העניין הזה של ספרים עם איורים חמודים זה יותר צורך של מבוגרים לתת לילדים משהו חביב. אני לא חושבת שמדובר בצורך של ילדים. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה רואה בכיף דברים לא חמודים. זה הרבה יותר מעניין." אני מסכימה איתה. הטובים שבין הסופרים והמאיירים – בעיני לפחות – הם בדיוק אלה שאהבתי מאוד כילדה וגם היום אני אוהבת אותם, כי הם מרובדים. פקטור הגיל אינו מעניין אותם כל כך. כתיבת הסיפור הטוב ואיור הדימוי הטוב עמדו לנגד עיני היוצרים, מבלי שטרחו להפנות אותם לקהל מסוים. כך הצליחו להפנות אותם לילדים ומבוגרים כאחד.

כשהייתי ילדה, לא אהבתי שכותבים או מאיירים מבוגרים מנסים להתחבב עלי או להתקרב למה שהם חושבים שהוא "נכון" בשבילי או יעניין אותי. כקוראת ומתבוננת צעירה רציתי להתמתח, לראות מה עושים המבוגרים ולהתקרב לעולם שלהם, לא להפך. רציתי ללמוד מהם על רגשות אנושיים כמו פחד, בדידות ועצב ולמצוא בסיפורים ואיורים מתוחכמים יותר את התשובות שחסרו לי, כדי להתמודדות עם רגשות כאלה.

ריקי מוספי, 2009 ללא כותרת.

שוב ושוב אנו נוכחות כיצד ילדים נהנים מאיור שנחשב בארץ "אמנותי", "עגמומי" או "מתוחכם" מידי עבור ילדים. הם תוהים למה הם לא רואים יותר "דברים כאלה" בחנויות. וגם מבוגרים תוהים לגבי זה. התשובה המצערת היא שמה שהתקבע בארץ כסגנון איור הנחשב "מתאים לילדים”, הוא סגנון לא הרפתקני במיוחד, המדיר רגשות אנושיים "שליליים" כפחד, בדידות או עצב מהקאנון המאויר. בלי התמודדות עם הרגשות כולם לא תיתכן התבגרות. בהדרת המתוחכם או הבוגר מעולמו הוויזואלי של הילד, אנו מונעים ממנו את היכולת לחוות את מה שחווה המבוגר בזעיר אנפין. אנו מונעים מהם את היכולת הרגשית להתמתח.

לתערוכת האיור שאצרנו בחרנו יצירות המספרות סיפור ויזואלי על רגשות אנושיים – חיוביים ושליליים כאחד. אושר ואובדן, דיכאון ותקווה יוצגו בה כחלק מהטמפרמנט האנושי. בחרנו שלא לכוון את התערוכה לגיל מסוים ולקוות שיגיעו אליה חובבי איור ואמנות, ילדים ומבוגרים, בתקווה לצמצם את הפערים שנפערו שלא לצורך.

דניאלה קופלר, "river feels blue"

ב-2007 נוסד בחולון המוזיאון הישראלי לקומיקס וקריקטורה והקמתו מהווה צעד בכיוון הנכון. מוזיאון האיור הישראלי לא נוסד עדיין. אנחנו נשמח לראות בהקמתו. הגיע הזמן למתוח את גבולות הגדרות האמנות והעיצוב ולהכליל בהם את האיור. הגיע הזמן לתת למאיירים לקום משולחן העבודה, להתמתח קצת בגאווה ולהרגיש שרואים אותם, ושיכולה להיווצר פה תרבות גרפית שמכבדת את העוסקים הרבים והמוכשרים בה.

דניאלה קופלרמאיירת ואנימטורית, בוגרת בצלאל ובעלת תואר MA בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית.

לולה וילנקין – עוזרת לאוצרת באגף לאמנויות במוזיאון ישראל, בימים אלו מסיימת MA במדיניות ותיאוריה של האמנויות במסלול אוצרות בבצלאל, בוגרת החוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית.

כתיבת תגובה

7 תגובות:

  1. מאת יוג:

    איזה יופי! כל הכבוד! אבל חבל שלא היה "קול קורא" לתערוכה הזו במעגלים יותר רחבים- כך שהיה אפשר להחשף גם לעולם האיור החרדי, הערבי, הלא- אורבני,הקיים ואינו נראה.

  2. מאת רחל:

    הכוונות יפות וטובות אבל בעיניי ההצהרות מעט כוללניות מדי. קודם כל לא "בארץ" אלא בעולם כולו יש העדפה ברורה לאיור מתוק ונחמד לילדים. וכנראה שזה הטבע האנושי לנסות להגן על הילדים מפני הקשיים בחיים. אני לא מנסה לקבוע כאן אם זה נכון או לא, אלא לומר שלא הוגן להאשים את מוסדות התרבות בארץ במגמה הזו :)
    בנוסף יש לי קושי עם הדברים, כי לא ממש ברור לי מדוע התערוכה הזו היא תערוכת איור ולא תערוכת אמנות, ומדוע יש התעקשות להגדיר אותה כתערוכת איור. אני מסכימה ומקבלת את הטענות שאיור הוא לא רק לילדים ויכול להיות גם איור בוגר, קודר, מלנכולי ומורכב. אבל עדיין צריך לשמור על איזשהו מאפיין שיגדיר אותו כאיור, להבדיל מיצירת אמנות. בעיניי יש כאן אוסף של יצירות אמנות שנעשו ע"י מאיירים. חלק מהן נראות לי איוריות יותר מאחרות כי יש בהן איזה סיפור פנימי – אבל חלקן חסרות נרטיב.
    זה לא באמת משנה אם מאייר יוצר איור או יצירת אמנות. כל עוד הם טובים, יש ערך לשניהם וטוב לתת להם במה. אבל מאחר והאוצרות מדגישות מאד את ההבחנה בין איור לאמנות, אני רוצה להגיד שבעיניי – בתערוכה הזו ההבדל לא מספיק מוגדר ומאופיין.

  3. מאת ruth:

    רחל, אני לא מצליחה להבין קודם כל איך את יודעת מה יש בתערוכה שעוד לא נפתחה… איך את בדיוק מעבירה ביקורת על משהו שעוד לא ראית?
    יש אבחנה די ברורה בין איור לאמנות – איור בסיסו נארטיבי, אמנות – בימינו בסיסה רעיוני. את יכולה לקרוא אמנות לאובייקט שמצאת ברחוב, אם שמת אותה במוזיאון. קשה יהיה לקרוא לאובייקט כזה איור. מה שהן אומרות כאן הוא שהמאייר הוא גם אמן. הוא לא בעל מקצוע וצריך להתייחס אליו ככזה. ככה אני מבינה את הדברים. מענין אם אני צודקת. בכל מקרה אני אראה את התערוכה. נשמע לי מענין.

  4. מאת רחל:

    אני מתייחסת לעבודות שראיתי בפייסבוק, נדמה לי שכל העבודות הועלו לפייסבוק או לאתר התערוכה, ואם לא כולן אז חלק די גדול מהן.
    לגבי האמירה שמאייר הוא גם אמן – זה נכון מן הסתם לגבי חלק מהמאיירים, אבל לא זה מה שאני מבינה מהמאמר.
    להבנתי הועלו טענות על כך שהיחס לאיור הוא פחות רציני ומכבד מהיחס לאמנות, והתערוכה באה על מנת לשנות את התפיסה הזו. אני אומרת: נכון, יהיה נחמד אם מאיירים יקבלו יחס שווה לאמנים. אבל אז צריכה להיות הבחנה ברורה בין עבודת איור לעבודת אמנות.

  5. מאת מעניין.:

    רחל – איור הוא תת-תחום של אמנות, בתוך עולם האמנות השימושית, יחד עם שאר תחומי העיצוב. קשה לבצע את ההפרדה שאת מדברת עליה, בגלל שאין באמת הפרדה כזאת מבחינת התוצרים עצמם (ההפרדה היא תוצאה של קונטקסט יצירה ותצוגה).

    הבעיה היא לא שהמאיירים אינם "מקבלים יחס שווה" – הם אינם מקבלים יחס כאמנים כלל.

    זאת איננה תוצאה מכך שהעבודות אינם נופלות תחת הגדרה כל שהיא של אמנות – זה נובע אך ורק מכך ששדה האמנות בארץ אינו מכיר באנשים הללו כאמנים, ונראה לי שזה מהות הדיון שהאוצרים מנסים לפתוח באמצעות המניפסט\תערוכה הזו.

  6. מאת בתיה:

    מאמר של דני קרמן בנושא

    על איור ואומנות
    http://dannykerman.com/index.php/component/k2/item/403-art_illustration

  7. מאת רחל:

    ועוד מאמר של דני, לכבוד פתיחת התערוכה של אבנר כץ במוזיאון תל אביב, עם הרבה מחשבות ותובנות מעניינות על הקשר שבין איור לאמנות:
    http://dannykerman.com/index.php/component/k2/item/447-avner_katz_mistory

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.